למדתי לא מעט בכנס אילת לתקשורת. למדתי שקול באס וקצת דמגוגיה הם מתכון בטוח לסחיטת מחיאות כפיים מהקהל; למדתי שמגיש הטלוויזיה המושמץ ותאב הרייטינג יכול להתגלות כאינטליגנטי ומעמיק יותר מאיש האקדמיה חובב הקלישאות; גיליתי שבניגוד לדעה הרווחת, חייו של עיתונאי אינם מסתיימים בגיל 40 נדמה שהגיל הממוצע של המשתתפים עמד על 70; למדתי שהאינטרנט אינו חלק ממפת העיתונות הישראלית, כך לפחות לפי סקר שבדק אם התקשורת נתפסת כשמאלנית והתעלם מהמדיום הזניח הזה; והכי חשוב, למדתי שמתן חודורוב כל כך מסור לעבודתו, שהוא מקריין גם כשאין מכשיר הקלטה בסביבה.
אלא שלשם כך לא הייתי צריך לסכן את חיי בטיסה מקרטעת. נטשתי את המערכת לשלושה ימים יקרים (גילוי נאות: מקום העבודה מימן את הנסיעה) כדי ללמוד משהו בעיתונות, ובתחום הזה נחל הכנס כישלון מביך. במחשבה שנייה, רק מי שמנסה יכול להיכשל, והמארגנים אפילו לא ניסו. הם שיחזרו את הנוסחה הקבועה של כנסי התקשורת בישראל, שגורסת שצריך רק להעלות לבמה כמה משתתפים עם דעות קוטביות ולשסות אותם זה בזה.
הדינמיקה עובדת בערך כך: מצד אחד של הזירה יעמוד האקדמאי הריאקציונר או העיתונאי הוותיק, שיזעק גוואעלד ויבכה את הידרדרות הענף תוך הפרחת סיסמאות כגון האח הגדול/ נינט/ תרבות הרייטינג/ משכורות רעב/ האינטרנט הרס הכל/ צינור של יחצ"נים/ חוזים קיבוציים/ רדידות/ השטחה/ השחתה/ הרס השידור הציבורי (מחק את המיותר בהתאם לנושא הפאנל), בעוד בצד השני יתגונן הנציג של כל התופעות הבזויות הללו ויסביר שאין מנוס/ ככה זה עובד היום/ פוליטיקה כבר לא מעניינת אף אחד/ זה מה שהעם רוצה/ זה לא כלכלי/ אי אפשר בלי יחצ"נים/ אנחנו נלחמים על חיינו/ המקום של האיכות הוא בשידור הציבורי. כפי שבוודאי הבחנתם, בסוף כולם הסכימו שאין מה לראות בערוץ 1, אבל גם בשביל זה לא צריך לנסוע לאילת.
מנועים קדימה
את הדיאלוג העקר הזה אפשר היה למנוע בקלות, אם במקום להתייחס לקדמה כאל אויב, היו המארגנים מספקים למשתתפים כלים להתמודד איתה. נקודת המוצא של הכנס הנוכחי, ושל מרבית כנסי התקשורת בישראל, היא שפעם היה פה שמח וככל שנוקפות השנים המצב הולך ומחמיר. בלי להיכנס לדיון על ההתרפקות הנוסטלגית המפוקפקת הזאת, גם אם יוצאים מנקודת הנחה שרמת העיתונאים בירידה, זה רק הגיוני לנצל את הכנס כדי לסייע להם להתקדם ולהיות אנשי מקצוע טובים יותר. גם אם חושבים שימי הזוהר של העיתונות היו בשנות ה-70' או ה-80', יש להיערך ל-2010 ו-2015.
כך שבמקום לארגן פאנל על אתיקה ברשתות חברתיות, מוטב ללמד את העיתונאים כיצד לנצל אותן כדי להפיץ את תכניהם לקהל נרחב יותר וצעיר יותר; במקום לבכות את התחנפות העיתונות למכנה המשותף הרחב ביותר, מומלץ להסביר כיצד בונים כפולה אפקטיבית בטבלואיד או ליינאפ של מהדורת חדשות מוצלחת; במקום להתווכח על השידור הציבורי, אפשר להעלות על מטוס מנהל של ערוץ ציבורי מצליח מאירופה או ארצות הברית, כדי שיראה איך עושים זאת נכון; במקום כמיהה לעיתונות המודפסת של פעם, יש להיערך לקרב ההישרדות שצפוי לעיתונות המודפסת בשנים הקרובות; במקום לבכות את תום עידן החוזים הקיבוציים, צריכה אגודת העיתונאים לגייס יועץ משפטי רהוט שיסביר לאנשיה איך להתמודד עם חוזים אישיים וכיצד הם יכולים לעמוד על זכויותיהם; מעל הכל, במקום פאנלים בווליום גבוה, כדאי להשתמש בעשרות העיתונאים הבכירים שבזמנם הפנוי משמשים כמרצים מבוקשים. כנס תקשורת יכול גם להוות הזדמנות להרחבת אופקים בנושאים אקטואליים שמסוקרים דרך קבע בתקשורת הישראלית, אבל אפילו הדיון על שפעת החזירים התנהל, איך לא, בפורמט של פאנל.
נהוג להתייחס בציניות ובזלזול לעיתונאי הישראלי, אבל הלהט של הדוברים והצופים באילת הוכיח את ההפך: רוב אנשי התקשורת מתייחסים למקצוע ברצינות תהומית, חרדים לעתידם ומוכנים להילחם על צדקתם בחירוף נפש. את האנרגיות האלה אפשר לתעל לכנס תקשורת מעניין ויעיל יותר, שיפנה גם לקהל צעיר. למרבה הצער, נדמה שבמקום לנסות למשוך את הדור החדש, העדיף יוסי בר מוחא, יו"ר האגודה, לנגח בכל הזדמנות את התארגנות העיתונאים הצעירים (שכותב שורות אלה אינו נמנה עליה ואינו מכיר את אנשיה). מאוגדים או לא, העיתונאים הצעירים עלולים להדיר את רגליהם מהכנס בשנים הבאות, פשוט כי הוא לא ילמד אותם דבר, והפאנלים המשמימים ימשיכו להיות כיסוי למפגש מחזור של ותיקי רשות השידור. מצד שני, אסור לפסול את האפשרות שהאגודה עלתה על פטנט סודי לעצירת הזמן.