תוצאות סקר שיזמה אגודת העיתונאים בקרב חבריה לקראת כנס חיפה לתקשורת צעירה, משרטטות דיוקן מטריד על הרגלי החיים של העוסקים במקצוע. מתברר שרבים מדי מאתנו ישנים רע בלילה, מתקשים בקיום מערכת יחסים זוגית, אוכלים חרא, נוטים להתפרצויות זעם ומשתייכים קטגורית לקבוצת הסיכון שסיכוייה לחלות בסרטן עקב שימוש מוגבר בטלפונים סלולריים, גבוהים בהרבה מהממוצע
זה ה"כסף הקטן" העקה והדחק שנערמים ומסיידים את תוכנו שמעולם לא באמת ספרנו. זה הקיר החלקלק של הבטחון התעסוקתי, בתעשיה השרויה במשבר עמוק, שאנו מדחיקים את הידיעה שלא נוכל להאחז בו ככל שנחפוץ. זה מעבר הגבול הפרוץ בין החיים המקצועיים לחיים האישיים, שעות העבודה הלא מוגדרות והקנה הקר של אקדח הדד-ליין שמוצמד לרקה. זה המנגנון המובנה והבוגדני של זיכרון לטווח קצר: אתה שווה את הישגיך או כשלונותיך בהווה, כי העבר שלך, אפילו הקרוב, לא מעניין אף אחד חוץ ממך, בסביבה תחרותית ודינמית שמקדשת הישגיות ורעננות. זה התואם הלקוי בין ההשקעה האדירה לשכר העלוב. זו המשטמה שמופנית לשליחים של בשורות רעות.
כך נראה מקצוע שאתה לא רוצה להזדקן בו, במיוחד אם אתה משתעשע במחשבה לפרוש לגמלאות עשיר ובריא.
מקצוע הורג עוסקיו
אורח החיים של עיתונאים, כפי שעולה מהסקר הראשון מסוגו, עלול לייצר נזקים כרוניים ומצטברים, הגורמים למחלות מקצוע - מחלות, שהעובד עלול לחלות בהן עקב עבודתו או עיסוקו, בהיותו חשוף, באופן חוזר ולאורך זמן, לגורמים מזיקים. אפשר שחוסר המודעות לקשר הסיבתי האפשרי בין החשיפה התעסוקתית לגורמי סיכון שעלולים לגרום לתחלואה בעתיד, קשור בעקיפין גם לנטייה ה"גנטית" הקולקטיבית של העוסקים במקצוע, להיות שקועים באינטנסיביות בעיקר בהווה.
נתון מעניין נוסף בסקר הזה מצביע על כך שהרוב המוחלט מקרב הנשאלים אפילו לא שוקלים לעזוב את עבודתם העיתונאית. תאווה חולנית לצער וכאב? בכלל לא בטוח. אכן, מדובר במשלח יד תובעני ושוחק, שגורע מעוסקיו בנדיבות. עם זאת, הוא מעניק סיפוק, ריגוש והגשמה שמעט מלאכות יכולות להציע. הוא מציע יכולת לעצב ולהביא לשינוי. הוא מאפשר להוביל.הוא תשוקה גדולה, במסווה של רומנטיקה.
המקצוע הזה שייך לצעירים בני כל הגילאים - חדורי מוטיבציה ותחושת שליחות, שמוכנים לעבוד קשה, להתמסר ללא תנאים, להשתכר מעט ולעשות המון: להלחם, לשנות, להניע.
הוא שייך לטובים ולמוכשרים שמוכנים, בעוונותיהם, לשאת בדמי השתתפות עצמית שמכסים את מלוא המחיר הכבד.
כי עבור רובנו, בסופו של חשבון, המשקלל גם את האותיות הקטנות, הערות האזהרה וסעיפי המשנה גם אז לבבנו לא יסור מעמו. ועם זאת, אנחנו חייבים לפעול לכך שיהיה זה אחרת. לא יהיה כך, לא יהיה אות באות.