אחרי שעה של דיונים בכנס התסריטאים העולמי הראשון, שנערך בסוף שבוע שעבר באתונה, התחלתי להרגיש בבית. איכשהו הכל נשמע כמו ישיבת הנהלה של האיגוד שלנו בארץ: הקיטורים על מיקומו של התסריטאי בתחתית שרשרת המזון, האפליה הלא צודקת בין בימאים לתסריטאים, השיוך של הסרט לבמאי ולא לתסריטאי, והתקציבים הציבוריים שלא מופנים לפיתוח וזורמים לעשייה של סרטים חצי אפויים. ראש הקרן האיטלקית סיפרה בהקשר זה שבארצה מפיקים 300 סרטים בשנה, שמתוכם 60% לא מופצים בסופו של דבר.
את הכנס אירגנה פדרצית התסריטאים האירופאית (FSE), שמאגדת 28 איגודי תסריטאים אירופאיים, בשותפות עם IAWG, ארגון הגג של איגודי התסריטאים מארצות הברית, קנדה, בריטניה, אוסטרליה, אירלנד, ניו זילנד, צרפת ומקסיקו. במהלך הכנס התחדד ההבדל בין התסריטאים האמריקאים לאירופאים. האמריקאים, בניגוד לעמיתיהם מאירופה, לא מודאגים מהעדר כספי פיתוח בקרנות (אין להם קרנות ציבוריות), אלא מהמשבר הכלכלי. האמריקאים סיפרו שכמות השעות של הדרמה בטלוויזיה קוצצה מאוד, רוב המפיקים העצמאיים קרסו, ושבהוליווד מפיקים היום רק סרטי ענק ילדותיים ויקרים להחריד, שמופקים על ידי קונגלומורטים מפלצתיים.
דיוויד נ. וייס, תסריטאי אמריקאי בכיר, סיפר איך מנסים היום בהוליווד לקצץ עלויות הפקה: "הכי טוב זה לקצץ את המערכה האחרונה כי היא בדרך כלל הכי יקרה, אבל אז לא יהיה לסרט סוף. אז אולי את המערכה הראשונה? אבל אז אף אחד לא יבין מי נגד מי. אז אולי לקצץ את המערכה האמצעית, שממילא הכי קשה לכתיבה והכי פחות מלהיבה? זהו, מצאנו! סרט של שתי מערכות - פתיחה וסוף, ולעזאזל האמצע! "
אפרופו אמריקה, אחת ממטרות הנסיעה שלי ושל עמית ליאור לאתונה הייתה להסדיר מול האמריקאים את זכויותיהם של תסריטאים ישראליים, שיצירותיהם נמכרות לרימייק בארצות הברית. מכעיס אותנו שתסריטאים אמריקאים זוכים בכל התמלוגים מתסריטים שנכתבו במקור על ידי ישראלים. בהפסקה תפסנו את נציגי האיגוד האמריקאי לשיחה, וככה אחרי זמן קצר כבר הסתמנה דרך לפתרון הבעיה. קבענו להמשיך להיות בקשר, מתוך תקווה לפתור את העניין סופית ובהקדם.
הסברה ישראלית או העקשנות משתלמת
אחרי דיונים מרתונים בנושא האינטרנט והשפעתו על תעשיית הקולנוע, על גביית תמלוגים ועל עבודת תסריטאים מול מנהלי פיתוח, הגיע הפאנל המסכם שבו הוזמנתי להשתתף על תקן הילדה החדשה בכיתה. התיישבתי בזהירות בקצה הבמה, מתפלאת שבכלל הוזמנתי לשם. לצדי ישבו ראשי האיגודים הגדולים בעולם, שסיכמו בכובד ראש את הבעיות העומדות על הפרק. כשרשות הדיבור עברה אלי הרגשתי חובה לא מוסברת להעלות את המורל. החלטתי לדבר על מטרות ברות השגה וסיפרתי שקרן הקולנוע הישראלי העלתה זה עתה את שכר התסריטאי, ואף השוותה את חלקו ברווחים לחלקם של הבמאי והמפיק. "העקשנות משתלמת", אני מוצאת את עצמי מטיפה בחוצפה ישראלית מובהקת, "ניתן להשקיע ולהשפיע ואם אנחנו הקטנים יכולים אז אתם הגדולים יכולים ביחד להפוך את העולם."
באולם מולי התחילו מיד דיונים והתלחשויות, ונדמה היה שחלק ניכר מהנוכחים המדוכדכים התעורר פתאום לחיים. לאור ההתעניינות, המשכתי וסיפרתי על המאבק של איגודי התסריטאים והבמאים לקבלת תמלוגים מ-HOT לפני מספר שנים. וכשעמית משלים אותי מהיציע המשכתי וסיפרתי על המאבק מול הרשות השנייה והזכיינים המסחריים לשידור הפקות מקור, על ההתאגדות של כל האיגודים במסגרת מטה מאבק היוצרים, על ההפגנות הסוערות עם המגהפונים והלפידים, על שביתת האזהרה שערכנו ואיך כשלא דיווחו עלינו, פרצו שלוש חברות איגודים זועמות לאולפן החדשות של ערוץ 10 במהלך השידור החי. בשלב הזה פרצו הנוכחים באולם במחיאות כפיים."תחי המהפכה!"
בקוקטיל הסיום כולם חיזרו אחרינו. בזמן שתסריטאי יווני סיפר לי על תקציבי התסריט הזעומים של קרן הקולנוע היוונית, ניסה תסריטאי פולני לגרור אותי לשיחה עם הממונה על תקציבי הקולנוע הפולני, ובין כוסית אוזו אחת לשניה דיברתי עם תסריטאים השד יודע מהיכן, שרצו לשמוע עוד ועוד על האיגוד שלנו ועל המאבקים שניהלנו- כך, עד שעמית התערב ואמר שהפכנו למסמר האירוע ושזהו, הגיע הרגע לפרוש, לפני שמישהו יזכיר את דו"ח גולדסטון או לפני שנתחיל לדבר שטויות בהשפעת האוזו.