וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שובר מסך

אמנון לוי

10.11.2009 / 12:19

לאמנון לוי נמאס להיות בור סופג של מבקרים, שהופכים את היצירה למשנית בסיפור שלהם. כשראה הבוקר את הביקורת של גפי אמיר על תכניתו הוא החליט לענות

בגילגול הבא אני רוצה להיות מבקר טלוויזיה, או מבקר קולנוע, או תיאטרון, העיקר להיות מבקר. אין מקצוע עיתונאי טוב מזה. יש למבקר חסינות מוחלטת גם אם יכתוב טעויות גסות, גם אם יכתוב שטויות, גם אם יכתוב שקר. את כל העיתונאים מלמדים לבדוק כל עובדה עם שני מקורות לפחות לפני שכותבים אותה, להצליב. לוודא. את המבקרים שום דבר מזה לא מחייב. הם יכולים לשבת מול הטלוויזיה, ולכתוב כל העולה על רוחם. מה תעשה להם? תכתוב נגדם? תצא קטנוני, מריר, פאתטי, תתבע אותם? בחייך, איפה חופש הביטוי? איפה הסובלנות? מה שנותר למבוקר הוא להתעלם ולספוג. האמת? בשנים האחרונות הפכתי לבור סופג. החלטתי שדי לי.

הבוקר קמתי וראיתי ביקורת של גפי אמיר בידיעות אחרונות נגד התחקיר ששידרנו אמש על השירות האזרחי המחופף של בחורי הישיבות. במילה אחת במה מדובר: לפי חוק טל יכולים בחורי ישיבות לשרת בשירות אזרחי במקום שירות צבאי. המדינה הפגינה נדיבות גדולה לחרדים: שנה אחת במקום שלוש, 40 שעות בשבוע במקום 24 שעות ביממה, שירות אזרחי במקום צבא חוקים ופקודות. אני בעד זה וגם כתבתי לא פעם למה אני בעד חוק טל, אבל התחקיר שלנו גילה כי גם המעט הזה לא מתקיים. בניגוד לרוח החוק משרתים כשליש מבחורי הישיבות בישיבות עצמן. לא מד"א, לא מכבי אש,לא המשמר האזרחי, לא טיפול בקשישים. הם עושים חונכות בישיבות. לעיתים, שיא החוצפה ובניגוד מפורש לחוק, הם עושים את החונכות בישיבות שלהם.

כשגפי לא אוהבת

גפי אמיר לא אהבה את התחקיר, היא כותבת ש"גם אתמול כמעט כמידי שבוע הקדיש אמנון לוי את התחקיר המרכזי בתוכניתו לחרדים". כל הפסקה הראשונה בביקורת שלה מתארת איך מידי שבוע אני הולם בחרדים. ובכן, אתמול שודרה התוכנית ה-18 לעונה זו. לפני בחורי הישיבות עסקתי בחרדים העונה רק שלוש פעמים (כאשר אחת מהן הייתה כתבת פרופיל חיובית על רב מקובל) בעונה שעברה מתוך כמעט ארבעים תוכניות עסקתי בערך ארבע פעמים בחרדים.

אבל מי סופר, אמרתי לכם שלהתעסק עם מבקר מוציא אותך קטנוני. נמשיך הלאה. אמיר כותבת שאני מסית נגד החרדים, ואין קל מזה, אני צובע אותם בשחור לבן. והנה ההוכחה: בשלב מסוים נתתי דוגמא ואמרתי בתחקיר שמה שהחרדים עושים משול לסטודנט למתמטיקה שיעשה שירות אזרחי באונברסיטה שלו, בחוג שלו, בתפקיד עוזר הוראה. על כך כותבת אמיר בגיחוך גדול: "באוניברסיטה יש המון תוכניות דומות. סטודנטים חונכים סטודנטים מאותו דשא על מלגה מכובדת". זה נכון רק ששם מדובר בסטודנטים ששרתו כבר בצבא שירות מלא, ותמורת החונכות הם מקבלים מלגת לימודים. לו היו מציעים לסטודנטים לעשות חונכחות, (פר"ח) במקום שירות צבאי, ועוד לקבל על זה מלגה, מי לא היה קופץ על כך? כאן מדובר בבחורי ישיבה שהחונכות בישיבה נחשבת להם במקום שירות צבאי. את לא רואה את ההבדל? למעשה,מה בכלל הקשר בין הדוגמא שנתת למציאות שתיארתי?

בסוף הביקורת כותבת אמיר כי "אמנון לוי החמיץ מאה אחוז של העיקר לטובת פופוליזם ודעות קדומות". היא מאשימה אותי בדעה קדומה נגד החרדים, היא מלמדת אותי שיש גוונים בחברה החרדית, לא רק שחור לבן. את זה היא כותבת לאדם שהקדיש שנים של מחקר עיתונאי לחברה החרדית, למד אותה על בוריה, ובמשך שנים הגן עליה בויכוחים ציבוריים. הרי גם בנושא חוק טל, הייתי בין החילוניים היחידים שהגנו עליו. גיניתי את ההסתה נגד החרדים בענין הצפירה ביום הזיכרון, ובעוד עשרות עניינים אחרים. אותי צריך ללמד על גוונים ברחוב החרדי? אבל מה חשובות העובדות? זה דעתה של גפי אמיר ואותה היא מורחת בעיתון של המדינה.

היצירה כעלילת משנה

זו בדיוק הבעיה עם מבקרים,יש להם המון המון דעות, וכל כך מעט עובדות. במשך השנים אני עוקב אחריהם בהשתאות. נחשפתי כבר למבקרים מכל הסוגים. כתבו עלי מבקרי תיאטרון, מבקרי ספרות, מבקרי טלוויזיה, מכולם טעמתי. חוויתי ביקורת טובות מאד, שניפחו את החזה, וביקורות רעות שהרסו את הבוקר.

המשותף לכל הביקורות, טובות כרעות, הוא שבמקרים רבים מידי המבקר הופך אותי, המבוקר, למשני בסיפור שלו. אני רק קולב עליו הוא תולה את הדעות שלו, האמונה שלו, התפיסה החברתית שלו, או מה שיותר נפוץ, התפיסה של החבר'ה שלו. של המלייה החברתי בו הוא המבקר מסתובב. ברוב המקרים, הרגשתי שלי וליצירה או המוצר אותו הם מבקרים, אין כמעט חשיבות. אנחנו משניים בסיפור של הביקורת.

*גפי אמיר סרבה להתייחס לטענות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully