מדור סוף

כך נראית צביעות: תחת הכותרת "חבר, מי זוכר" מספרים עורכי המוסף לשבת של ידיעות אחרונות איך צוין יום השנה לרצח רבין. בערוץ 2 נתנו את "צחוק מעבודה", בערוץ 10 שודרה "הישרדות" ובכלל, דמותו של רבין סובלת מהדחקה, השמאל מרוסק, נוער הנרות נמחק וביבי בממשלה. האם ידע הכתב אורי משגב שחוץ מהטקסט המעניין שלו על הסיבות לדעיכת הזיכרון, לא יהיה במוסף לשבת עוד דבר בנושא? האם הוזמן לישיבת המערכת כדי להתרשם איך גם בבית פנימה הסיפור של רבין לא תופס? "מה כבר יש לכתוב על רבין שלא נכתב ב-13 ימי השנה הקודמים?", נזרקה שאלה לאוויר המערכת הדליל, "לקוראים נמאס. בטלוויזיה מתעלמים. אממממ. אולי בעצם זה שווה כתבה. משהו על המחיקה, ההדחקה. וחוץ מזה בטח 7 ימים יעשו משהו, יש שם עורך חדש, משקיען". על שער המוסף לשבת אין אפילו הפנייה לכתבה של משגב, גם לא תזכורת קטנה לאלה שמתעקשים לקרוא על השכחה.

ב-"7 ימים" אכן "עשו משהו". מתחת לכותרת האומללה "נשארו בכיכר" נדחסים חבריו של יגאל עמיר מרגלית הר שפי, אבישי רביב, דרור עדני ואביגדור אסקין. גם צלם רצח רוני קמפלר ושומר ראשו של רבין נמצאים שם. כל אחד מהששה מקבל פרופילון על קורותיו מאז 4 בנובמבר 1995. את הפתיח המרגש חיברה הכתבת שוש מולא כנראה לפני שהסתבר שאת הכתבה יובילו הר שפי, עדני, רביב ואסקין: "יש מי שחוזרים אל האירוע הזה רק פעם בשנה, ביום הזיכרון לציון הרצח, אבל יש מי שחייהם אינם חיים מאז, והם זוכרים את האירוע מדי יום ביומו".

למזלו של רבין ומורשתו המתפוגגת, נתנו עורכי "מוספשבת" של מעריב תמונה של אהוד ברק מגרד בראש על רקע תמונת המנוח. וזה בכלל בכתבה על ברק. על רבין אין מילה. גם לא על לאה, דליה, נועה או יובל. גם ב"סופשבוע" אין. אפילו לא יהונתן גפן שתומך במפתיע בסרבני פינוי מאחזים. ב"תרבות מעריב" שנתנו שלושה עמודים על איך מפתות החברות הסלולאריות סלבס לעבור אליהן, תיכננו בוקסה- "רינגטונים שיצחק אהב במיוחד". אבל בסוף ירדו מזה בהמלצת אחת הביצועיסטיות שאמרה שזה עלול "להעיק על הסבביישן".

במוסף "הארץ" משלבים בין ראיון עם אחותו של רבין לביוגרפיה חדשה "רבין – צמיחתו של מנהיג". חלקי הכתבה הנוגעים לילדות האחים רבין מרגשים. היתר פחות. שער המוסף נוקה מכל אזכורים של חול או הבל – רק תמונתה של האחות רחל והכותרת. ב"הארץ השבוע" נוגעים בעניין מזווית מעניינת. הפרשן הפוליטי יוסי ורטר מנתח את מעמדו וכוונותיו של שר החינוך גדעון סער גם לאור הזמנתו לעצרת הזיכרון.

על השער של "גלריה שישי" תצלום של שתי יפיפיות. אלה הן החברות הוותיקות מלאני פרס ואוריאנה גבעולי-גניגר. בקרוב תעלה סדרת הטלוויזיה "תיבת נוח" שאותה מפיקה גבעולי-גניגר ובה משחקת פרס. תדמית הדוגמנית הקלוּלסית מעסיקה את שתיהן. אוריאנה השתחררה בשעה טובה וממתינה כעת לחברתה מצדו המפויס של התסביך. מלאני נאבקת. למרות הצלחותיה כשחקנית וזמרת היא נבוכה כשאורחים מחו"ל שואלים אותה מה היא עושה, ליד בעלה השחקן המוערך איתי טיראן. הכתבה מעוררת סקרנות לגבי הסדרה שלשמה התכנסנו, הבלבלת הרטרוספקטיווית הכוללת בירמוּנים, עישוּנים וזיוּנים באלנבי 58 מיותרת.

אם מישהי מהן הייתה בעברה מפעילת קהל בספא של מלון בירקון, או מתרגמת לשפת סימנים במועדון קריוקי בהרצל אז מילא. אבל שליש מקוראי גלריה היו בעצמם חלק מ"הסצינה של אלנבי 58", שליש נוסף שונאים אנשים שהיו חלק "מהסצינה של אלנבי 58" והשליש האחרון זרקו אורז על אלנבי כשכבש את פלסטינה-א"י.

אהוד ברק "עונה למבקריו" בכתבה של שלום ירושלמי ב"מוספשבת" של מעריב. ברק הוא מת פוליטי מהלך. מה מהלך? מדדה. איך יודעים? קוראים מה שהוא אומר על עצמו: "מי שלא רוצה לבחור בי בגלל שאני גר בדירה מפוארת, שלא יבחר בי". ככה נראה אליבי. "הציבור המטומטם", הוא יגיד לאנשיו כשיפרוש מהמרחב הפוליטי שלנו, "זכר לי רק את הדירה". הכתב שלום ירושלמי נוהג בו בג'נטלמניות עיתונאית מעוררת כבוד, נותן לבר מינן לנהל את קמפיין הנגד בלי הפרעות מיותרות. על שער הגיליון תקריב של ברק לוגם תה. אתם דמיינתם דרג'ילינג מההימליה בספל פורצלן רוזנטל. אבל יו"ר מפלגת העבודה נטל מהעגלה כוס תה ויסוצקי הכי רגיל שיש. עם שני תיונים. הכנות לקמבק?

שער "סופשבוע" של מעריב מוקדש לצדקת אריקה פרישקין ("בילבי") שארזה יום אחד חמישה סכינים, מברג, שיפוד ומטהר אוויר והלכה לרצוח את בעלה המכה והבוגד. שש שעות היא התעללה בו עד שנפח את נשמתו. אז התפנתה להכין חביתה לילדה שלה שהייתה בדירה כל העת.

לטובת מנויי מעריב שאינם קוראים עברית, השפריצו עורכי "סופשבוע" ומעצביו טיפות דם על כל עמודי הכתבה, להמחשה. עכשיו עובדים במעבדות קרליבך על הדור הבא של האילוסטרציות הגראפיות: טיפת זרע בכתבה על אונס, מוכטה צהובה בכתבה על רצח בגלל יריקה בפנים, דמעות בכתבות על הטעם הטוב שאבד עם השנים. באחרונה הוצבו על גשר מעריב פרסומות באדום בוהק לחברת הוט שהדגישו כמה דהוי הלוגו על בניין העיתון שממול.

על זיכרון השואה ותגובת הישראלים לסרטו של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", אפשר לקרוא בכתבה של קובי בן שמחון ב"מוסף הארץ". הרעיון מצוין והכתבה מעניינת, למרות שהביצוע לוקה. תערובת מוזרה של חוויות מהצפייה בסרט, זיכרונות מהמלחמה ההיא ודברי מומחים.

בנוסף נותרו בטקסט תיאורים לא רלוונטיים בעליל כמו איפה נערך הראיון עם מבקר הקולנוע דני ורט (בקפה בכיכר רבין. בבראסרי? בתולעת ספרים?), מה מסתתר מאחוריה גבה של חוקרת השואה פרופ' דינה פורת (ספרייה עצומה), מה עושה ניצולת השואה זהבה צוקרמן מזוז בזמן שהיא מבקשת להתייחס בפרופורציה לטרנטינו (מחליפה משקפי שמש במשקפי קריאה).

@@@דנה ספקטור הוזמנה כסלבריטי לסוף שבוע יוקרתי של חברת התכשיטים ה.שטרן. לא ברור איך, אבל היא הצליחה לדחוף למיני גם את פנקס הקוהינור והעט הלעוס שמלווים אותה במשימות עיתונאיות שדורשות תיעוד אותנטי של המציאות. היא חוגגת ומלהגת, שותה ומכפישה והכול על חשבון הבית. הכתבה נורא מודעת לעצמה אבל בעצם רקובה ודקדנטית כמו העניין עצמו. כולם יודעים מה קורה באירועים של סלבס ביערות הכרמל. כתבו על זה מלא. לא פעם תחת הכיסוי של טקסט חתרני על חשבון המזמין. קשה לעמוד מול הזמנה לאירוע מפנק שכזה. לחגוג בפראות על חשבון אחרים זה לגיטימי לגמרי. להתבכיין על כתפי קוראי "7 ימים" זה כבר מוגזם.

@@@סאגת ערוץ 10 מעייפת ומשעממת את רענן שקד. כל כך משעממת שהוא לא מרגיש צורך להיות בקיא בפרטים ומסביר לקוראיו שהשבוע פורסם ספר המכרז להפעלתו. ובכן, ספר מכרז לא מתפרסם, ספר מכרז קונים. אפילו מודעות על יציאה למכרז לא התפרסמו השבוע. מוטב ששקד ישאיר את "כאב הראש הזה" לאנשים שלצערם משלמים להם כדי לעקוב אחרי הסיפור.

@@@כל כך הרבה משתמשים כבדים באינטרנט ובכל זאת ממחזרים אנשי מוסף הארץ את אינדיגו וגנר, האשה שהיתה שם לפני שלוש שנים ודומה שהיא ולא אל גור שהמציאה את האינטרט.

המוח היהודי אף פעם לא נח, לפיד יושב עם השגריר בלונדון ואומר לו כך:

באנטי ישראלים צריך להילחם עד בוש, זה הרבה יותר קל מלהפסיק לכבוש/

עיתונאים הם עם תחרותי שמפחד מתביעות, אל תתמודד עם הטענה, עדיף להתמודד עם ההשלכות