פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הכתובת על העיר

      העיר תמיד הקרין בוז כלפי פרות קדושות. אסף כרמל חושב שמה שפעם היה מקורי וחתרני הפך בשנים האחרונות לבכייני ואפילו טרחני

      "לגילה אלמגור יש שתי הבעות פנים", אמר העיתונאי מורן שריר, "אחת עם עיניים פקוחות והשנייה עם עיניים עצומות, וגם אותן קשה לה לעשות עם כל הפייס ליפטינג".

      הציטוט המכוער הזה לקוח מתוך פרויקט "האדם השנוא עלינו ביותר" שפורסם בעיתון העיר בשבוע שעבר. חמישה מעורכי וכתבי העיתון, ובראשם העורך אלון עידן, מחוזקים בשלושה עיתונאים מבחוץ (שריר, גדעון לוי ורמי רוטהולץ) התכנסו כדי לבחור את האדם שהם הכי שונאים בישראל. אלמגור ממש לא לבד. "אברי גלעד סתם טמבל", פסק אחד מיושבי הפאנל, עירית לינור היא "אישה איומה גם בדעותיה וגם בדרך שהיא מעבירה אותן למאזינים שלה... דודה טרחנית שהופכת פחות ופחות רלוונטית", גיא מרוז הוא "איש שנפשו מכוערת" וליאור שליין הוא "אולי הכי גרוע שהיה פה חוץ מדודו טופז, אולי בעצם כמו דודו טופז".

      פרויקט השנואים המחיש ביתר שאת שבהעיר אימצו את אותו הסגנון בדיוק של עיתונאים מסוימים שאותם נוהג העיתון לתקוף בעקביות, הרבה פעמים בצדק: אלים, מתלהם, חסר חמלה ונפוח מחשיבות עצמית. בהעיר יגידו בטח שהאלימות הזאת היא כלי נשקם של החלשים, שכשאתה מתמודד עם טיפוסים איומים כמו אהוד ברק, אלי ישי, אברי גלעד ושליין אין לך ברירה אחרת. אז זהו, שלא. קודם כל – אלימות עיתונאית היא אלימות עיתונאית, בין אם היא בוקעת מהמקלדת של בן כספית ובין אם היא משתחררת מזו של אלון עידן. שנית, האלימות הזו חסרת הבחנה כפי שמעידה האמירה הדוחה על אלמגור. וחוץ מזה, עיתון שמגיע מדי סוף שבוע לכל קוראי הארץ בגוש דן לא זכאי לטעון לחולשה.

      ובכלל, כמה יוהרה צריך כדי לפרסם כתבה בת 12 עמודים על "האנשים שאנחנו שונאים"? (שלא לדבר על כך שקוראי הארץ והעיר גם ככה נחשפים על בסיס קבוע לשנאות של גדעון לוי למשל). איך עורך מאשר לפרסום בעיתונו טקסט שבו הוא עצמו וכמה מעובדיו וחבריו, "פאנל השונאים", זוכים לקומפלימנטים מופלגים: "חדים, מפתיעים ובעלי ארובות אף חופשיות... עיתונאים סקפטיים, קשיי יום, שנטייתם הטבעית היא להסתכל על הרע והמר"?

      הכותב אינו היפסטר

      עוד יותר מהסגנון, הכתבה בשבוע שעבר המחישה את הרוח. בהעיר התקבצה בשנה וחצי האחרונות חבורה של כותבים מוכשרים, שכתבו עיתון לעצמם ולעוד כמה מאות, אולי אלפים בודדים, של אנשים כמותם בדיוק. בהכללה גסה (כמו שמקובל בהעיר) מדובר בתושבי מרכז תל אביב, אם לא בהוויה ממש אז לפחות בתודעה, שבעיניהם חנין זועבי היא גיבורת תרבות וגבי אשכנזי הוא פושע מלחמה. תפיסת העולם הזו היא כמובן לגיטימית לגמרי, אבל בהעיר החליטו שזו ההשקפה הלגיטימית היחידה והקפידו להפגין מיאוס קשה ופטרונות כלפי כל מי שמחזיק בדעות אחרות.

      דוגמאות לא חסרות, והטובה שבהן היא הכתבה על הסחים וההיפסטרים שפורסמה ביולי האחרון. בהעיר לקחו תופעה תרבותית די שולית וניפחו אותה לכתבת שער ולמימדי ענק. אם לתמצת את השיח הברנז'אי שעליו נשענה הכתבה, סחי הוא קונפורמיסט מצוי ומשעמם - ציוני לא עלינו, עושה מילואים, קורא את יאיר לפיד ומצטט מ"ארץ נהדרת", בעוד שהיפסטר הוא כל מה שהסחי לא: מגניב, מודע לעצמו, נגעל מכל הטמטום הישראלי-ציוני שמקיף אותו, או בקיצור- כתב מצוי של העיר.

      כל כך התלהבו מעצמם במקומון, ששבוע אחרי הכתבה הראשונה בעניין, בעקבות "מבול התגובות", החליטו להקדיש עוד 7 עמודים למאמרים שדנו בעימות התרבותי המדמם. מי שצלח את הטקסטים המייגעים משהו זכה אמנם לקרוא קצת דברי ביקורת על ההיפסטרים, אבל עדיין לא נותר אצלו שום מקום לספק מי הטיפוס הנכון בעיני אנשי העיר. עורך המגזין איתי זיו כתב למשל ש"פשיזם הוא התרגום לפעולה של מצב הצבירה העדרי שבו הסחי שרוי". לא פחות.

      "מודעות עצמית מבדילה את האדם מהבהמה, את ההיפסטר מהסחי", נכתב בכתבה הראשונה שהעיתון הקדיש לעניין, "הסחי עושה מה שמצפים ממנו לעשות, הוא מסרב להפתיע". לא נעים, אבל כנראה שבהעיר כיוונו בדיוק לעצמם. ישבה לה לפני שבועיים במסעדת מאנטה ריי חבורה של שמונה עיתונאים תל אביבים זחוחים, רובם שמאלנים רדיקלים, שתתה עוד ועוד קאווה ובחרה את האדם השנוא עליה ביותר. נחשו מי יצא? אהוד ברק. וואו, מדהים. ממש לא ייאמן. וגם נורא שונה ממה שחושב עליו שאר הציבור, שכל כך מגעיל את החבורה ממאנטה ריי.

      הישרדות- דרום תל אביב

      העיר לא היה עיתון משעמם. בחודשים האחרונים הופיעו בו גם כמה כתבות ראויות ביותר, למשל זו שחשפה את הסיפור האמיתי מאחורי ההרשעה באונס של ערבי שהתחזה ליהודי. העיתון צעד בשנים האחרונות אל עבר קרב הישרדות שתוצאותיו במידה רבה היו ידועות מראש, כורע תחת קשיים אובייקטיביים, שבעתיד הלא רחוק עשויים להכריע, או לפחות לשנות מן היסוד, גם עיתונים גדולים ממנו ויותר מבוססים כלכלית.

      ועדיין, אי אפשר לתלות את הסגירה של העיר, או ליתר דיוק את ההתכנסות המביכה שלו לתוך העכבר, רק בנסיבות החיצוניות. העיר תמיד הקרין בוז כלפי פרות קדושות, אמיתיות או מדומות, אבל מה שפעם היה מקורי וחתרני הפך בשנים האחרונות לבכייני ואפילו טרחני. כפי שכתבת השנאה ממחישה היטב, העיר הפך לקריקטורה של עצמו. וקריקטורה לבד לא מספיקה כדי להחזיק עיתון.

      *אסף כרמל הוא אחראי קידום היצירה המקורית באיגודי הבמאים והתסריטאים. בעבר היה כתב התקשורת של עיתון הארץ וכתב המקומון כל העיר.