פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה אכפת לציפור(ה)

      הטור של עלי מוהר, "הצעקה האחרונה", הגיליון הענק של פסח 2000 והפיגוע בשוק הכרמל. רגע לפני שמכונות הדפוס עוצרות, עיתונאים לשעבר בהעיר נזכרים ברגעים המשמעותיים שלו ושלהם

      * יואל אסתרון – עורך העיר - 1984-1988.

      הרגע המשמעותי ביותר בתקופת עבודתי בעיתון, היה הטקסט שכתבתי לזכרו של העיתונאי אילן מגט, בחוברת שיצאה לזכרו.


      * נילי לנדסמן - כתבה בעיתון העיר 20 שנה, כתבת מגזין, בעלת טור האופנה "הצעקה האחרונה", וביקורות טלוויזיה ומוזיקה.

      ב-1986, קצת אחרי שהתחלתי לעבוד וכשיואל אסתרון היה העורך, הוא קרא לי לחדרו ואמר שהוא מאמין בי ושהוא מעביר אותי מפרילנס למשכורת ושהוא הולך לטפח אותי. זה מסמל בשבילי שאפשר להגיע לגדולות בעיתונות.

      * רמי רוטהולץ - עורך העיר – 1995-1999

      הרגע הכי משמעותי שלי בהקשר של עיתון העיר, היה כשהתקבלתי לתפקיד העורך. זה לא היה מובן מאליו, הייתי בגיל מבוגר ומאז ההקמה של העיר זה היה העיתון שצרכתי וגדלתי עליו מקצועית. מבחינתי להתמנות בגיל הזה לעורך עיתון העיר, לאו דווקא בתקופה משובחת שלו, כלומר בתחילת הנפילה שלו ולנסות להחזיר לו את ההדר, השלוש שנים וחצי שהייתי שם היו מהמשמעותיות בחיי.

      * חגי לוי – מבקר קולנוע סוף שנות ה-90

      אקדים ואומר שהפרק האחרון בחייו של העיר הוא בעיניי אולי המפואר והמשמעותי שבהם, כמגזין שהפנה את גבו אל ניוון תרבותי כולל ולחם בו בעקשנות ובמסירות אל מול לעג, ציניות, אופנתיות ומצליחנות. השילוב שהיה בו בין כותבים חריפים לבין אג'נדה ברורה, ביקורתית, אינטלקטואלית במידה אך רוויה להט של מהפכה וחיפוש משמעות צריכה לעורר גאווה בכל מי שהיה שותף לו.

      אישית הרגע המשמעותי ביותר בשבילי בעיתון היה הפרישה שלי ממנו. בכך נסגר פרק בן כ-13 שנה (און אנד אוף) של כתיבה בעיתונים שונים. הכתיבה העיתונאית ממכרת - הפידבק השבועי, עמדת ההשפעה, הדד ליין - עד כדי כך שלעתים אתה מרגיש שלא תוכל בלי זה. תחושת השחרור המפתיעה שבהתנתקות מכל זה אפשרה לי להשקיע יותר אנרגיה וזמן ביצירות אחרות, ארוכות טווח ומעמיקות יותר. לא מתחרט על רגע, כמובן - בעיקר לא על כך שהייתי מחויב לראות סרטים על בסיס שבועי (ויותר), בכל נסיבות שהן, ועל אנשים מעוררי השראה שזכיתי לעבוד לצידם במהלך השנים (רשימה חלקית לחלוטין: ארי פולמן, רוגל אלפר, עוזי וייל, נילי לנדסמן, אורי משגב, רמי רוטהולץ, מיקי קרצמן).

      * עומרי דולב – כתב מגזין ועורך בעיתון, 1995-1998

      זו היתה תקופה מאוד משמעותית ומהנה ומקצועית. כתבתי הרבה כתבות גדולות בהעיר. מבחינתי להצטרף לנבחרת של התקופה ההיא בהעיר - עצם העובדה שהיתי חלק מהחבורה המאוד איכותית ואידיאולוגית של אנשי העיר (כי הגעתי ממקומון בשרון) זה מבחינתי היה הדבר הכי משמעותי. כתבת השער הראשונה שהיתה - תחקיר של 4500 על מילה על צביקה שרף ("הרס"ר מרחוב מאז"ה") זה רגע משמעותי. להיות בעיתון בתקופה של רמי רוטהולץ זה רגע משמעותי.

      * תמר קרוון –צלמת ובעלת טור אופנה, 1995-2001, 2005-2010:

      מבחינתי רגע השיא הוא הטור עם נילי לנדסמן "הצעקה האחרונה". לא היה לי שום מושג איזה אימפקט יש לטור הזה. זה היה בתקופה שלא היה אינטרנט, טוקבקים, פייסבוק או סמסים ואני חייתי בבועה בה צילמתי ויצרתי להנאתי. רק לאחר שילדתי את בני ופרשתי התחלתי לפגוש, לאורך השנים ועד היום, אנשים שאמרו לי שטור אופנה זה עיצב את טעמם והשקפתם.

      * דורון כהן –2001-2002, עורך משנה

      הרגע המשמעותי שלי היה הרבה לפני שהתחלתי לעבוד בעיתון העיר. בכיתה י"א נזרקתי מהכיתה בגימנסיה הרצליה, ישבתי על הברזלים ברחוב ז'בוטינסקי, הגיעה דיילת ואמרה לי קח, זה עיתון חדש, העיר, וגיליתי את הטור של עלי מוהר, שהיה נקודת אור מפתיעה וחדשנית בחשכה הכללית. וזה תמיד יהיה הזיכרון הכי החזק שלי מעיתון העיר.

      * יאיר רוה - מבקר סרטים וכתב תרבות 1999-2004

      רגע משמעותי שאני זוכר כרגע ארכיאולוגי גם: בשנת 2000, כשהצוות החדש של עיתון העיר עוד לא היה ממש מאויש והיינו צריכים להכין גיליון פסח של קרוב למאתיים עמודים, והיו בו שני אינסרטים - כלומר מכונות הדפוס היו צריכות להדפיס אותו בפעמיים. זה היה צוות מצומצם שצריך היה להכין עיתון גדול ואני חושב שזאת היתה הפעם האחרונה שזה קרה. כמה חודשים אחר כך באוקטובר, אחרי המהומות, התחילו כל המשברים: אינתיפאדה, בועת ההייטק שהתפוצצה ואסון התאומים - מאז שנת 2000 כל עולם העיתונות התרסק. עשר שנים אחרי, הגענו למצב שאי אפשר למלא עיתון אחד. במה שקשור לתרבות, אני שמח שהקולנוע הישראלי התעורר ב"משמרת שלי" והבנו את זה בעקבות הסרט "חתונה מאוחרת".

      * מני אבירם- עורך די ג'יי העיר וסגן עורך העיתון 2000-2004

      הרגע הזכור מכולם - בתור מעריץ של העיתון וקורא מושבע, כל מה שרציתי לעשות זה לכתוב בעיתון. הייתי אוהד של הפועל תל אביב בצעירותי כמו גם היום ואז ידידה שלי שהיתה צלמת בעיתון אמרה שתפגיש אותי עם עורך הספורט והוא נתן לי לכתוב קטעים קצרים ובתור הבנאדם האובססיבי שאני כתבתי לו המון דברים שלא פרסם, עד שיום אחד לקח טקסט שלי ופרסם אותו (בדצמבר 1999). אני זוכר את עצמי הולך לקיוסק לקנות את העיתון וזה היה אחד הרגעים המאושרים בחיים שלי.

      * אבישי מתיה - מבקר מוזיקה וטלויזיה 2000-2003

      כתבתי על חברת NMC, על כך שהמחירים שם מופקעים. הד ארצי ו-NMC החרימו אותי ולא שלחו לי אלבומים. בגלל החרם הזה התחלתי לכתוב על הרבה יותר מוזיקה אלטרנטיבית חדשה והדבר הזה הוביל אותי להיכרות ועבודה אינטנסיבית של קידום המוזיקה הזאת בעיתון העיר ומחוצה לו.

      * רותי דירקטור – מבקרת אמנות 1995-2005

      פרסמתי פעם כתבה שלא היתה קשורה לאמנות - כתבתי על גיוס הבן הבכור שלי, על הלם הגיוס שחוויתי כאמא ועל הלבטים. דווקא כי זה לא היה קשור לתחום שלי, זו כתבה שעד היום אנשים מדברים איתי עליה ושואלים אותי מה שלום הבן שלי.

      * שרון (אליוט) בן עזר –כתבת די ג'יי העיר ומדור התרבות של העיר 2000-2008

      ה-רגע. יום אחד מני אבירם העורך התקשר. אני בבן יהודה והוא אומר לי שהיה פיגוע בשוק הכרמל "ואין לנו אף אחד", אז שאני צריכה ללכת לשם. אמרתי לו שאני כתבת מוזיקה. הוא אמר לי לא חשוב ושאני צריכה ללכת. הלכתי לשם וזה היה אחד הרגעים הכי קשים ומשמעותיים שהיו לי. אני חושבת שהטקסט היפה ביותר שכתבתי בעיתון העיר היה מאותו האירוע.

      * איתן מרקוביץ' – עורך העיר, 2004-2005

      הגיליון לזכרו של דודו גבע.

      * אלון עידן - עורך העיר, 2008-2010:

      ההחלטה לאחד את העיתון עם העכבר. כי זה סוף של דבר עצום שנבנה. כשהודיעו על זה הבנתי את המשמעות – הזווית שהעיר ייצג סופחה למיינסטרים.