תיק התקשורת

סימון שלום,

אחד השקרים הזדוניים ביותר הוא שקר החיבור בין רייטינג לבין דמוקרטיה, בין דרישות הציבור בחולשתו ותחת עומס צרותיו ובין העובדה הנשכחת שאותו ציבור בוחר לעצמו מנהיגים (ולצורך זה גם עורכים וכתבים), שיקדמוהו וישכילוהו ויפתחו את טעמו ולא ייכנעו לו כשאיננו במיטבו. כלומר: עכשיו כתמיד, הציבור לא בוחר מנהיגים כדי שיהיו לו למרא?ה אלא – להנהגה. דמוקרטיה אמיתית איננה בעיקר שלטון הרוב אלא זכויות המיעוטים.

אילו היו המיעוטים מקבלים את זכויותיהם, היו ניזונים זה מזה ולומדים זה מזה ולא מפתחים תרבות של ניצחון וכיפוף ידיים, ולא היה נוצר מצב שהרבה זה טוב ומעט זה רע, והיינו ממגרים את אופנת האנטי-אינטלקטואליות, שצמחה על גבי השד העדתי בימיו הלא זכורים לרעה מספיק של מנחם בגין, שירד אל העם בשביל לרכוב עליו ולדרבנו ולהסיתו. בימים ההם, כש"עממיות" הפכה ליפה והנאצל שבכינויים, אורגנו אנשים קשי יום על ידי השלטון לקעקע אליטות אמיתיות ומדומות ולוותר על מופתים תרבותיים למען פולקלור. וכך צעדנו ממעמד לעם, מעם לציבור, מציבור לאספסוף ומפופולרי לפופוליזם.

והנה כיום, התקשורת מחרה מחזיקה אחרי אותו שלטון ואומרת לאותם אנשים: מה שתאהבו הוא שיהפוך למופת. אתם מכתירי הכוכבים הנולדים. אתם תלמדו את התקשורת מה תקנו ממנה ומה לא תקנו. כספכם הוא יותר מדעת ויותר מהשכלה ויותר מתרבות – הוא ישחד את התקשורת והתקשורת אותו, והשלטון יאסוף אל קופתו את התקורה המקובלת.

במעשה ההתכופפות יש משום קביעה כי מה שהיה הוא שיהיה והנבער יישאר בנבערותו, ומכיוון שאיננו יכול להבין את שפתי, אשפיל את עצמי לדבר אליו בשפתו. בעיניי, ההפך הגמור הוא הנכון; דבר בשפתך כאילו אתה הקורא, המאזין והצופה של עצמך והדמוקרטיה תאפשר למי שרק ירצה בכך להצטרף לחוגך ומי שיבחר לעצמו חוג אחר – מה טוב לו.

יש להם מנהג נחות לאנשי התקשורת, לשים עצמם צנועים לרגע ולשאול בהשתוממות מיתממת: "מי שמנו?! מדוע שאנחנו נהיה מופקדים על שאלות של איכות? עלינו פשוט לספק את הסחורה שמוכנים לקנות מאיתנו".

אין תקשורת הגונה אם חלקים רבים ממנה אינם פונים לקהלים מעוניינים וממוקדים ואפילו מצומצמים אלא לקהל כולו. אין תקשורת הגונה אם היא רוצה לרצות ולהתקבל בקלות ואין לה חוגי משוכנעים ואוהדים שהיא מדברת אליהם. לשכנע את המשוכנעים זו פעולה תרבותית יותר מאשר להתחנף ליריבים ולהתחפש לידידם ולהעמיד פנים שסגנונם יהפוך לסגנונך. תמיד אהבתי את קביעתו הקטגורית של דן בן אמוץ – "אני כותב לששת קוראיי", ואני משוכנע שמציאת הקורא השביעי היא חגיגה אמיתית ולשמחה גדולה ממנה אין צורך לייחל. במקום העמדה החצופה הקובעת: אני לא עושה תכניות לעצמי או לטעמי, עדיפה העמדה הקובעת: אני מקווה שיותר ויותר אנשים יאהבו את מה שאני אהבתי לעשות למעני ולמענם.

עוד טריק ממזרי ומרושע יש לה לתקשורת בשביל להגן על עצמה. קוראים לזה "תכונות המדיום". אם נודה באשמת השטחיות אך נייחס אותה לתכונות המדיום, נצא ידי חובתנו המוגבלת.
הרי כמה מהתירוצים:

טלוויזיה היא מדיום שטחי. זהו כלי טוב בעיקר לבידור ולחדשות.
דיבורים רבים מדי, בעיקר ארוכים, הופכים את הטלוויזיה לרדיו מצולם.

לצופה הטלוויזיה יש יד קלה על השלט רחוק; אם רוצים לשמור עליו, הוא צריך לחוש הנאה, ומיד.

אנשים לא קוראים עיתונים אלא מעיינים ומעלעלים בהם לכן צריך לכתוב קצר, ברור וקריא, אחרת מאבדים את הקורא.
בטלוויזיה אי אפשר להעביר בהצלחה נושאים כבדים כגון אמנות-ספרות-תיאטרון אלא רק לדווח עליהם בקלילות.
אני מבקש לטעון את ההיפך: אין פלא גדול יותר מראשים מדברים ומרגליים בועטות. רוצה לומר, אני אישית אוהב אנשים מדברים דברי טעם ומשוחחים ברצינות או אנשים משחקים כדורגל. את האחרון אני מקבל בשפע, את הראשון בכלל לא.
שלך בבעיטה חופשית,
יאיר

סימון,

אני מעז להציע את התרבות והאמנות כמערכת חיסון מצוינת לעולם התקשורת ולרפיסותו ולפחדנותו. ישנה אמירה, המיוחסת למר דב יודקובסקי שהיה עורך העיתון "ידיעות אחרונות", ואני מוצא אותה חשובה מאוד. אומרים שהוא אמר: "אני רוצה שהמוסף הספרותי שלנו, זה שהקוראים שלנו לא נוגעים בו, יהיה מצוין". ואני רוצה, שכפי שכשיהודי דתי מגיע למקום חדש הוא שואל ראשית דבר: "והיכן כאן בית הכנסת?", וכפי שכשאני מגיע למקום לא מוכר אני מחפש את חנות הספרים, כך יבנו את עצמם העיתונים והתקשורת כולה סביב גרעין – שאין לו תמורה מיידית – של יצירה ישראלית מקורית המתקיימת בתוך העיתון ומנשימה אותו, בתקווה שלא ייכנע ללחץ הציבור אלא לרצונו המשוקלל של הציבור ולרגעי הנאורות שלו.

מה שנחשב ללא-עיתונות הוא שבונה את העיתונות הטובה. מה שנחשב ללא-טלוויזיה הוא שמשביח גם את אחרון השעשועונים, שאגב אינני מתנגד להם כלל, ולו מתוך הנימוק האלתרמני – "גם השטות מבקשת סיפוק". יוצרים ואנשי רוח שנמצאים במקומות שאינם מקומם הטבעי מחסנים אותם.

בדיון על הטלוויזיה הישראלית הפתעתי את המשתתפים כאשר אמרתי שיש טלוויזיה מצוינת בישראל. אחרי פאוזה מתוכננת היטב הוספתי: "יש רק בעיה אחת קטנה, היא לא מגיעה אל הצופים". מי שילך אל משרדי הטלוויזיה ואולפניה, ויחטט בפחי האשפה, ימצא שם תחקירים יסודיים ומאלפים שהכינו בעמל רב וביכולת אינטלקטואלית נכבדת ומרשימה עשרות סטודנטים וסטודנטיות המשתכרים שכר עבדים. המפגש עמם הוא תענוג אינטלקטואלי צרוף, אך מאום ממנו לא עושה דרכו אל המרקע.
כמי שעבד בכמה עיתונים ועשה לא מעט תכניות טלוויזיה, אני מציע מינוח חדש ויעיל יותר למונח הרייטינג המקובל בתקשורת: רייטינג רטרואקטיבי או פרספקטיבי. מדידה אשר תיעשה שלוש עד חמש שנים מיום רדת תכנית מסוימת או הסתלקות מדור מהעיתון. הנשאלים ישאלו מה נותר להם מהמפגש, למה הם מתגעגעים, האם זה עומד במבחן הזמן וכו'. אני משוכנע שזו תהיה טבלה בוגרת יותר, מתלהמת פחות ומדויקת פי כמה.

צא וראה: תכניות פופולריות ביותר, כגון טלנובלות, נעלמות בלא לעורר שום התנגדות או צער משום שהנזקקים להן יודעים בביטחון שמיד ירקחו להם מתכון דומה עם עדכונים של חנופה עכשווית ועם שטחיות טרייה וכוכבים שזה עתה בקעו מהפסטיגלים. דווקא תכניות איכותיות יותר, שזכו לרייטינג מיידי מקרטע מעט, חוזרים ומדברים בהן במשך שנים ומביעים געגוע לשובן שהוא לרוב בלתי אפשרי. למרבה המזל, אפילו הציבור סותר את עצמו בסופו של דבר וקביעותיו הרטרוספקטיביות, כשניתנים לו זמן והסחה מספיקים, הן תרבותיות הרבה יותר מכפי שאפשר היה לחשוד למראה רמתה של התקשורת העכשווית.

האם ראוי להתגעגע לתקשורת ובעיקר לעיתונות של פעם? בשום פנים ואופן לא. געגוע מוביל לנוסטלגיה וזו מייצרת תכניות שמנוניות ודביקות בטלוויזיה וכתבות צבע ורוד בעיתונים. כן צריך לבחון מה היה פעם. בעיקרו של דבר, לתקשורת הישראלית יש עבר ז'דאנוביסטי למדי. היא הייתה כיתתית, מגויסת, לעתים ממש מפלגתית. מצד שני, היו בה כותבים שהיה כדאי לחכות לדברם. היה טקסט עשיר ובעל נפח, היו עיתונאים שלא שירתו ולא פחדו. היו תחקירים יסודיים, היו דיווחים עצמאיים. מתוך העיתונות נולדו ונאספו ספרים ולקטים בעלי ערך. היום חדרו לתקשורת דוברים ויחצ"נים ומפרסמים ובעלי שליטה ועניין, והאתיקה מתחבאת לה בין סלי האשפה ביחד עם התחקירים הזרוקים. עיתונאים חוששים לפרנסתם ואין איש שיגן עליהם.
שלך,
יאיר