פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נמאס מהיהודים. וגם מהערבים

      בין רחמים על עמיתיו הערבים שמשתוקקים לעבוד בתקשורת לבין זעם על העיתונאים היהודים שמתקשים להפנים איך קוראים להרוג ערבי, לג'אלב כיואן לא היתה דקה אחת של נחת בכנס אילת

      אחד הדברים המפליאים בבני אדם הוא יכולתם להצדיק את מעשיהם גם אם הם מבצעים דברים מחרידים. ההשתייכות לקבוצה או לעם היא האויב האמיתי של התקשורת, מאחר שהפופוליזם גובר ברגעי האמת וכלב השמירה על הדמוקרטיה הופך במקרים אלה דומה יותר למקצוע הכי עתיק בעולם - הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני.

      העובדה שאני גם משתייך לעם הפלסטיני וגם אזרח מדינת ישראל יוצרת אדם מיוסר שכמוני, שחפץ במודל התקשורתי הישראלי, שבנוי על כוכבים שמשתכרים יפה מאוד – ההפך ממה שקורה בתקשורת הערבית. שם, רק הבעלים משתכרים יפה מאוד. שלא במפתיע, הם גם הכוכבים שמופיעים בפאנלים כמו בכנס העיתונות האחרון באילת.

      חלק מעמיתי הערבים העלו בכל פעם מחדש במהלך הפאנלים את שאלת המחץ שלהם : "מדוע לא קולטים מספיק ערבים בכלי תקשורת יהודים?". איני שותף למניפולציה זו. מי שרוצה להשתחרר מעבדות התקשורת הערבית בישראל ולהצטרף למקהלת הפופוליזם היהודית, ומאמין שבכך יהפוך לישראלי טהור ללא ייסורי שתי הזהויות, שיואיל בטובו להרים טלפון לעורכים הנכבדים. אם הוא יציע אייטם טוב, אני לא מאמין שהאנשים המוכשרים שהגיעו לתפקיד הנחשק יפספסו סיפור טוב בגלל מוצאו של הכתב.

      כולם שאהידים, בלי אפליה

      במרבית הפאנלים חשתי ניכור והתבדלות. את חלקם קטעתי באמצע, כי לא הבנתי מה לעזאזל קורה בו. לא הבנתי, למשל, מדוע בפאנל על "יחסה של העיתונות הבינלאומית לישראל" המשתתפים לא הפסיקו לקטר על כך שישראל אינה מוצגת בשוויוניות בהשוואה לצד הפלסטיני בעיתונות הבינלאומית. זו טענה מוזרה, מאחר שדוברי הממשלה והצבא עושים עבודה שראויה לצל"ש כמובן מנקודת מבט ישראלית. הם מצליחים לנתק את התמונות הקשות והמזעזעות מעזה או מלבנון מהצד החזק שאחראי להן, ובמקביל מבטאים את עצמם ברהיטות ומביאים גם את סבלם של תושבי הדרום או הצפון. בכך הם מצדיקים את הכוח המופרז בשתי המלחמות האחרונות, אז מדוע בעצם הם חשים מקופחים?

      הפופוליזם נמשך בפאנל על התקשורת הערבית במזרח התיכון. נציגי התקשורת הערבית בדיון נשאלו מדוע הם מכנים את מי שנהרג בעזה או בלבנון "שאהיד". מילה זו הפכה בשנים האחרונות לסיוטו של הישראלי, שאינו מצליח להפנים שהיא מתייחסת גם לאנשים שנהרגו מאש צה"ל, גם אנשים שמתו כתוצאה משריפה ללא שום קשר לצה"ל וגם כאלה שטבעו בים – כולם זוכים בתואר הנחשק, בלי אפליה! בפאנל המכובד לא הצליחו להגיע להסכמה כיצד יש לקרוא ללוחם שנהרג על אדמתו. החייל הישראלי נקרא "חלל", ואולי הציפייה היא שהעיתונאי הערבי יכנה את בן עמו שמת בקללה מסוימת, שתספק את הציבור בישראל ואת המכובדים בפאנל.

      מה כבר יש לצנזר

      עצביי נמרטו סופית בפאנל הלפני האחרון שהשתתפתי בו כצופה, שנקרא "צנזורה ודמוקרטיה: דבר והיפוכו" ובו השתתפו כתבי צבא, דובר צה"ל וערבי אחד שהוא הבעלים של רדיו- א-שאמס. העניין המגוחך הוא שהצנזור הצבאי הצהיר שהאדון בעל הרדיו לא קיבל מאז פתיחת הרדיו אף טלפון ממנו! ברגע זה הרגשתי שאני חייב להתפרץ לדיון: "האם לנו בכלל כעיתונאים ערבים יש גישה למה שקורה בצה"ל כדי שנצטרך להיות כפופים לצנזור הצבאי", תהיתי. "ברור שהאדון המכובד לא יקבל טלפון מהצנזור". בדיוק כמו שאני לא ארים טלפון לעורך יהודי נכבד, לפחות עד שהיהודים והערבים, שנמאס כבר מהקטטות ושפיכות הדמים שלהם, יפנימו כיצד כל צד אמור לקרוא להרוגים שלו.

      *הכותב הוא עורך העיתון אל מדינה