העיתונאי דב יודקובסקי הלך לעולמו

דב יודקובסקי , חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת 2002 וזוכה פרס סוקולוב לעיתונות לשנת 2002, הלך לעולמו בגיל 87. הותיר אחריו אשה, בת ושני נכדים.

הלוויתו תתקיים היום (רביעי) בבית העלמין בקריית שאול ב-15:45.

יודקובסקי היה עורכו של ידיעות אחרונות במשך למעלה מ-35 שנה ובתקופת כהונתו הפך העיתון למוביל במדינה. בשנת 1990 ייסד את בית הספר לעיתונאות כותרת לאחר מכן, במשך שנתיים, שימש כעורך הראשי של מעריב.

בכנס אילת האחרון הוענק ליודקובסקי פרס מפעל חיים, אותו קיבלו בשמו שניים מנכדיו. לאחרונה נחנך בבית סוקולוב בתל אביב אולם תקשורת על שמו של יודקובסקי, שתרם להקמתו סכום נכבד.

נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", ספד ליודקובסקי: "מגדולי העורכים ומנהלי התקשורת שידעה התקשורת הישראלית מעודה. איש חכם ומפוקח שהיה לו כשרון יוצא דופן לדעת לתמצת את המציאות המורכבת למשפט אחד, כותרת אחת. היה לו גם הכישרון לדעת להבחין מי האנשים המוכשרים שימריאו בהמשך, ומי האנשים שפחות מוכשרים. הוא ידע לאסוף אנשים שהיו אולי שנויים במחלוקת, או שלא אובחן בהם הכשרון, ולעשות מהם את מה שבנה את העיתון בתקופה ההמראה הגדולה שלו.

"בן אדם שחי בעולם הספרים והתרבות, בעל ידע רב בדברים שהקשר ביניהם לבין הוצאת עיתון כמעט ואיננו קיים, ומצד שני הוא הבין מה המשותף בין החייל בבקו'ם והפרופסור באוניברסיטה שיגרום להם לקנות דווקא את העיתון הזה, היכולת הזו להבין את הנרטיב הישראלי יותר מכל מי שהיה פה".


"דב יודקובסקי היה אדם שהצליח למצוא את התמהיל הנכון לעיתונות המודרנית ולבנות עיתון שיכולים לקרוא בו בעת ובעונה אחת גם אנשי המעמד הבינוני וגם אנשי האקדמיה ואליטות, וכך נוצר התמהיל של העיתון של המדינה", אמר אריה אבנרי בשיחה עם וואלה! ברנז'ה. "הוא יצר פלורליזם שקשה למצוא בעיתונים אחרים, היה גם צייד כשרונות וידע לטפח את אותם עיתונאים שראה בהם ניצוצות של כשרון אמיתי. הוא גם ידע לשים את הדגש על הצד החברתי, למרות שלפעמים עיתונאים רואים בכך פחיתות כבוד, אבל כשהבאתי לו סיפורים אנושיים הדבר נגע ללבו.

"אחד הסיפורים שזכורים לי ממנו ומסמלים אותו בעיני, היה כאשר דחינו פרסום של פרשת ידלין ולאחר שהתברר שהוליכו אותנו שולל, הוא שלח לי פתק בו נאמר 'אל תצטער שפספסת את אחד הסקופים, מה שחשוב הוא שהיית בן אדם'", הוסיף אבנרי.

"חבל שבשנים האחרונות הוא נדחק לקרן זווית", סיכם אבנרי. "כשאני מסתכל על העיתון היום ולא רואים את שמו מוזכר, זה צובט את לבי וצורב. כבר היו אנשים שעברו בין מערכות עיתונים, כואב הלב על אדם שקיבל את פרס ישראל, ושדווקא איתו מתחשבנים".

אגודת העיתונאים בתל אביב ספדה גם היא ליודקובסקי: "חברי אגודת העיתונאים בתל אביב מרכינים ראש עם מותו של דב יודקובסקי, מענקי העיתונות בישראל וממעצביה הבולטים והחשובים של העיתונות העברית המודרנית, ומשתתפים בצערם של גב' לאה יודקובסקי ובני המשפחה".

יודקובסקי נולד בשנת 1923 בעיר ורשה, גדל באנטוורפן ועבר את השואה במחנות ריכוז בפולין. הוא עלה לישראל בשנת 1945 ונקלט על ידי יהודה מוזס, קרוב משפחתו, בעל העיתון ידיעות אחרונות. במקביל החל בלימודי פילוסופיה, תרבות צרפת ויחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1950 מונה יודקובסקי לעורך החדשות הראשי של ידיעות אחרונות ובשנת 1953 מונה לרכז המערכת. עורך העיתון בשנים אלו היה ד"ר הרצל רוזנבלום, אולם במהרה שימש יודקובסקי כעורך העיתון בפועל. בתקופה בה ערך את ידיעות אחרונות שונה עיצוב העיתון, נוספו לו כותבים רבים חדשים, יזמו תחקירים ומוספים.

כן קבע יודקבוסקי בתקופה זו את כלל כתיבה, המהווה את אחד ממרכיביה של "נוסחת יודקובסקי" שנחשבת לאחד המרכיבים העיקריים שהפכו את ידיעות אחרונות לעיתון הנפוץ במדינה עד הופעתו של החינמון "ישראל היום". "העיתון", על פי כלל זה, "איננו אינציקלופדיה. רצוי שכל משפט יהיה קצר, בן 8-12 מילים לכל היותר, עליו להיות מובן לקורא – לאקדמאי ולאיש הפשוט, לאזרח ותיק ולעולה חדש. וכל זה חייב להיות לא על ידי הורדת הרמה, אלא על ידי העלאתה".

כלל זה, והאסטרטגיה הכללית אותה הכתיב יודקובסקי בידיעות אחרונות , לפיה יש להפוך את העיתון לבעל מבנה כתיבה אחיד, לפשט את שפת הכתיבה ולקרבה לשפה המדוברת, נחשבים כ"נוסחת יודקובסקי" שהובילה להצלחתו של העיתון וזיכו אותו בשנת 2002 בפרס ישראל.

בראיון לארי שביט במוסף הארץ בשנת 2008 סיפר יודקובסקי על יצירת הנוסחה: "אם היתה נוסחה, היא היתה עיתון שהשר לא יתבייש בו ושנהג השר לא יפחד ממנו... ניסינו לעשות עיתון שיהיה גם עממי אבל גם איכותי. גם קריא וגם תרבותי. בעיני אין סתירה בין שני הקטבים האלה. לנגד עיני תמיד עמד המשפט שאותו למדתי מהמרצה שלי לפילוסופיה, פרופסור רות: 'את כל מה שקאנט כתב בצורה משעממת ומסורבלת אפלטון אמר אלפיים שנה קודם בצורה מרתקת ומוחשית'.. עיתון טוב, כמו ספרות טובה, צריך למשוך את העין ולמשוך את הלב. אם הוא כתוב טוב ואם הוא מספר סיפור טוב, הוא יכול להגיע אל כל אחד".

מיום מותו של נח מוזס, באוקטובר 1985, ניטשה מלחמת ירושה על העיתון בין יודקובסקי לבנו של נח, ארנון (נוני) מוזס. ב-1986 אמנם מונה יודקובסקי לעורך העיתון, אך אט אט צבר מוזס כוח בדירקטוריון עד שבשנת 1989 הדיח את יודקובסקי מתפקידו ומינה במקומו את משה ורדי, בנו של ד"ר הרצל רוזנבלום, העורך הקודם של העיתון.

בראיון לשביט בהארץ סיפר יודקובסקי שהמאבק בינו לבין מוזס היה אישי והתנהגותי: "נוני הפך את המצב לבלתי נסבל. איני יודע אם רצה שאשאר עורך ללא כוח וללא סמכות ניהולית, או אם רצה שלא אהיה עורך כלל. אבל אני לא יכולתי לחיות עם הפגיעה בסמכויות ועם אובדן היוקרה... הייתה לי תחושה של עוול. לא התבכיינתי, אבל התחושה הפנימית היתה של עוול נורא".

את תחושתו ביומו האחרון בידיעות תיאר: "אני זוכר שאמרתי לעצמי שאני צריך לחקוק בזכרון את המראה כיוון שככל הנראה לא אחזור אל החדר הזה. ובאמת לא חזרתי. עד היום כף רגלי לא דרכה בבניין 'ידיעות אחרונות'. בניין שאני הקמתי. בניין שבו אני מכיר כל אבן".

עם השלמת השתלטותו של רוברט מקסוול על הוצאת מודיעין, בעלת השליטה במעריב, מונה יודקובסקי ליו"ר מועצת המנהלים של החברה ולאחר מכן לעורך הראשי של העיתון. כשנתיים לאחר מכן עם רכישת העיתון על ידי יעקב נמרודי, והיעלמותו של מקסוול, פרש יודקובסקי ממעריב.