מדור סוף

מהי אירוניה? רק שמונה חודשים עברו מאז הראיון הקודם שהעניק הנשיא פרס לידיעות אחרונות. ערב השקת מהדורת סוף השבוע של ישראל היום החליטו ברחוב מוזס להשתמש בנשק יום הדין ופרסמו שער עם נשיא המדינה. הפלנגות של שלדון לא יצאו פריירים ובאותו סוף שבוע ופרסמו בשער המוסף הפוליטי הראשון שלהם כתבה על מסעות פרס בברזיל.

והנה, יומיים אחרי פרסום סקר TGI ממנו יוצא ידיעות אחרונות בשן ועין הוא חוזר אל סבא פרס הישן והאהוב לראיון "בנעלי בית". אמירה לם שנשלחה למשימה קיבלה מפרס כמה אמירות על יחסיו עם סוניה וכמה אמירות על יחסי גברים נשים שמתכתבות עם הטור של יאיר לפיד בתחילת המוסף (ראו כמובן בשיר למטה). לאחר מכן לם עוברת עם פרס על כל הסוגיות הצפויות: הפלסטינים, ביבי, חוק הגיור, אבל מפספסת את מה שמעניין באמת: המצב הבריאותי, ההתמוטטות מלפני כשנה, ובמקום זה היא מתעניינת אצלו בבריאותו של נשיא אחר, מובארק ושוב חוזרת על המתכון הלעוס של פרס לאריכות ימים. הראיון מריח קצת כמו עסקת חבילה: פרס ייתן קצת געגועים לזוגיות, ובתמורה לם לא תפשפש בגיליונו הרפואי .

למזלו של פרס, ביום חמישי כשאיילה חסון חשפה בקול ישראל שחתרנותו עדיין במותניו "7 ימים" כבר היה מודפס. עוד התעלמות מוזרה של לם היא מפרשת שחר מזרחי, השוטר שירה למוות בגנב רכב. מזרחי ואשתו מתראיינים בכתבה הפותחת של סופשבוע של מעריב ושם הכריזו כי "אין מצב שפרס לא נותן לנו חנינה". הקטע המדהים בראיון הוא כאשר שרי מקובר-בליקוב שואלת את הזוג: "אתם זוכרים את שמו של ההרוג?". מזרחי עונה: "מוחמד" אבל לא בטוח ואז אומר "או מחמוד. לטובת קוראינו, השם הוא מחמוד גנאיים.

עוד סבא חביב שמפציע, הפעם במוסף הארץ, הוא הפרופסור לספרות דן מירון שבא לקדם את סדרת תרגומיו לכתבי שלום עליכם. על הדרך מטנף מירון על דור הסופרים הנוכחי ובמיוחד מתעכב על שק החבטות של עולם הפרוזה, אלון חילו. ואפרופו חבטות, בזמן שידיעות אחרונות סופרים את תוצאות ה-TGI ומנסים לייצר לפחות מראית עין של צהבהבות בראיון עם פרס, במוסף הארץ מתעלמים מהגוד סטאף. דליה קרפל שואלת את מירון על הכאת אישתו רק בסוף הראיון, והכי לא מתעקשת כשהוא מנפנף אותה בתשובה סתמית.

זה היה צפוי שהשער הראשון בקמפיין "זוהי סדום" יופיע בישראל היום, בטח נוכח הסיפורים על מתיחות בין ידיעות אחרונות לקשת ששיאם במשבר ביפ. אבל מי שבא לחפש קצת צחוקים לסוף השבוע שיחפש במקום אחר. דווקא הפעם, ל"ישראל שישבת" היה דחוף לשחק אותה "תרבות וספרות" של הארץ עם מובאות מחז"ל ואכילת ראש על הקיום הישראלי. באנו בשביל אסי כהן, קיבלנו נציב מלח. נראה לנו שכשבקשת קראו את המסה של אבי שילון הם שאלו את עצמם אם כל זה היה שווה את הריב עם מוזס. אולי זו רק יריית פתיחה למתקפת היח"צ של הסרט, אבל כשהתעוררנו מהתרדמת שנפלנו אליה, הלכנו לחפש קצת סאטירה ימנית במעריב. כן כן, עד כדי כך.

ב"תרבות מעריב" הלכו על הפתרון הקליל לקיץ מהביל: כתבת רוחב על הופעתם של סאטיריקנים ימנים ככיפות ברחבת הכותל. המרואיין הראשון בכתבה הוא, ניחשתם נכון, קובי אריאלי (ואל תדאגו, סג"ל, אורבך ומאיר מגיעים מיד אחר כך) ששוב מדקלם מדף המסרים של קפה גינצבורג על השליטה של השמאלנים. בשיא הכתבה פוגש בהריר את גדעון דוקוב, עורך מדור הסאטירה במקום ראשון. הסאטיריקן תוקף את "ארץ נהדרת" וטוען שכלל לא מדובר במדורת שבט, אלא בחבורת אנשים שחושבים ש"המדינה הזאת היא של אבא שלהם". 30% רייטינג לא מבלבלים אותו.

ב-7 לילות ממשיכים לקדם את הדוגמנים והדוגמניות מבית סוכנות לוק והפעם עמית פרקש שמקדמת את "החצויה" כאילו מדובר באירוע תרבותי בסדר גודל של "זוהי סדום". מדובר בתמהיל רע של ציטוטים מביכים על שכול, המשולבים בפיסות רכילות משעממות על יחסיה עם יון תומרקין. בקיצור, שער ריק.

את ההסבר הכי מקורי למבוכת מסיבת ה-19 ליאיר נתניהו שהתקיימה בדיוק כהשחלו להגיע הדיווחים על התרסקות מסוק צה"ל ברומניה, מספק הדובר הלא רשמי של משפחת נתניהו בידיעות אחרונות. אז מסתבר שלכל אלה שתהו מדוע צריך לחגוג יומהולדת 19 ברוב הדר ופאר הסיבה היא שאחת ל-19 שנים מתאחדים התאריכים העברי והלועזי (ועוד בט"ו באב) ואת דאום זה מרגש. לאחר מכן מסביר דאום כי הוא מעדיף ראש ממשלה שחוגג לבנו יומהולדת במקום להשחית את זמנו בפגישות אחרות, ועל הדרך משבח לא רק את הבוס ביבי אלא גם את הבוס שילה על ההתייחסות המאופקת של ידיעות לפרשה.

ידיעות לא ייתנו לנתניהו לצאת בלי נזיפה ולמשימה נשלחת סימה קדמון שבטורה מתמקדת עאלק בעובדה שנתניהו, על פי גרסת לשכתו, קיבל עדכון על התרסקות המסוק רק שלוש שעות לאחר הארוע. אבל למעשה קדמון, כמו פולנייה טובה, כותבת על הדרך את כל מה שבידיעות עאלק נמנעו מלכתוב: האורחים הרבים, הקייטרינג, והצלם. אבל כל אלה, כאמור, לא מעניינים את סימה: אצלה בטחון ישראל מעל הכל.

בן כספית ב"מוספשבת" של מעריב ממשיך בקו האגרסיבי בו נקט במהלך השבוע ונכנס בראש הממשלה בכל הכוח. במיוחד הפריעה לכספית נוכחותה של אמו הקשישה של המפיק ארנון מילצ'ן שנתניהו לפי דברי כספית "כרכר סביבה ערב שלם". בישראל היום, כצפוי דממה.

דן מרגלית לא מניח לטלוויזיה החינוכית. וממשיך ללבות את האש בטורו ב"ישראל השבוע". תחת הכותרת "נחום תקום" טוען מרגלית כי החשבון הארוך בינו לבין נחום ברנע, שקרא השבוע לסגור את החינוכית ועל הדרך הכניס קטנה למרגלית, התחיל עוד בימי פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין ב-1977 כאשר ברנע בעיתונו "דבר", לא פירגן למרגלית על הסקופ. מרגלית מרסס את ברנע: "רוחב לב אינו קו האופי הבולט שלו", "זה ברנע, עיתונאי טוב, אדם פחות טוב" ולא שוכח לסמן שוב את גבולות הגזרה של מחנהו הטהור: זליכה, לינדנשטראוס ומרגלית שגאה להמנות איתם באותה רשימה של מותקפי ברנע, שדווקא השבוע יצא לחופשה.

לביסוס אקדמי של מתקפת הנגד מגויס ד"ר שי נחושתאי, המנהל האקדמי של המכללה לאיכות השלטון בישראל. שמסביר על פני עמוד שלם (!) שהמתקפה של ברנע (ושל מתי גולן בגלובס) מזכירה לו עיתונות אנטישמית, לא פחות, מימים אחרים.

@@@הלוואי על כל ילד פלסטיני לקבל חשיפה כמו זו שלה זוכה התינוק מוחמד, גיבור סרטו התיעודי של שלומי אלדר שישודר ברשת. אחרי כתבה במוסף הארץ עם אלדר, השבוע מתייצב רופאו של התינוק ב"סופשבוע" של מעריב. מי אמר שערבים לא עושים רייטינג?

@@@ועוד ב"סופשבוע" נועה תשבי על השער. פיהוק.

@@@אחרי שפינקו את קוראי מדור השחמט בתמונה של מגנוס קאלרסן הנורבגי, השמחטאי-הדוגמן, עובר קארלסן מהנרוקאסט לברודקאסט ומקבל כתבה משלו במוסף הארץ. עתידות: בחודש הבא תגיע ל-"7 ימים".

@@@מעריב ממשיך לקרוץ לקוראיו מימין וחוגג את חנוכת הבית של מנחם בן שעבר להתנחלות נופים. וילה של 7 חדרים ב-2800 שקל ובונוס: התחככות בקהל הביתי.

@@@בזמן שמעריב וידיעות ממאיסים את העיסוק באסון המסוק ברומניה, תמר רותם בהארץ השבוע היא היחידה שעוסקת בפרשת ההתעללות המינית במושב החרדי קוממיות בכתבה מרתקת.

נשים מנגה, גברים ממאדים, קבלו את יאיר בעוד טור מדהים/

ההבדל בין גברים לנשים הוא כל כך בסיסי, תשאלו את פרס, לא סתם הוא נשיא/

קצת יעוץ זוגי לתקופת השרב, קחו מילה מלפיד, שלא תגמרו אצל הרב