מדור סוף

שרון ומוני פנאן זכו לכבוד של שופטים, נשיאים ולפעמים גם ראשי ממשלות. עד יום מותם, תיבדל שרון לחיים ארוכים, הם נושאים את תוארם לפני או אחרי שמם. מוני תמיד יהיה "מנהל מכבי ת"א". שרון היא "אלמנתו של מוני פנאן", למרות שחיו בנפרד ארבע שנים לפני שהתאבד. חוקית היא אולי אלמנתו. בפועל, גם כשחיו יחד לא היה לה מושג מי נגד מי. היא תמיד שאלה, אך הוא מעולם לא ענה.

"7 ימים" מקדיש לה שער והכתב אמיר שואן מתאר אותה כ"אישה מרשימה המדברת בשפה גבוהה ושוקלת בקפידה כל מילה והברה". שרון סיכמה עם ידיעות שהראיון יעסוק במוני ולא בה. בניגוד לסיכום שהכתיבה, היא מזכירה פעם בחמישה משפטים שהיא נותרה חסרת כל – לאוזני הנושים. הכתב המפרגן לא חוסך תיאורים על הסביבה שבה מתרחש הראיון. השוער בפתח הבניין, העיצוב היוקרתי, הפלזמה הגדולה והמטבח המטופח – לטובת הנושים.

רינו צרור מספר ב"מוסף הארץ" על שובו ממלחמת יום הכיפורים. תיאור מרגש של רגעים שנראים כיום בלתי נתפסים. בכתבה גם תיאור מייאש ביותר על פיטוריו של צרור על ידי מודי פרידמן מערוץ 10 – אם זה מה שהוא עבר נסו לדמיין מה יעבור עליכם או להתנחם בצרת רבים. חיבוקי תנחומים לא היו שם. צרור מלא טענות על הערוץ, היה מעניין לשמוע כמה שיחות רקע מתחקירנים ועורכים שעבדו איתו שם על הדרך המשותפת.

הכתבת אסתי אהרונוביץ' מעמתת את צרור בפעם הראשונה עם תחזיותיו מימי ההתנתקות מגוש קטיף. בדיווחיו הבומבסטיים הוא צפה אז מלחמת אחים. צרור, עיתונאי כבר 36 שנה שהתגורר אז בגוש, מודה באומץ שנפל קורבן לתדרוכי האוף דה רקורד של המשטרה והשב"כ בנושא.

אין כאן הסתייגות מאיכות ציוריו של האמן ארם גרשוני. דווקא מצייר אחלה כרוביות הילד של מוישה. סתם תהייה כפרית איך החליטו הכתבת דליה קרפל ועורכיה במוסף הארץ שהוא "כנראה האמן החשוב של דורו" פלוס "צייר גאון". אז ככה: קרפל התפנתה מכל ענייניה ועסקה בחודשים האחרונים רק בתחקיר עומק על גרשוני. בעיקר שיחות רקע עם עשרות אספנים, אוצרים ואמנים חשובים בארץ ובעולם. תחקיר היסודי זה החלק המהנה של הסיפור.

הקשיים מתחילים כשצריך לצקת את כל החומרים שנאספו לכתבה בינונית בגודלה מבלי שהקורא ירגיש שהושקעה כל כך הרבה עבודה. "בלי להזיע" כמו שאומרים. איך להביא את עושר המידע בלי לצטט איש, בלי לצטט אף מאמר או ביקורת. שזה ייראה כמו סתם שיחה עם האמן פלוס כמה תיאורים "מהשטח". אחר כך להושיב מישהו עם מאסטר באמנות מאוניברסיטת גולדנטאון, שיקליד על מחשב העימוד "גאון" ו"כנראה האמן החשוב בדורו", זה כבר קלי קלות.

חפירות באופיים המחורבן של כוכבי ריאלטי זה הז'אנר העלוב ביותר בעיתונות. אחרי שהאדם חושף את עצמו ופגמיו לעיני כל בפריים טיים, זו חוכמה קטנה מאוד להמשיך ולטפס עליו. את כל הג'יפה הוא כבר תרם בעבודה.

גם אם תיאוריו של כתב "תרבות מעריב" ערן סויסה את זיו גלברט מהישרדות היו מבריקים, הם לעולם לא יתעלו על הרגעים הטלוויזיוניים בכיכובו. והם לא מבריקים.

@@@האם כל כתבת פרופיל על ראש הסגל בבית הלבן רם עמנואל חייבת לכלול בתוכה גם את סיפור הדג המת שנשלח לסוקר?

@@@את מיטב הכותבים שלחו המערכות לברלין לרגל 20 שנה לנפילת החומה. הדיווחים ברובם מעניינים. בולט מעל כולם כתב "סופשבוע" של מעריב מרדכי חיימוביץ. הכותרת הצפויה "ובלבם חומה" חוזרת גם ב"מוסף הארץ" וגם ב"סופשבוע".

יאיר לפיד אחד הוא עיתונאי רציני ומכובד, יאיר לפיד שני גם דואג שהמורים לא יצעדו לבד/

יאיר לפיד אחד מודאג משחיתות ומירמה/ יאיר לפיד שני חושב שהמערכת המשפטית מגזימה

לפעמים רשימה של מכולת היא אופציה נחמדה למדור/ ואולי על הדרך קורא או שניים יצליחו לראות את האור