פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדור סוף

      מי מהווה סכנה אמיתית לדמוקרטיה? אשת ראש הממשלה חומדת החליפות, או העיתונים שעומדים לאבד את אמון הקוראים? עמית הרמן מדפדף ובוכה

      חיי שרה

      אולי הדבר היחיד הטוב שאפשר להגיד על סיקור פרשת שרה נתניהו בעיתוני הסופ"ש הוא שארבעת העיתונים דילגו על המהמורה ולא השתמשו בכותרת הממוחזרת הזאת. ואז ראינו "אולפן שישי" וגילינו שעדיין נותרו בינינו סחים.

      כבר הרבה זמן לא נחשפה העיתונות הישראלית במערומיה כמו בימים אלה. אוסף הרכילויות והדעות המתואמות שנשפכו בעיתונים לא באמת הצליחו להעמיד כתב אישום מוצק נגד שרה נתניהו. אבל הם כן מצליחים לגרום לקורא לפקפק באמינותם של העיתונים והאג'נדות שאותן הם משרתים. וזוהי, גבירותי ורבותי, סכנה מוחשית לדמוקרטיה. כן, בטווח הקצר סיפורי העוזרת מוכרים עיתונים, אבל בטווח הארוך קורא שמקבל כאלה סיפורי הר-עכבר יתחיל להבין מתישהו שחוגגים לו על התחת.

      ידיעות אחרונות, העיתון שחשף את הפרשה והסנג'ר שלו מעריב, הולכים על שני איורים מביכים של הגברת נתניהו במוספי השבת שלהם. "ידיעות" כבר פרסם את כל כתב התביעה בשבוע שעבר אז עכשיו הרימו כתבת ארכיון של ענת מידן ונחמה דואק על פרשות שרה הקודמות. ויש גם טור של סימה קדמון שמכה על חטא. חטא השתיקה. "התעייפנו, נמאס לנו לשמוע הכחשות, או שסתם התעלמנו או שהתרשלנו בתפקידנו". לא עוד, סימה. לא עוד. לפחות נחום ברנע יכול להתנחם בזה ששליחותו להאיטי מנעה ממנו את המבוכה שבהצטרפות למקהלה של נוני מוזס.

      מעריב מנסה את כוחו בחשיפת פרשות חדשות אודות שרה נתניהו. בן כספית נשלח אחר חליפה יוקרתית שביבי לבש בקמפיין בחירות, ושרה נורא רצתה שתישאר אצלו. הוא מתחקה אחר שיחות הטלפון הרבות שלה עם מנהל הלשכה נתן אשל. יוצא נגד הטרמפ שהיא תופסת עם שיירת ראש הממשלה, ומוחה דמעה לזכרו של מגרף העלים היבשים שאיבד את עבודתו. הדוברים עלומי שם, וה"קורבנות" בכלל לא מתלוננים (לדברי כספית הם הסתדרו על משרות אחרות ומצבם טוב מדי בשביל להתלונן). ואי אפשר בלי טפיחה עצמית. כספית לא מודאג מכך שביבי לא מת עליו. נהפוך הוא. לדבריו, תקופות הזוהר העיתונאיות שלו הן אלה שבהן ראשי ממשלות היו בברוגז איתו. אנו בהחלט ברי מזל לחיות בעת הזאת.

      בסוף "מוספשבת" כותב דנקנר סיפור דמיוני (דמיוני? דמיוני למפגרים). בעל מפוחד, אישה שתלטנית ועוזרת חבוטה. ידה, ידה, ידה.

      הבן החורג הארץ מרשה לעצמו לכתוב דברים שידיעות ומעריב לא מרשים לעצמם. אמיר אורן תוהה מי ישלם את הקנס הגבוה (50 אלף דולר) על הפרת הסכם הסודיות של העוזרת, ומנגח את ידיעות אחרונות על ייצוב כסאו של יקיר המערכת, אהוד אולמרט.

      בישראל היום התגובה צפויה: הסרת כפפות. ולשלדון יש הרבה כאלה. דן מרגלית, שלמה צזנה, ודרור אידר מסבירים לנו שזאת לא שרה, זה נוני.

      עסקה אפלה בצפון

      רענן שקד נשלח לפריפריה ומבלה יום עבודה שלם (מה קרה? רק יום אחד?) במפעל מוליתן בנהריה . הפעם לא משתחרר לו השקד והוא לא תופס תחת על הפועלות הרוסיות. באמת יצאה בונבוניירה של כתבת שער ל"7 ימים". אבל בחייאת גדי בלום, למה להאשים בכותרת המשנה את "כלכלת השוק האכזרית של נתניהו"?

      גם העובדים וגם כונס הנכסים מסבירים שהתרסקות המפעל קשורה לעליית שכר המינימום, צניחת הדולר, המשבר העולמי וניהול כושל. אפילו רענן שקד עצמו מסביר שהטקסטיל גווע, וההפרטה בישראל החלה כבר בסוף שנות השבעים.

      אז מה אתה רוצה מביבי, יא גדי?

      הייתם בהאיטי, סחתיין

      העיסוק הרב בהאיטי עייף אותנו מקריאת עוד כתבות על הגיבורים בחאקי, אז לא נתייחס עכשיו לאווירת ה"איזראל גוד ג'וב" של המוספים. דווקא "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות הראה איך עם קצת מחשבה (ובאמת מדובר במעט מחשבה) אפשר להרים כתבה מינימליסטית שעושה את העבודה. נועם ברקן וקולגה הלכו לצלם ילדים מסכנים בהאיטי והביאו כפולה עם תמונות יפות והסיפורים שמאחורי הפנים העצובות.

      גם ב"ישראל שישבת" הלכו על מינימליזם. אבל בהפוך. כתבת השער היא ארבעה מכתבים של אמהות מצוות הסיוע בהאיטי לילדיהן בישראל. ב"מוספשבת" של מעריב, עיתונו של אבי בניהו, אנחנו מקבלים על הדרך תזכורת שיש לנו את הצבא הכי מוסרי בעולם. בהאיטי כמו בעזה: "בבית החולים הישראלי בהאיטי יש מעט חמלה והרבה תועלת.סיכון מול סיכון. צריך להישאר ממוקדים, לקבל החלטות שיצילו חיים. כמו במסוק מעל עזה שמגן על החיילים".

      מצחצחים חרבות

      השערים של "תרבות מעריב" ו"7 לילות" מוזכרים כאן בנשימה אחת. וזה לא מבשר טובות. סחתן למעריב על תמונת השער המשפילה של התבורי'ז כאילו היו שרשרת אבולוציונית קופיפית. העובדה שהם הסכימו לפדיחה הזאת אולי מאשרת את התזה של העיתון. הכתבה עצמה היא אוסף דאחקות בסגנון שימי, בחייאת שימי, שבשיאה תבורי האב מגלה את הכינוי שהעניק לאיבר מינו. אלביס.

      רונה קופרבוים ב"7 לילות" מתרגשת כשהיא בוהה בפופיק הבולט של ציון ברוך ומקבלת ממנו אס.אם.אס "מתגעגע". נו, היא בטח שמעה שיש לו זין גדול, חשבנו לעצמנו כמו אספסוף נבער. ואז רונה שאלה אותו אם זה נכון שהוא לא באמת שמח לראות אותה, אלא פשוט יש לו חדק עצום מתחת למכנסיים. הבערות היא כוח.

      בדיוק מה שחשבתם

      מוסף הארץ מגיש כתבת שער לקהל היעד שלו: אשכנזים שבעים שלא מוכנים שאחרים יגעו להם בקלמנטינות. אז שי פוגלמן שולף את סיפור החבר'ה ממעברת עמק חפר שבשנות החמישים פילחו כמה פירות הדר מהמטעים שליד והתנגשו עם המשטרה. חפירות.

      מירון בנבנישתי מגן על התזה שהציג המוסף בשבוע שעבר בנושא מדינה דו-לאומית. הוא מאשים את ישראל כי סתמה את הגולל על רעיון שתי מדינות. יאללה, 'תקדם.

      בירכתי המוסף מצאנו דווקא זווית מעניינת של פרשת NBC-לנו-קונאן: כתבה של ירון פריד מניו-יורק על ג'ימי פאלון (שניתן היה לכתוב אותה גם ליד המחשב ברחוב שוקן). מצד שני, חבל שהיא הייתה קצרה. ולמה לא לפרגן בעיצוב יותר מגניב? אין תמונות של ג'ימי מימיו ב"סאטרדיי נייט לייב"?

      ציוץ קטן

      @@@הכותרת הראשית של "ישראל היום": "נענים לביקוש העצום". ואין פה שום טלמסר לתרומות להאיטי. פשוט חשוב שכולם יידעו שמהדורת הסופ"ש מחולקת ב-350 אלף עותקים.

      @@@שאפו ל"7 לילות" על הצילום של אנה דוברוביצקי, אבל למה לקדם את הכתבה עם כותרת משנה קלישאתית: ברוסיה הייתי יהודיה, ובישראל אני רוסיה זונה.

      @@@באמשך קוטנר, אחרי שחגגנו שישים לכל העולם ואחותו אתה בא ומספר לנו בטור שלך ב"ישראל שישבת" שהעולם ואחותו חוגגים שישים?

      @@@אם אשתו של ואדים נורז'יץ' שנרצח בלינץ' ברמאללה אומרת לטל אריאל-אמיר מ"סופשבוע" שהיא לא רוצה לדעת מה עוללו לגופת בעלה, אז בחייאת טל אריאל מה את מספרת לה איך דקרו אותו? בכלל כל הכתבה מלאה בתיאורים גרפיים קשים מדי.

      @@@לא לכל אחד יש את הספונסר שיסדר אותו כשהוא נכנס בידיעות אחרונות, אז ב.מיכאל נזהר בראיון ל"תרבות מעריב" ומשחרר רק כשזה נוגע ליאיר לפיד שמככב בתיקיית הטעויות העובדתיות שמיכאל אוסף מעיתונים: "זה לא יאמן השטויות שהאיש הזה כותב"

      @@@מבנימין נתניהו ועד יאיר לפיד. כל אחד צריך חבר כמו חנוך דאום.

      שיר ליאיר

      זה לא דבר שבשיגרה, זה אפילו נדיר, שבשער ידיעות יש הפניה ליאיר/

      אבל כשהסקופר מביא כותרת, אי אפשר לנהוג אחרת/

      האזרח המודאג מגלה ביאוש, שיש אנשים שמשווים את השואה לכיבוש/

      לאנשים כאלה לא צריך לממן את היצירה, אולי עדיף לשבור להם את הצורה?

      כדאי את הבמאי השולי לשלוח לחינוך מחדש, ורצוי גם להאכיל אותו הרבה קש/

      המדינה תממן רק סרטים שעושים טוב על הלב, כאלה שמהם גם ליברמן מתלהב