פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החברה שלנו לא יכולה להרשות לעצמה לשמוט עוד דגל

      אורלי וילנאי נפלטה ונמלטה מרשות השידור כשהיא מוכה וחבולה, אבל מפוכחת מספיק כדי להבין את חשיבותה, כמה היא מיוחדת וכמה שאסור לתת לה ליפול. טור אישי

      נדמה כי בכל בוקר הוא יוצא ליום עמלו כאילו היה זה יומו הראשון . אותה התלהבות, אותו ניצוץ סקרן בעיניים. גם אם האפיר קצת השיער, גם אם הגוף כבר מאותת מעט לנוח, הוא לא עוצר את המרוץ.

      כבר 40 שנים הוא פועל חרוץ של המערכת, 40 שנים נאמן לה בכל ליבו. מגיש עם הנץ החמה את היבול אותו בישל לעת ערב, מקפיד להיות ראשון בשטח כדי שיבולו יהיה טרי ומקורי ואמיתי ומאתגר. הוא לא מעגל פינות, היום בדיוק כמו אז, בהתחלה, לא תתפסו אותו טועה. הוא מכיר על בוריים את הכללים, הקוד האתי, והשפה, והיא כל כך יפה בפיו.

      לאיש החרוץ הזה קוראים שמעון וילנאי, הוא עיתונאי בחטיבת החדשות של קול ישראל, ביתו השני, עיקר גאוותו. האיש הזה הוא אבא שלי.

      עדיין נושאת את צלקות הצנזורה הפוליטית

      המפעל שבו עובד אבי קורס. מוסד רשות השידור חלש היום מאי פעם. אם תסתכלו היטב ביסודותיו הסדוקים של המקום תמצאו חלקים גדולים מהלב של אבא שלי כמו גם של עמיתיו לעבודה. הם נתנו שם ברשות השידור את הנשמה למקצוע שלא אחת לקח להם אותה ביד גסה. הם דיברו עיתונות במונחים שכמעט ולא שומעים היום. הם בנו את המקום הזה ביראת כבוד אמיתית ועם אותה יראת כבוד ממש אני כותבת היום את הדברים האלה.

      אבי באופן אישי ייצא בעוד שנים ספורות לפנסיה, התמוטטות המוסד הזה כבר לא תפגע בו ולכן אני מרשה לעצמי לאמר בלב שלם שאסור לתת לרשות השידור ליפול. החברה שלנו רעועה מכדי להרשות לעצמה לשמוט עוד דגל. אסור לתת לרשות השידור ליפול כי אם נעשה את זה תישאר הפסקת פרסומות אחת ארוכה שתהיה לשירת חיינו ותשתלט על כל הטוב שעוד נשאר.

      לא באתי הנה כדי לשיר שיר הלל לרשות השידור, אני מודעת היטב לפגמיה. גדלתי אומנם באולפני הרדיו הנעימים אבל התבגרתי בחדרי העריכה של הטלויזיה בערוץ הראשון ואיזו התבגרות זאת היתה, קשה ומייסרת. ארבע שנים עבדתי שם, צלקות הצנזורה הפוליטית אותה ספגתי בחצרו של מנכ"ל העבר יוסף בראל עדיין חרוטות בי. ההשפלות שהעבירו אותי ועדי הטכנאים והחרם שהוטל עלי בעוון אמביציה גם הם איתי לתמיד. אני נפלטתי ונמלטתי מהמערכת הזאת מוכה וחבולה אבל מפוכחת מספיק כי להבין את חשיבותה וכמה היא מיוחדת.

      לראות עולם בלי להידחס למחוך הרייטינג

      בכל מקום יש בעיות אבל רק בערוץ ציבורי קיים גם הערך המוסף. זה שנשאר הרבה אחרי דעיכת להבות הוועדים ואיתם האינטריגות והתקלות בשידור. ערך מוסף של מצפון ומצפן. הם שמאפשרים למשל את הדיונים המעמיקים שמנהל דוד ויצטום כבר כל כך הרבה שנים כל כך קרוב לחצות, הם שמאפשרים לנו לראות עולם לא רק עם אחימאיר אלא כמעט בכל כתבת יומן שלא נדחסת למחוך הרייטינג. הם שמאפשרים לוח שידורים שאולי נראה עבש לעיתים אבל בניצוח נכון יכול וצריך להוות אלטרנטיבה לא מעוורת לאסקפיזם טלויזיוני זול ובמה אמיתית לחופש הביטוי.

      את מה שיודעים שם, את מה שאני מקווה שינקתי, אי אפשר יהיה לעולם לקחת מהם: את היסודות של עיתונות אמיתית, מהבטן, נטולת ציניות והתלהמות. את אורך הרוח לדבר לעומקם של דברים, את החרות לעסוק באמת ולא לעשות ממנה שקשוקה.

      אם קברניטינו יהיו אטומים דיים כדי לשים סוף למפעל הזה ולא ישכילו לרפא אותו ולתת לו את הכוח לקום מחדש, תמצאו שם הרבה אחרי הסוף את היסודות החזקים האלה על אדמת רוממה ובדרום הקריה בתל אביב, הם יעמדו שם לצד פסקול חיינו והתמונות שרק הם היו שם כדי לתעד.