מעריב עסקים

מעריב בישר אתמול בכותרת חגיגית "הח"כים מתגייסים: עיתונים רק בבעלות ישראלית". שורת מחוקקים מכל סיעות הבית, כך על פי מעריב, החליטו להסתער בשצף קצף על מו"לים זרים של עיתונים ישראלים במטרה להציל את הדמוקרטיה שלנו. אחד המחוקקים, ח"כ יואל חסון מקדימה, הסביר שצריך "לשנות את המצב בו אדם שאינו תושב המדינה ומרכז חייו אינו בישראל יכול באמצעות כספו להחזיק עיתון, ולהשתמש בו כסוג של שופר לייצוג אינטרסים ברורים – כאשר מרבית הקוראים לא תמיד יודעים או מבינים מה האינטרס החבוי של אותו מוציא לאור".

אה בטח, שהרי מעריב, עיתון בבעלות ישראלית טהורה, פרסם אתמול פסקת גילוי נאות על האינטרס החבוי של המו"ל שלו: "קוראים יקרים, הפרסום הנרחב והמפרגן להצעת החוק לאיסור בעלות זרה על עיתונים, לרבות ההפניה בעמוד הראשון, מקורו בכך שעופר נמרודי מעורב ביוזמת החקיקה ומעוניין לחסום בכל דרך אפשרית את ישראל היום – עיתון שכבר מזמן עקף את מעריב בנתוני התפוצה ונמצא בבעלות האזרח האמריקאי שלדון אדלסון".

לא ראיתם? כנראה שבאותה הזדמנות גם פספסתם את ההסבר של ח"כ חסון לאינטרס החבוי שלו עצמו – איך בכסות של פטריוט ומגן הדמוקרטיה הוא בסך הכל מנסה לסתום את הפה לכלי תקשורת, שתומך אוטומטית במנהיגה של מפלגה יריבה. ח"כ דניאל בן סימון מהעבודה, עוד אחד מיוזמי הצעת החוק, הסביר למעריב שהוא מאוד מוטרד מכך שאדם "שעשה את רוב כספו בבתי קזינו" יחזיק בעיתון ישראלי. אין ספק, העובדה שהמו"לים של הארץ, ידיעות אחרונות ומעריב התפרנסו, בין היתר, במשך שנים ממכירת מודעות לשירותי זנות, או היותו של אחד מהם עבריין מורשע, שנמצא אשם בהאזנת סתר לעיתונאים ובעבירות מגוונות נוספות, מקנים להם נופך של מכובדות ארץ ישראלית שאיל ההימורים הזר לא יוכל לרכוש לעולם.

הנימוק השני של בן סימון לצורך להצר את צעדיו של אדלסון באמצעות חקיקה מגוחך לא פחות. "אני לא מכיר", הוא אמר להארץ, "הרבה דוגמאות של ניסיון להשפיע על מהלך של מדינה ללא מטרות רווח". נו באמת, אצל אדלסון האינטרס הרי כל כך חשוף ושקוף, שזה אולי עדיף על מה שקורה בעיתונים האחרים שם לעולם לא תדע מה לא מתפרסם בשם מניעי הרווח של בעלי הבית, שמחזיקים בבעלותם עסקים רבים נוספים לצד העיתונים.

כל עיתון מייצג במידה כזו או אחרת את האג'נדה של הבעלים שלו. זה כנראה בלתי נמנע, זה קורה בכל העולם וגם בישראל. ידיעות אחרונות מאתרג על בסיס כמעט קבוע פוליטיקאים שנוני מוזס חפץ ביקרם; "הארץ" נלחם מלחמת חרמה למען מה שעמוס שוקן מחשיב כ"שלטון החוק", אבל בעיני אחרים נחשב ל"כנופיית שלטון החוק"; ואיך אפשר לשכוח את ההתגייסות חסרת הגבולות של מעריב להוכחת חפותו של עופר נמרודי בזמן שהיה עצור ועמד למשפט?

כל המלחמות האלו, אפילו זו של מעריב לטובת נמרודי, היו לגיטימיות. למה לעזאזל ההתגייסות העיוורת, המביכה לעתים, של אדלסון וישראל היום לטובת ראש הממשלה בנימין נתניהו לגיטימית פחות? רק בגלל שאדלסון הוא אזרח זר? למה לא שמענו את כל הח"כים הגיבורים לפני שנה, כשאותו אדלסון מימן את ועידת הנשיא בירושלים במלאת 60 שנה למדינה? אז הכסף שלו כן היה כשר? ואיך נאלם קולם של אותם מחוקקים, כשנמרודי עצמו ניהל מגעים עם אדלסון ועם שורת אנשי עסקים זרים אחרים בניסיון למכור להם את מעריב?

ישראל היום לא המציא את הגלגל. היה פה למשל עיתון שקיבל הוראות ישירות מממשלה זרה. בפסק דין מפורסם הביע בג"ץ את דעתו השלילית החד משמעית על ניסיונה של ממשלת ישראל להשתיק את אותו עיתון. כדאי שחסון ובן סימון, וגם נמרודי, יפנימו את מה שקבע אז בית המשפט: אפשר להשתיק עיתון על פי חוק רק אם יש ודאות קרובה מאוד לכך שפרסומיו גורמים לפגיעה בביטחון הציבור, וגם אז צריך לחשוב היטב קודם. זה מה שקובע, ולא השאלה האם הבעלים הוא בן עשירים מסביון או בעל קזינו מלאס וגאס.