מדור סוף

דן מרגלית לא פראייר כמו רביב דרוקר. חלק מטורו ב"ישראל שישבת" הוא מקדיש לפרסומים בידיעות אחרונות ובגלובס על משכורתו כמגיש "ערב חדש" בחינוכית. מרגלית טוען כי בניגוד לדיווחים שנעו בין 50 ל-70 אלף שקל משכורתו עומדת על 35 אלף שקל בלבד. מרגלית מתנגח בגלובס שסרבו לפרסם הבהרה בעניין, למרות מכתב מעורך דינו שהגיע ישירות לאליעזר פישמן, וגם רז שכניק חוטף על שכינה את מרגלית "דן יקרן" (וגם טעה במספר השנים שמרגלית מגיש את "ערב חדש"). מרגלית מתעקש שרק בגלל עמדותיו בענייני הון-שלטון הוא מותקף על שכרו. בחייאת דן.

כמה עמודים אחרי מרדכי גילת מנצל כצפוי את המתקפה של פרקליט המדינה משה לדור על התקשורת בתחילת השבוע שעבר לפרק נוסף בחיסול החשבונות עם הבוס לשעבר. גילת מפרסם מאמר תחת הכותרת "שיעור בקריאת עיתון" ומעלה את אותן טענות משעממות, בלי לקרוא לילד (או לעיתון) בשמו: העיתונאים פוחדים מעורכיהם, יד אלמונית עורכת להם את הטקסטים והם נמלאים בושה כשהם מגלים זאת. כיאה למי שגר בבית מזכוכית, גילת ממתן את השלכת האבנים וכותב: "עיתונאי שאין לו דגל, אין לו שליחות, אין לו אג'נדה- צריך לחפש מקצוע אחר". רביב דרוקר (שוב הוא) יצא השבוע יותר גבר, כשקרא בתכניתו ללדור לנקוב בשם העיתון - ידיעות אחרונות.

מי שעוד הטיף בסוף השבוע הזה לתקשורת הוא האלוף במיל' גיורא איילנד, ששבוע אחרי שפרסם את הדו"ח שלו בעניין המשט הטורקי מתייצב לתת דין וחשבון בפני אמירה לם בשער "7 ימים". שאפו אמירה. מסקנות אישיות איילנד לא מפרסם בדו"ח, אבל מסקנות על התקשורת, כצפוי, יש ויש. איילנד מספר על עיתונאי שהטיח בו "הדו"ח שלך לא רציני", כששמע שאין בו מסקנות אישיות וזה עבורו מספיק כדי להאשים את התקשורת כולה. ככה זה, הרבה יותר קל להאשים עיתונאים מאשר את ראש הממשלה.

הסופר אברי הרלינג יצא מטעם מוסף הארץ למסע לאורך 28 הק"מ של כביש 443 כדי לבדוק כיצד מיושם בפועל פסק הדין של בג"צ שהתיר לפלסטינים לנסוע בכביש לאחר שהיה סגור בפניהם מאז האינתיפאדה הראשונה. הרלינג מתמקד בתיאורי המרחב האורבני הניבט מהכביש (תוך התמקדות מייגעת בארכיטקטורה של הפילבוקס), בצמחייה העוטפת את תוואי הדרך ובקירות הבטון הנקיים כמעט לחלוטין מגרפיטי. כל זה כדי לגלות את מה שכל שמאלני מתחיל כבר שכח: עם בג"צ ועם בצלם, הכביש נקי מערבים.

ממש מעבר לדף נמשכת החגיגה הקייצית של מוסף הארץ, אך מתלווה אליה תחושת דה ז'ה וו קלה. כתבת פרומו של דליה קרפל לסרט התיעודי "75 דקות", שמביא את סיפורה של ילדה פלסטינית בת 6 מחברון ומאבקה במחלת הסרטן. רק לפני שלושה שבועות קידם המוסף את סרטו של שלומי אלדר על תינוק פלסטיני מעזה שנזקק להשתלת מח עצם. עתידות: בעוד שלושה שבועות כתבה על השפעת הקרינה הסלולרית על אחמד בן ה-9 משכם (שמככב, כמובן, בסרט של יס דוקו).

בן כספית ממשיך להתרגש מפרשת תא"ל יצחק בן יעקב (יצה) שעלתה שוב לכותרות עקב סרטו של ניר טויב "ממלכת הסוד". במיוחד חשוב לכספית להגן על יחיאל חורב, ראש המלמ"ב לשעבר, האיש שהומור עצמי, לפי הסיפורים, אינו הצד החזק שלו. אז מתברר שגם כספית יוצא מפרופורציות ומנגח את עיתונאי ידיעות אחרונות רונן ברגמן שיצא להגנתו של יצה במוסף לשבת בשבוע שעבר (ברגמן היה הראשון לראיין את יצה במסגרת סרט שהכין כחלק מהמכרז להפעלת ערוץ 10). בין היתר מכנה כספית את ברגמן "אינטרסנט ברור" ומציין כי העובדות לא מפריעות לו במסע להקטנת סיפור הבגידה של יצה.

באותו עניין כספית פותח חזית נוספת מול קרן נויבך אותה הוא מכנה "עיתונאית אובייקטיבית לכאורה" כיוון שהעלתה את כספית לשידור בתוכניתה ברשת ב' ומיד לאחר מכן את ליאורה ניר, שתקפה את כספית על עמדתו. מוזר שנויבך לא עודכנה שעל כספית לא מותחים ביקורת. אמיל זולא מסיים את טורו במשפט "אם הם ימשיכו להפיץ שקרים, אני איאלץ להמשיך ולהגיד את האמת". מזל.

ידיעות אחרונות ממשיך לשאת גם השבוע את הלפיד בקמפיין נגד החינוך החרדי. תחקירני "7 ימים" גילו שמורים למקצועות הליב"ה לא יודעים איך אומרים שבת באנגלית. במוסף חיברו שאלון קצר של ידע כללי בסיסי בן עשר שאלות אותו הפנו למורים מהמגזר. הממוצע של המורים החרדים היה 5.9, אבל כדי להעצים את ההתנשאות, תחקירני "7 ימים" הגדילו ראש והציגו את השאלון גם בפני מורים מהמגזר הממלכתי שהשיגו ציון ממוצע של 9.6. מעניין באיזה דרך סלקטיבית נבחרו המורים בחינוך הממלכתי כדי להגיע לתוצאה המרשימה הזאת, ואיפה המורים האלה מתחבאים כשהתלמידים שלהם ניגשים למבחני המיצב.

"תרבות מעריב" מפספסים מול שער ריק. אחרי השמועות והביקורות המזעזעות ראיון עם יעלי רונן הבמאית של "לילה לא שקט" בקאמרי הוא סטייק מדמם, אבל איכשהו החברים מקרליבך גורמים לראיון להרגיש כמו אטריות מחוממות. בכתבה אין כמעט התייחסות לדברים המעניינים באמת: איך בדיוק התקבלה ההחלטה על דחיית הפרימיירה (נושא ודאי מורכב כשמנכ"ל התיאטרון הוא גיסו של ארצי), מה חושב אביה של הבמאית, הבמאי המוערך אילן רונן על המחזמר והכי חשוב: מה הלך באמת עם שלמה ארצי בחדר החזרות. במקום זה קיבלנו עוד דיון בסוגיה החבוטה: "התיאטרון הרפרטוארי לאן?" אחרי הכתבה המרתקת בנושא ב"העיר" לפני שבועיים, חיכינו לראות דם ולא עוד כתבה יח"צנית.

אפרופו יחצ"נית, שאפו לזו של אפרת גוש שלמרות שכבר נראה שאמרה הכל ונתנה הכל, דחפה אותה לכבוד צאת תקליטה החדש בחמישי לחדשות 2 ובשישי לשער של "7 לילות". יהודה נוריאל הלך בראיון על הפתרון הקל: ציטוטים מתוך שירי האלבום כשאליהם נלוות שאלות בסגנון "זו באמת את?". מזל שבאלבום יש רק שישה שירים אחרת זה היה יכול באמת להעיק.

@@@הארץ לא ייתנו לקלמן ליבסקינד להשאיר את הבדואים ללא הגנה. כקונטרה לתחקיר הדו שבועי על הפקרת הנגב לבדואים ב"סופשבוע" מעריב, מדווח TheMarker week כי הבדואים, ולא קלמן ליבסקינד, הם אלה שמגשימים למעשה את חזונו של בן גוריון.

@@@עונת פירות הים בפתח, מיכל פלטי חוזרת לשלום מחרובסקי ואייל לביא, לכתבה שקוראי גלריה יקראו בפעם החמישים.

@@@גם כשרענן שקד מנסה לפרגן לרון מיברג, הוא חייב לעייף עם עקיצה לבלוגרית מאייס. באמשך, תקדם.

@@@ אם כבר הארץ השתתף במימון כרטיס טיסה של נחמיה שטרסלר לאיסלנד, מה עם איזה תמונה שלו ערומקו באגם ויטי ליד אסקיה? לפחות פלג גוף עליון? אולי איזה תמונת נוף מהמצלמה הפרטית? שלא יעבדו עליכם!

@@@בן דרור ימיני נדרש לסיפור דר' רן ברץ שהפסיד במכרז למינוי קבע באוניברסיטה העברית. על פי ימיני ברץ הוא איש ימין, אולם גם על פי בית שמאי של מעריב: "אין שום אפשרות להוכיח שמדובר בהתנכלות פוליטית". אלא שמיד בהמשך הוא כותב: "מגיעים אליי סיפורים קשים על אנשי אקדמיה, בעיקר צעירים שמרגישים חסומים. הם לא חתמו על שום עצומה בעד הסרבנים, ודרכם, כך הם מרגישים, הרבה פחות נוחה. טענות כאלה צריך לבדוק בזהירות". והרי לפניכם ניו ג'ורנליזם.

זה לא לפיד שמתלונן על מה שמשודר, זאת אמא מודאגת בשם הגר/

הוא הרי לא יכול להעביר ביקורת , על מי שמביא לו צופים ומשלם לו משכורת/

היזהרו ילדים מח"כים מטופשים במיוחד מאלה שהתחילו על המסך ואתם ההורים, עזבו את הטלוויזיה בשקט רק תדאגו למלא להם את החסך