מרסס בנעם

1. ממש באותו היום שבו ביטא שר המשפטים יעקב נאמן את כמיהתו למשפט העברי, יישם השופט נועם סולברג את רוח המשפט העברי, המחמיר עם מלביני פני חברם ברבים, כשקבע כי אילנה דיין הוציאה לשון הרע על סרן ר'. זאת במסגרת הכתבה ("עובדה" 22.11.2004) שסקרה את הריגתה של הילדה אימאן אל-האמס בת הארבע עשרה סמוך למוצב גירית.

2. סולברג היה המועמד של המילייה הדתי לאומי עליו נמנה השר - הן לבית המשפט העליון והן למשרת היועץ המשפטי לממשלה. דיין מקורבת מאד לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש (שאף התראיינה לתכניתה). דיין התייצבה, במאמרים ובימי עיון, לצדה של ביניש במאבקה נגד דניאל פרידמן. ביניש הטילה וטו על מינויו של סולברג לבית המשפט העליון. יש הסוברים, כי וטו זה נמשך גם לוועדת האיתור לבחירת היועץ משפטי לממשלה. ועכשיו, בערעור, ייאלץ בית המשפט העליון להכריע בין דיין לסולברג.

3. דיין נלחמה כלביאה. בפרשה זו הוטל בה דופי כפול שנגע בשניים מציפורי נפשה: המוניטין המקצועי שלה ומסירותה ומחוייבותה לצבא. דיין הצעידה לאולם, כעדי אופי, בכירים בתקשורת ובצבא (שלום קיטל, רוני דניאל, מוטי שקלאר, גיורא איילנד, גל הירש). הדרך שבה ריסס סולברג את עדויותיהם הזכירה קצת את עוצמת הארטילריה שהפעיל המוצב על הילדה האומללה.

בפסק הדין יש מלאכת פירוק והרכבה של הסרט. השופט חופר בכל קטע בנפרד ומציג כמובן את המסקנה מהמכלול. תמציתה, העוול שנגרם לסרן ר': "הוא (הסרט) מציג את התובע כאיש גס וערל-לב במקרה הטוב, וכמתיר דמם של פעוטות תמימים במקרה הגרוע. שתי החלופות האלה אינן אמת".

הצגה זו גוזר השופט מ"עריכה פסולה בעליל". עריכה של משפט אחד אותו העצימה דיין בווליום גבוה של כיתוב וקריינות: ""כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו".
המשפט הזה הוא לב לבו של הסיפור. עבור דיין זו ההצדקה המרכזית, המסר שחובה עליה כעיתונאית לחשוף ולהעביר. "בגלל שהמשפט הזה כל-כך מצמרר וכל-כך נורא, הבאתי כמו שהבאתי...", העידה.

השופט סבר שהמשפט הזה ("המעורר דחייה ושאט נפש" כלשונו) נאמר בהקשר שנוטל לחלוטין את החומרה שמצאה בו דיין. הוא נאמר בסיום תדריך שנועד להחדיר בחיילים דריכות מבצעית בסיטואציה עצבנית במיוחד של התראות ופיגועים. המשפט נאמר כסוג של שיח מטאפורי, סלנג מצ'ואיסטי צבאי ולא כשינוי הנחיות הפתיחה באש.

פסק הדין של סולברג הוא מורכב. הוא אכן חושף פגמים מהותיים בכתבה. לטעמי, הוא צודק בפרשנותו לאופן המהדהד שבו נצלב סרן ר' כרוצח בפוטנציה של ילדים בני שלוש. הוא צודק בנראטיב שחזר שוב שוב בקריינות של דיין על "ילדה בדרך לבית ספר", כאשר האמת היא שהמוצב נמצא בכיוון הפוך לגמרי, ואין בכלל מצב שהילדה יצאה "בדרך לבית ספר" והגיעה למוצב. שרטוט פשוט, או תצ"א, היו מבהירים היטב את המיקומים, אבל אז היה מתגמד הרושם של ילדה תמימה הפוסעת במסלול יומיומי לבית ספרה. וכמובן, בעייה מרכזית בסרט היא שילוב קטעים של ההווי הזחוח והעולץ של החיילים מקלטת פנימית לצד קטעי ירי רצחניים שלקוחים מאירוע אחר, שביחד נוטעים רושם של חבורת פושעים שמרססים למוות ילדה קטנה ואחר כך מסתלבטים על הקטע.

פסק הדין פורש את המחלוקת על הדרך והמשקל בהצגת תחושת הסכנה שהפעילה את עוצמת האש והתגובה. זאת, כשדמות בלתי מזוהה, נושאת תיק, צצה לפתע מתחת לאפו של המוצב. כדי לגמד את תגובת החיילים, הושמט מהכתבה ירי צלף על אחד הקצינים. הכדור פגע במחסנית ולכן הוא רק נפצע קלות בידו. גרסת דיין: האירוע הושמט משום שאינו חלק מהאירוע. סולברג: לא ניתן לקטוע אירוע מבצעי בתוך זירה מצומצמת, בהשתתפות אותם "שחקנים". אילו ידע הצופה על הירי הזה, היה מבין טוב יותר את הסיכונים והאיומים שבתוכם פעל הקצין. לטעמי, סולברג צודק במאה אחוז.

מצד שני, הערות רבות של השופט מבטאות עוינות בסיסית לתקשורת ולתפקידה. "האם היתה תועלת לציבור בפרסום הכתבה?", הוא תוהה, "האם לא ניתן היה להמתין קמעא עם העלאת השאלות הערכיות והעקרוניות, שאילנה דיין מוצאת בהן חשיבות רבה, עד לאחר הבירור המשפטי?" (הכתבה שודרה ממש בסמוך לפתיחת משפטו של סרן ר', שבו זוכה מההאשמות שיוחסו לו).

השאלות האלה מחזירות למרכז הדיון את הסוב יודיצה, הזכור והזנוח לטוב. סולברג משתמש בה כדי לנגח את טענת דיין על חובתה לפרסם: "החובה העיתונאית – מונח לוטה בערפל – לפרסם מידע לציבור בוודאי אינה קיימת במקום שבו הפרסום הוא איסור פלילי". ולא רק עבירה אחת מונה השופט אלא גם פרסום קלטות מחקירה פלילית.

הנה סיבה טובה למה לא לבחור את סולברג ליועץ משפטי. התקשורת הישראלית זרועה איסורים והפרות לרוב. אם התביעה והמשטרה בראשות סולברג יתמקדו בהם, בדקדקנות שהפגין בפסק הדין, מתי ימצאו זמן להיאבק בפשע המאורגן ובשחיתות השלטונית?

פסק הדין מחזיק כמאה ושלושים עמודים. סולברג מדגיש שוב ושוב את היחס בין המוניטין של דיין לבין כשלונה. עורך דינו של סרן ר', יואב מני הייטיב לתאר זאת: "משאית כבדה גורמת נזק כבד יותר בתאונה". דיין היא המשאית (327,000 משקי-בית צפו בכתבה) וכשהיא נכנסה בסרן, לא היה לו סיכוי. זהו אחד המפתחות לגובה הפיצוי, 300,000 שקל. מצד שני לא ברור אם הסכום גם קוזז לנוכח המשפט הבא של סולברג: "יותר מדרך אפשרית אחת יש כדי להבין את המשודר בכתבה. צופים סבירים עשויים להבין הבנות שונות וסותרות מן הצפייה בה. איש איש בהתאם לאופיו, לנטיותיו, למ?זגו, לש??כלו, לנסיון חייו, להשקפותיו המוקדמות...".