הז'רגון הצבאי חדר בארץ גם למערכות כלכליות, ומבחן התוצאה הוא המבחן ששולט עכשיו גם בהן. אחד הכשלים העיקריים של נקודת המבט הזו הוא הזלזול בתהליך או ריקבון שפושה בשיטה בדרך ליעד הסופי. זה המקרה בקרב הנוכחי שמתנהל בין בעלי תחנות הרדיו האזורי ובין הרשות השנייה, על רקע השימועים הצפויים בנושא פרסום אלכוהול, תוכן שיווקי ומבצעי התרמה.
אבל דוד בן בסט וחבריו יכולים לנשום עמוק ולהירגע, כיון שבקרב הזה הם לא יפסידו. הם לא יפסידו בגלל אותה הסיבה שמונעת מהם מלהפסיד בכל מקרה מול הרגולטור. אותה הסיבה שמונעת מהרגולטור מלנצח באיזשהו קרב. לובי פוליטי חזק, אינטרסים כלכליים ויישור קו בין כל בעלי העניין יבטיחו ניצחון בטוח. השורה התחתונה בקרב האבוד הזה חשובה לכשעצמה, אבל היא גם דוגמא נוספת לכך, שמישהו ברשות השניה פשוט איבד את זה.
אכיפה, לא טמטום
לא עברו חודשים בודדים מסיום המכרזים המיותרים ברדיו האזורי, וכבר מחליטים הממזרים ברשות לשנות שוב את חוקים. פתאום הם באים לבעלי התחנות ומודיעים להם שהמודל הכלכלי שאיתו הם ניגשו למכרז, המודל שבאופן חריג בתקשורת הישראלית גם מצליח לייצר הכנסות, צפוי להשתנות. נכון, לא צריך לרחם על בעלי הבית ברדיו האזורי, שרובם אנשי עסקים מושחזים שיודעים דבר או שניים על הקשר בין הון לשלטון, אבל זה לא נותן לאף קומיסר את הזכות לשלוח יד לכיס שלהם. עדיף שהפקידים ברשות השנייה יקפידו על סעיפי המכרז במקום לשנות אותו בדיעבד. אף אחד לא יבוא בטענות לו תאכוף הרשות, קלה כחמורה, את מה שהוסכם עליו בין הצדדים. הטענות שמורות לכך שהממזרים מנסים לשנות את הכללים רגע אחרי שהם קבעו אותם.
מי שבא בטענות לתחנות רדיו שביצעו הפיכות חצר רגע אחרי הזכייה במכרז, הפיכות בדמות חילופי בעלים ומנהלים או ריטוש לוח השידורים לטובת שעות של מוזיקה פופולארית וזולה ותוכניות חסות ממומנות, אינו יכול לעשות את אותו הדבר בעצמו. גם ככה ברשות השניה התקשו לגייס למכרז האחרון שחקנים משמעותיים חדשים, ונאלצו להביט כיצד מה שהיה הוא שיהיה. אם רוצה הרגולציה לאפשר תחרות אמיתית בין הרדיו האזורי לתחנות הרדיו הצבאי, שבו משלמים לעובדים 350 שקל בחודש מכספי משלם המיסים, ובין תחנות קול ישראל שנהנות מכספי אגרה, כדאי שישקלו שנית האם נבון לערער את כל המבנה הכלכלי של התחנות.