מדור סוף

מתקפת "האח הגדול" שטפה את מוספי סוף השבוע ממוסף הארץ ועד מדורי העסקים. הארץ מחמם איטריות עם רנין בולוס בלונדון, ואפרת אברמוב על שער "גלריה שישי". שני ראיונות שלא מחדשים דבר, לאברמוב לפחות יצאה מזה תמונה שבה היא מזכירה את יונית לוי. לא פחות.

בתרבות מעריב ערן סוויסה מחטט בפחי הזבל של מלהקי האח הגדול. או פשוט מקבל מהם מייל. תאמינו למה שאתם רוצים. התוצאה מזכירה את התוכנית "אפס בהתנהגות". משעשע בהתחלה ואחר-כך חוזר על עצמו. המסקנה הסופית מזעזעת: חמישית מהמועמדים שהגיעו לשלב הסופי הם דוגמנים ודוגמניות כושלים. מאתיים מהמתמודדים הסופים מורכבים בעיקר מהומואים, לסביות, דו מיניים, בני מיעוטים, בעלי מוצא ייחודי ואנשים בעלי סיפור קורע לב.

גם מעריב עסקים מתגייס לקראת יום ראשון הגדול ומעניק את כתבת השער ליינון קרייז, מנכ"ל ענקית המדיה אנדמול שהמציאה את פורמט האח הגדול. והוא גם אחד משלנו. ורק ידיעות שומר לכאורה על פאסון. עד שנתקלים בכפולה הפותחת של "7 לילות". רז שכניק, שכנראה ביקר השבוע (שוב) במשרדי קשת, פוצח בשיר הלל לזכיינית. הוא מצטרף למקהלת המפרגנים ל"רמזור", וסותם את הפיות למצקצקי הלשון נגד בייבי הריאליטי של אבי ניר.

שבוע אחרי ש-"7 ימים" מפרסמים כתבת שער עם אשתו של מוני פנאן, שחיתה בנפרד ממנו בשנים האחרונות, מצליח "סופשבוע" לאתר עוד שלד שלא נבזז מארונו של פנאן. הפעם מדובר במאהבת המסתורית של המנוח. שתי הכתבות דומות. מוני לא גילה את סודותיו לאף אחת מהנשים. שתיהן יודעות שהוא היה "מתוסכל", "נעלב מאוד", "חטף סטירת לחי", אבל לא יותר מזה. ויש עוד דבר משותף: שני העיתונים ממשיכים בקשרי המסחר שלהם עם מבקשי עזבונו של פנאן. עורכי הדין של המרואיינים מבסוטים, והעיתון קיבל את ליטרת הרכילות הזולה שלו. נראה שהדבר הבא הוא ראיון עם שלי נרקיס מלך השוק האפור. מוסף הארץ, לטיפולכם.

את השער של מוסף הארץ נטמין בתוך קפסולת זמן ונתכנס כאן כדי לפתוח אותה בעוד שנה מהיום. אם הזויבר, גיטרת הרכב-זאת-בעצמך של זיו בר-אילן סטודנט בבצלאל, תהפוך ל"חוד החנית של מהפכה אוטופית" ואכן תשנה את העולם אז שיחקו אותה במוסף הארץ. אבל אם לא, אז ווואי ווואייי ווואייי. איזו פאדיחה.

אחרי שמסיימים לקרוא את הכתבה הבלתי צליחה הזו, נותרת עדיין השאלה: זו גיטרה או לא? גם יובל סער ורוני גלבפיש מהארץ ניסו לענות על השאלה הזו וזימנו כעד מומחה את דוד פרץ. לפי הכתבה, טרובדור בלוז באר-שבעי ואחד המוזיקאים החשובים בסצנת האינדי הישראלית. גם ממנו לא מצליחים להבין אם מדובר בפריט עיצובי או בגיטרה של המאה ה-21. אולי סינגולדה היה מבהיר את הנקודה טוב יותר, אבל הוא בטח היה עסוק.

כפיצוי לקוראי הארץ הוותיקים שלא נסחפו עם חזון המהפכה האוטופית של הזויבר, מוגשים כמה עמודים אחר-כך פרקים מספרו האחרון של מארק אדלמן, ממפקדי מרד גטו ורשה. מעניין יותר מהזויבר, זה בטוח.

מילא ש-"7 ימים" נזכרו באיחור היסטרי בטרנד הקוגריות, אבל למה לאנוס נשים שהתחתנו בגיל שלושים ומשהו עם גבר שצעיר מהן בעשר שנים? בידיעות לא מצאו את החזוס הישראלי, אז לקחו תיכוניסט בן 18 שנכנס למרפאה במחנה קיץ והתאהב באחות בת השלושים וחמש. וזה הפרש הגילאים הכי גדול שמצאו צחי כהן וסמדר שיר. בקיצור, חיפשנו מדונה, מצאנו אסקימו לימון.

גלעד שרון גדל לנגד עיננו. אחרי הגיחה למדור הדעות של ידיעות אחרונות, הוא חוזר עם כפולה במוסף לשבת על שני חבריו הקרובים של אביו, אריאל שרון. מדובר ביוסל'ה וזאבל'ה, החברים הטובים מנהלל עליהם כתבה נעמי שמר את "אנחנו שנינו מאותו הכפר". שניהם לא פיספסו הזדמנות לרדוף אחרי ערבים רעים יחד עם אריק, עד שזאבל'ה נהרג במלחמת יום כיפור.

כדאי לשים לב לטקסט של שרון ג'וניור. זה הרבה יותר מסיפור על יפי הבלורית והתואר. וגם מי שלא מתחבר למעלליהם של לוחמי ה-101, יכול למצוא אנושיות עדינה בכתבה האישית הזו.

@@@בזמן שרביב דרוקר כבר משתעמם מהטוויטר שלו, מעריב חוגג בעמודו הראשי את השקת הבלוגספירה החדשה של רחוב קרליבך. פתרון שיווקי לא אסתטי ליום חדשות חלש. בינתיים ברחוב שוקן, רוחו המאופקת של הארץ לא מאפשרת לו לפרגן לשני זוכי פרס סוקולוב, יוסי מלמן וצבי בראל. הידיעה המשמחת והלאקונית על זכייתם קבורה בעמוד שש. מעל הזמנה לכנס בנושא גילנות – סטריאוטיפים והבניה חברתית של הזיקנה בישראל. רמז?

@@@רונן ברגמן חושף ב"7 ימים" דו"ח סודי של חיזבאללה על צה"ל. המידע הרגיש שם מסמר את שערותיו של קצין בכיר שברגמן ניאות לחשוף בפניו את המסמך. הפחד שנסראללה יודע את הסודות הכמוסים של צה"ל נעלם כשברגמן מתקן את דו"ח המודיעין של האויב מצפון, ומגלה לו שנפלה טעות במידע על קוטר הפגזים של מרגמות צה"ל. 60 מ"מ למי שפיספס.

@@@היחצ"נית של לימוזינה, ההרכב החדש של פליטי משינה אבנר חודורוב ומייקל בנסון, לא האמינה שזה קורה. 7 לילות הסכימו לראיין את הצד המשעמם של הלהקה המשעממת, משינה. עמוד אחר-כך, ורביב גולן ההיטמן הקבוע, קוטל את הצמד בשלל מילות תואר שרז שכניק נמנע מהן בראיון. "ארכיאולוגי", "ציז'י", "פרה היסטורי" ולקינוח: "הם גורמים למאזין לרקוד עם דמעות בעיניים וגירודים בעור. היה שווה?