מדור סוף

זה היה ברור שאהוד ברק יגיב איפשהו על המתקפה הישירה של אהוד אולמרט כנגדו בחסות ידיעות אחרונות. ברק, שיודע דבר או שניים על ניהול קרבות, בחר בסוף השבוע הזה בשתי זירות מלטפות: ישראל היום שמסתייע בשר הבטחון כדי לזלזל בידיעות ששמו אפילו לא מוזכר בכתבה ("אחד העיתונים הגדולים"), וערוץ 2, שם נלווה אליו דני קושמרו לכתבת "אהוד בדרכים".

אצל ברק אין חדש. פעמיים במהלך הראיון ל"ישראל השבוע" הוא חוזר באוזני מראייניו, חמי שלו ועמוס רגב, על הטענה כי ישנם כלי תקשורת שלתקוף אותו הפך לבון-טון שלהם מתוך אג'נדות אישיות. הראיון עוסק בסוגיות הבוערות: הקפאה, איראן, והבעיות ממפלגת העבודה. שאלות על העסקתה הבלתי חוקית של העובדת הזרה או על הפרסומים ב"אחד העיתונים הגדולים" לפיהם ברק רכש עוד דירות יוקרה בפרוייקט אסותא כנראה נחשבות בישראל היום למתקפה ולכן הן לא מצאו את מקומן בכתבה. עיתונות בקלאסה.

ברק מתהדר בראיון בכך שהוא עומד מאחורי סיסמת הבחירות האחרונה של ציפי לבני: "ציפי לבני מה שטוב למדינה", שנולדה בעקבות שיחה שלו עם ראובן אדלר. מילא, כשיפרוש מהפוליטיקה, תמתין לו גם משרה באדלר-חומסקי.

הסופר דוד גרוסמן כמעט לא מדבר על השכול, כפי שהבין דני ספקטור, שנשלח ללוות מטעם "7 ימים" את הסופר שקיבל את פרס השלום בפרנקפורט. ספקטור מציין בכנות בכתבתו: "כשהוא מתייחס לנפילתו של בנו אורי, הוא ממעט לדבר ואומר רק 'במצבי האישי', או 'מה שקרה לי'". בכל זאת עיתונים צריך למכור, ולכן בשער המוסף נכתב: "גרוסמן מדבר לראשונה על ההתמודדות עם השכול". אפשר לספור על יד אחת את המשפטים שהצליח ספקטור להוציא מגרוסמן בנושא הזה. מה שנותר הוא ראיון סטנדרטי עם גרוסמן, כמוהו קראנו כבר רבים ובו רשימת מכולת של שאלות על מצבנו הקיומי.

רגע של הרמוניה נרשם כאשר ב"ישראל שישבת" נבחר גרוסמן לאיש השבוע, זאת למרות שבחר להתראיין לעיתון שאת שמו לא מזכירים בישראל היום. רונית קן, לטיפולך.

כתב מוסף הארץ שי פוגלמן הוא כנראה העיתונאי היחיד שעוד יושב בארכיונים, ומוציא משם זהב. השבוע הוא מביא כתבה מרתקת על תוכנית שהגה רחבעם זאבי (גנדי) מיד לאחר מלחמת ששת הימים, אז כיהן כאלוף במטכ"ל. על פי התכנית, תוקם מדינה פלסטינית ששמה מדינת ישמעאל בגדה המערבית כאשר ירושלים, חברון, ובקעת הירדן יישארו בידי ישראל. פוגלמן מתאר את התקופה שלאחר המלחמה כאשר הדרג המדיני היה משותק אבל לצבא, כרגיל אצלנו, היו תוכניות מוכנות. טוב שיש על מי לסמוך. בסיום הכתבה פוגלמן מודה כי תוכנית ישמעאל אולי לא היה חשובה מבחינה היסטורית, אבל מה זה משנה. גנדי זכה לרהבילטציה והמנויים הותיקים מרחביה ייאלצו לספוג גם את זה.

אפרופו ארכיונים, גם בסוף השבוע הזה הפרוטוקלים שנחשפו ממלחמת יום הכיפורים עדיין מפרנסים את העיתונים. אחרי שעינת פיישבין חבטה בשבוע שעבר במוסף לשבת של ידיעות במשה דיין, מנסים שם קצת לאזן את התמונה. מאמר להגנתו של שופט העליון אליקים רובינשטיין, ומאמר זכרונות עוצר נשימה של ירון לונדון ממפגש בביתו של דיין לאחר צאת ספרו "אבני דרך". ב"סופשבוע" של מעריב שרה ליבוביץ-דר פגשה את יואל גונן, אחיו של אלוף פיקוד הדרום במלחמה, שמואל גונן (גורודיש) שנכנס בכל העולם: גולדה, דיין ושרון.

בן-דרור ימיני חוזר ב"מוספשבת" של מעריב לזירת האגרוף האהובה עליו ומנחית חבטות דמיוניות על גדעון לוי כשהוא מגובה בהפניה דרמטית מהעמוד הראשון של העיתון. הכל, כרגיל, בשם ניסיון התמודדות עם תעשיית השקרים שמופצת על ישראל. אלא שלכתוב מאמר ביקורת על גדעון לוי זה במקרה הטוב פאסה ובמקרה הרע סתם עולב: צפוי, בנאלי משעמם. בן-דרור גילה, בזכות מקורותיו- קוראיו הנאמנים שמדווחים לו על כל אלה שמכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, על ראיון שהעניק גדעון לוי לאינדיפנדנט הבריטי. לאחר שקרא בראיון ועבר חוויה לא קלה הוא מתפנה להתייחס ל"דברי הבלע" של גדעון לוי שאין בהם שום דבר חדש למי שקצת עוקב אחרי הכתיבה וההופעות של לוי בתקשורת. לאחר שכל טענה מטענותיו של לוי זוכה למענה ציוני הולם מכנה אותו ימיני- "אחד מברוניה הבולטים של תעשיית השקרים בעולם".

מי שעוד נמצא קצת בדיליי זה המוסף לשבת של ידיעות אחרונות. רק התיקון לחוק האזרחות שלח את אורי משגב, מגובה בסקר של ד"ר מינה צמח, לבדוק האם הפאשיזם כבר פה. בוקר טוב אליהו. כתבתו של משגב מביאה סקירה של כמה מהאירועים שארעו כאן בשנתיים האחרונות (שמי שרצה, יכול היה לקרוא עליהם בהרחבה בהארץ), מגובה בהתייחסויות קצרות של מלומדים וח"כים. זה לא מוציא ממשגב מסקנה ברורה וחותכת לשאלה האם הפשיזם פה. טוב, הוא בטח לא רוצה לגמור כמו גדעון לוי.

דובר קוסאשווילי משיק את קמפיין היח"צ לסרטו "התגנבות יחידים" בשער "7 לילות", אבל גם מעריב מקבלים חתיכה מהעוגה. ב-"7 לילות" פוגש הבמאי האקסיבציוניסט שמאוד אוהב לעשות פרובוקציות בשקל את יהודה נוריאל. זה נחמד עד שזה מתחיל להעיק. בין אמירות על רצח רבין ("מנהיגים אמורים להירצח באיזשהו שלב"), על הקולנוע הישראלי ("עדיין לא ראיתי סרט ישראלי אחד שהוא יותר מבינוני"), ועל פרס אופיר שסרטו אפילו לא היה בין המועמדים הסופיים לקבלו ("פרס אופיר מזמן לא מעניין אותי"), כבר לא נותר הרבה מקום לנושאים אחרים. גם הבחירה בהפניה "ראיון נדיר" למפגש בין קוסאשווילי לנוריאל קצת מעליבה את הראיון. מה נדיר בפרובוקציות האלה? רק לפני פחות משנה בכנס לציון 20 שנים לסם שפיגל, התראיין קוסאשווילי, אמר שהקולנוע בארץ מחורבן, הקים עליו מהומה ואחר כך עוד חזר על הדברים בכנס כשבמשך 20 דקות טינף על הקולנוע הישראלי. פחות נדיר, יותר ציפור משונה.

"סופשבוע" של מעריב זכו בראיון עם כוכב הסרט, עוז זהבי, שגם הדרמה "חיים אחרים" בכיכובו עלתה בחמישי האחרון בקשת. ב"פנאי פלוס", כלומר במעריב, עפים על זהבי והעניקו לו את השער ושישה עמודים בהם נפרש סיפור חייו המוכר והידוע.

ועוד הערה בענייני קולנוע. "7 לילות" התחיל מהלך מבורך: בכל סוף שבוע הוא מפרסם נתונים על שוברי קופות בישראל. הנתונים האלו לא מתפרסמים באופן שקוף, אלא מתקבלים לאחר פניה אל המפיצים בישראל. זאת, בניגוד למה שקורה בהוליווד - שם האולפנים מדווחים ביוזמתם על הכנסתו של כל סרט, גם הכושלים שבהם. מפה לשם קיבלתם כאן יח"צנות ש-"7 לילות" נותן לסרטים שהוא מסמן בלבד. מתקבלת כאן תמונת מצב חלקית, כשלא ברור מהיכן מגיעים הנתונים, למרות שבכל מצעד קיקיוני של דיסקים למשל, כתוב מאילו חנויות נאספו הנתונים.

@@@שבוע שני ברציפות שמהדורת שישי של "גלריה" מקדמת בשער תכנית של קשת. באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה.

@@@עורך "תרבות מעריב" שי להב מסביר בהתנשאות שהרומן בין דנה ספקטור ורן שריג הסעיר מספר רחובות במרכז תל אביב, אבל מקדיש לנושא את דבר העורך בעמוד הפותח של המוסף. עוד אחד נספח תרבות.

@@@אמילי עמרוסי פגשה את האלוף במיל. דורון אלמוג ב"ישראל שישבת" לשיחה על כפר הקיום לאוטיסטים שהוא מקים. דעתו על נושאים שוליים כמו מסמך גלנט, מינויו של גלנט לרמטכ"ל או מבצע עופרת יצוקה, לא נראים לישראל היום רלוונטיים.

@@@קרן פלס מלהגת בטורה ב"7 ימים" על היחס המחפיר לקשישים, אבל עושה בדיוק את אותו דבר כשהיא כותבת ש"הצליל של יצחק קלפטר לא מכוון כמו פעם". תשטפי את הפה בשמפו.

@@@אחת לכמה חודשים מתראיין נציג מהמשולש קוטלר-ריבלין-בסר ושוב אנו נאלצים לקרוא על מערכות היחסים המורכבות אך נפלאות בשושלת הזאת. הפעם זו ליאורה ריבלין ב-"7 ימים", זה משעמם ועל הכותרת "קרובה קרובה" מישהו צריך לחזור ללמוד בכותרת.

אנשים הם לרוב מקור לצרות, מאוהדי הכדורגל ועד המתים בבית קברות/

שירים של אייל גולן בטח עושים לו להקיא, ככה זה אצל אדם שבכתבי האדמור אדם ברוך כה בקיא/

טור סתמי של לפיד על חוויות מהחיים / שמישהו כבר ילהק אותו ל"מחוברים"

.