פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "בטוב וברע"

      מה עושים כשנפרדים מאהוב נעורים ואז הוא מת? ב"בטוב וברע" מגוללת נילי לנדסמן סיפור אהבה גדול שאיבד את עצמו לדעת

      הנה את באה, קרבה והולכת, ש?ערך הארוך, הבהיר, ש?ערה של נערה, מתבדר ברוח הנושבת בגבך וקווצות-קווצות יוצאות סביבך במחול, נכרכות סביב צווארך הדק, מצליפות בפנייך, נתפסות בשפתייך, מגוננות עלייך מפני המבטים שנשלחים לעברך בחשאי או בגלוי בשעה שאת הולכת, קרבה ובאה, בעל כורחך אך בקומה זקופה, מתקדמת צעד ועוד צעד לקראת מה שאמור להיות הרגע הרע, הנורא, של חייך.

      מהילוכך ניכר שאת נעה כמי שאין לה ברירה אלא לנוע, פוסעת בתוך ערפל, לא בדיוק ערפל אלא אובך סמיך ואטום שיש לחתור כנגדו, לצלוח אותו לקראת הבלתי נמנע, להתקרב, לצמצם את המרחק, לנהוג כמי שמפעמת בליבה תקווה קלושה שמעבר לאפלה יש מקום שבו מבליח אור.

      חושייך, כמו מקלט רדיו לא מכוון, משובשים. רגע את שומעת, וכעבור רגע משתרר שקט מצמית. רגע את רואה, והשביל שב ונעלם. פסיעותייך איטיות ומהוססות. נדמה לך שהאדמה זעה ונעה תחת רגלייך, ואת משפילה אליהן מבט – ארוכות, נעולות במגפי גומי שחורים שמתחככים בברכיים חשופות וגרומות, וכעבור רגע הכל שב ומיטשטש ואת מודעת רק לסוליות המגפיים השטוחות המבוססות ברפש, מותירות אחריהן עקבות של בוץ בתוך בוץ.

      כולם מסתכלים עלייך כשאת בוהה בברכייך, ליתר דיוק בתנועה הממוכנת של המפרק, משתאה כיצד נושאות אותך רגלייך בלי שתצווי עליהן לעשות זאת. בפינה מכווצת ודחוקה שבמוחך, זו שעדיין מסוגלת לתפקד, את אומרת לעצמך שהאירוע הזה נשלף מתוך הסיוטים שבהם כולם צרים עלייך, נועצים בך עיניים, מחפשים עדות למה שמתחולל בתוכך. האם את אבלה מספיק בשבילם? האם את משביעה את רצונם?

      העיניים של כל השכנים שלכם, אלה שגרו מלפנייך, מאחורייך, מכל צדדייך. אלה של אמנון החנווני, של שארית הפליטה מסגל מורות בית-הספר האזורי שיצאו מזמן לפנסיה, של מוטק'ה, מאמן קבוצת הנוער בכדורסל – ישיש שלפי החישובים שלך אמור להיות בן שמונים ועדיין מתעקש להתרוצץ במכנסיים הקצרים – של צמח הירקן ואשתו רינה הספרנית, של מיקי, ליאת ונוקי, שלוש המעריצות של יוסף שהתגודדו סביבו בעיניים פעורות, צמות ארוכות וביקיני משולשים. יפה, את מציינת לעצמך, שהן עדיין מתעקשות לצבוע לבלונד גולש כחלק מהסדר הקבע שכרתו עם החלום הבורגני של מקפיא מפוצץ בארוחות מופשרות ברגע, אדניות של תבלינים ועשבי תה, ושלושה ילדים שמשאירים למטפלת על-מנת שאפשר יהיה לפנות את הזמן לטיפוח אישי.

      לרגע את בוהה בטמבל ההוא, נבצר ממך כרגע להיזכר בשמו, שנכנס עם יוסף לשותפות בקיוסק ועד היום משלם את החובות. הם ודומיהם וחבריהם ונשותיהם ובעליהן מרשתים אותך במבטיהם, עוקבים ומגששים אחר כל ניד וניע בפנייך הקפואות, בשפתייך הקפוצות, החיוורות, בלסתות שאת מהדקת עד ששינייך חורקות, לשמור שלא יברח ממך אפילו הגה.

      ואת הולכת. בהיסח דעת נודד מבטך אל התהלוכה המזדחלת ואת קולטת בזווית העין את קומץ החברים מההר. מירי וזאביק, תמי ושלמה ואפילו דויד שם. מה הוא עושה פה, את תוהה ומרגישה איך צל מכסה את ליבך ובאינסטינקט את נמנעת מקשר עין איתם, למרות שהם בטוח לטובתך.

      העיניים מושפלות מטה אל השביל המתפתל אל בית-הקברות, מחפשות משהו להתמקד בו, שתוכלי להסיח את דעתך, נזהרת לא למעוד על אחת האבנים שמזדקרות מתוך האדמה הרכה, המהמורות והתלוליות המאיימות להכשילך, וליבך מתמלא צער לא סביר על העשבים השוטים, הסרפדים והיבליות שמשובצים בהם הבזקי צבע – סגול-כחול של עין התכלת, ארגמן של פרג, צהוב של חרדל – שלבלבו בשלווה ובנחת עד שנמחצו בן רגע בשולי השביל, נרמסו בדמי ימיהם תחת גלגלי הטנדר המוביל את הגופה.

      הגופה של יוסף.

      ***

      השביל חלקלק ודביק. כל הלילה התחוללה סופה. גשמי אביב שטפו מכל עבר, רעמים התגלגלו באפלה, התנפצו בשחקים, מלווים ברקים מפוארים. השבילים הוצפו במים ואת בהית מבעד לחלון בעולם החשוך והרטוב והשתוקקת לעשן משהו כדי לנזול אל תוך השינה. הילדות נרדמו באחת-עשרה, כל אחת מכודררת כנגדך, מפיצה חמימות. ניחוח שמפו בריח קוקוס נדף מש?ערן הסתור, מתערבל בריח מיץ הקלמנטינות שדבק באצבעותיהן, ממלא את האוויר ההולך ונדחס בחדר הסגור.

      באור הירח הכמעט מלא שחדר דרך התריס הלבינו לחיים תפוחות כשל לחמניות קטנות, זרויות נמשים, פיות קטנים המשורטטים בבירור, פעורים קמעה, כפתורי שיניים מציצים מתוכם, סנטרים מזדקרים וריסים ארוכים שמטילים צל דק על הגומה שמתחת לעפעף. איה חרקה שיניים, כמו תמיד כשהיא ישנה, ונינוצ'קה הקטנטונת התכרבלה ביניכן, גור חתולים שטרם סיגל לעצמו את הדריכות המתמדת ועדיין מותר לו לשקוע בשינה עמוקה. ואת שכבת לצידן, חשה כמי שננטשה על החוף להביט בהן בעיניים כלות, שטות אל לב ים, נישאות על ספינת השינה הלאה ממך.

      אמא שלו, לפני שהניחה לכן וסגרה את דלת חדר האורחים ששימש כחדרו של אביהן בשנות התבגרותו, נאנחה מתוך גרון חנוק והתחילה למלמל, ספק לך ספק לעצמה: כמה שהילדות דומות לו, ומה יהיה איתן עכשיו, ואיך שלוקח זמן להבין כאלה דברים, לא רק לילדות גם לאנשים מבוגרים, אבל זהו, גזירה משמים, הטובים הולכים צעירים.

      ניסית להיאטם. שלא יחלחלו אלייך המילים האלה, שנשמעו לך לא קשורות אלייך, לא קשורות אליו, לא קשורות לכלום. חיכית שתסגור כבר את הדלת כי תיכננת מבעוד מועד איך תתגנבי על קצות האצבעות כשכולם יירדמו ותחפשי לך בארונות משהו לשתות. אולי נשאר איזה ויסקי או קוניאק שאף אחד לא נגע בו מאז הגירושים, עומד שם ומחכה לאורחים או ליוסף שתמיד שמח לאלכוהול. כל דבר יתאים, רק שאפשר יהיה לעצום את העיניים בלי לראות תמונות.

      הקרוסלה של המחשבות הסתובבה והסתובבה והשתדלת להטות אוזן לנשימות של הילדות, לעקוב בריכוז אחר הרחש הלא סדור אך המרגיע שנבלע בשאון שמקימה הסופה בחוץ, מנסה להירגע עם המחשבה שעולה בך, שביב זיכרון מאיזו מדיטציה קבוצתית שפעם עשיתם על ההר, ונאמר בה שאם עוקבים בתשומת לב רבה אחר קצב הנשימה מגלים שהן כמו הגלים בים: כל אחת שונה מקודמתה.

      אבל איפה את ואיפה הים. סופה משתלחת בתוכך כמו כמיהה שהגשם הארור או המבורך יוסיף לרדת ולרדת ולרדת עד שהעולם כולו יטבע, ורק שלושתכן תצופו מעל המים, מתערסלות מעלה ומטה במיטת הנוער הנפתחת שיוסף למד עליה דברים שאת לא רוצה להרהר בהם עכשיו.

      תמיד אהבת את גשמי המלקוש, שיש בהם משהו הרואי, לא כמו היורה שמגיע טיפין-טיפין, עושה טובה שהוא ממטיר יותר מכמה דקות, מזדרזף ונעלם. גשמי המלקוש הם כנופיה לכל דבר, שמשביתה את שמחת האביב, תופסת חקלאים לא מוכנים מתחפרים בשטח, מתעללת בזאטוטים שגאים בסנדליהם החדשים, מתנהגת כאילו היא זוממת לפרק את הצורה לעולם לפני שהיא מסתלקת סופית.

      אולי בכל זאת תנסי לישון, הפצרת בעצמך מתחת לעפעפיים כבדים, הרי אין לך כוח לקום מהמיטה ולפשפש בארונות כמו גנב באישון לילה.

      נילי לנדסמן, "בטוב וברע"' 327 עמ' // חרגול ועם עובד