הפירסמת וגם צינזרת?

"לתקשורת יש מספיק כח. לא צריך להוסיף לה עוד", יועץ התקשורת רוני רימון חולק על סעיפים בהחלטת בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות בתלונת מנהל שיבא נגד "עובדה". דעה

רוני רימון
13/06/2010

בוואלה! ברנז'ה מיום 7.6.2010 פורסמה ידיעה לפיה מועצת העתונות דחתה תלונה של מנהל בית-חולים שיבא נגד התוכנית "עובדה". אין בליבי ספק באשר לצידקת ההחלטה של שופטי מועצת העתונות, שכן אני מאמין ביושרם ובהגינותם.

אבל, בלי כל קשר למקרה הספציפי הזה, בו כאמור אני סומך את ידי על ההחלטה, יש לי מחלוקת חריפה עם אותם שופטים על שתי קביעות נורמטיביות עקרוניות שהוציאו תחת ידם:

האחת, לפיה "גוף ציבורי אינו יכול ואינו רשאי להטיל חרם על מוסד תקשורתי ולמנוע את הגישה והתגובה העניינית מציבור הצופים אך ורק בשל טענות , או תחושות של מנהליו כלפי עורכי התוכנית". לטעמי, קביעה זו מפלה לרעה את הגופים הציבוריים ביחסים בינם לבין כלי התקשורת. הייתי מקבל את קביעתם של השופטים, לו היתה מתלווה לה גם קביעה לפיה:"כלי תקשורת לא יפלה ולא יחרים שום גוף ציבורי, או אחר". אבל מי שמכיר את המציאות יגחך לשמע ההיתכנות של איזון כלשהו.

עוד בוואלה!

הסרת שיער ב-18 דקות בלבד: פיתוח ישראלי חדש מציג טכנולוגיה ייחודית

בשיתוף לאונרדו קוסמטיקה

כלי התקשורת אינם יכולים לדרוש ממלכתיות

מן המפורסמות שכתבים, עורכים וכלי תקשורת מטילים, לעיתים, את חיטתם על גופים ציבוריים. כמה פעמים שומעים דוברים משפטים כמו:"נתת ידיעה בלעדית לעתון א' – אני מחרים אותך". רוצה לאמר – גם אם לך, הגוף הציבורי, תהיה ידיעה חשובה-מעניינת – הקוראים, או המאזינים, או הצופים שלי לא יידעו אותה , כי אני רוצה להתנקם בך. מעולם לא שמעתי שמץ של ביקורת מכיוונה של מועצת העתונות על התנהלות זו, שהיא, כידוע, לחם חוקה של התקשורת הישראלית.

דוגמא נוספת: הדרישה הכוחנית, לעיתים, של כלי תקשורת לבלעדיות. נניח שאישיות מסויימת מעוניינת להתראיין בבוקר גם בקול ישראל וגם בגלי צה"ל. באותה רצועת שידור, בין 7 ל 8. הדבר כמעט ואינו אפשרי. התחנה שתהיה שניה תוותר על הראיון. אבל, למען השם – הרי אם תחנה אחת רצתה לראיין אישיות מסויימת בגלל הענין והחשיבות בדבריה – האם הראיון הופך ללא מעניין-חשוב רק בגלל ש 5 דקות קודם לכן אותה אישיות התראיינה ברשת המתחרה? (ובינינו – כמה פריקים ישנם במדינה המאזינים בו זמנית גם לגלי צה"ל וגם לקול ישראל).

זכור לי מקרה בו לקוח שלנו היה מרואיין מבוקש מאד שנמנע מראיונות משך תקופה ממושכת. במקרה כזה היוצרות התהפכו: לא היה אכפת לרשת השניה לראיין אותו אחרי הרשת הראשונה. אחרי לבטים רבים החלטנו לפתוח את הלקוח לראיונות. הוא התראיין באחת מרשתות הרדיו. הראיון היה רע מאד, והחלטנו מיד לסגור את האיש לראיונות נוספים. מיד בתחום הראיון צלצל הטלפון. מפיקה ברשת המתחרה מבקשת שנאפשר גם להם לראיין הלקוח. סירבנו מסיבות מקצועיות. ואז אמרה המפיקה את המשפט הבלתי אפשרי הבא:"אבל הוא התראיין אצל המתחרים". תשובתי היתה:"אין בעיה, האם בכל פעם שלקוח שלי יתראיין ברשת המתחרה – אתם מתחייבים לראיין אותו גם אצלכם?...". כמובן שהתשובה שלילית.

שורה תחתונה בענין זה – מאחר וכלי התקשורת אינם מתנהלים באופן ממלכתי, הם אינם יכולים לדרוש ממלכתיות, גם לא מגופים ציבוריים. אלה צריכים לדאוג לתדמיתם, ודאגה זו, בעולמנו, דורשת, לא אחת, שימוש בכלים בלתי שוויוניים אל מול כלי התקשורת השונים. בכלל זה, אם גוף תקשורת פגע בך בעבר בחוסר הגינות – מותר לך לסגור את שעריך בפניו מתוך חשש ששוב תספוג פגיעה בלתי הוגנת.

מי קובע מה ענייני?

קביעה שניה של בית הדין היתה בנוגע לאופן פרסום תגובות של גופים מבוקרים. בית הדין אמר כי :"האתיקה המקצועית אינה כוללת חובה לשדר כל תגובה במלואה וכלשונה". הדברים כוונו לכך שכלי תקשורת רשאי שלא לפרסם תגובה "לא עניינית".

ואני אומר – מי שם את כלי התקשורת לקבוע ענייניות מה היא? תראו איזה חוסר איזון וחוסר צדק יש בקביעה מקוממת זו. כי הרי כאשר מתפרסמת כתבת תחקיר על גוף כלשהו ברור שכלי התקשורת היוזם את הכתבה עורך אותה באופן שישחיר את המבוקר באופן החד ביותר. הוא יקח את הסיפור עד הקצה. הדברים יבואו לידי ביטוי בדרך כתיבת הכותרות, לעיתים – באי מתן מקום בכותרות המשנה לתגובות הגוף המבוקר, בתצלומים ובכיתוב להם, ובמזעור התגובה הן בתוכן והן בעריכה. אז לבוא לגוף מבוקר ולומר לו – לא תוכל לפרסם את אשר על ליבך, כי התגובה שלך "אינה עניינית". מי קבע זאת? אותו כלי תקשורת המועך את הגוף המבוקר? אבל אפילו לנידון למוות מעניקים את זכות המילה האחרונה... . כך צריך לעשות גם לגופים מבוקרים בתקשורת. ואם מה שהם מוצאים לנכון לפרסם כדי להגן על שמם הטוב – זו התקפה על כלי התקשורת – ויהי כך. זו צריכה להיות פרורוגטיבה של הגוף המבוקר על ידי התקשורת. שכן, במצב הנוכחי אנחנו מגיעים למצב של "הרצחת וגם ירשת?": גם פרסמת כתבה שלילית, וגם תהיה לך זכות לצנזר את התגובה ???

אם מועצת העתונות רוצה למלא את תפקידה – היא צריכה לתקן תקנה המחייבת כלי תקשורת לפרסם באופן בולט את תגובה הגוף המבוקר – הן בכותרת משנה, והן בגוף הכתבה. חברים, לתקשורת יש מספיק כח על נשואי כתיבתה. לא צריך להוסיף לה עוד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully