רשות השידור - סיפור עצוב

הערוץ הממלכתי שלנו כבר היה על סף הבראה והפיכתו לשידור ציבורי ראוי. השבוע החליטה ממשלת ישראל להותירו כבן ערובה שלה. ח"כ חיים אורון, יו"ר הלובי למען השידור הציבורי, על חוק רשות השידור החדש

ח"כ חיים אורון, מאמר אורח,

המלאכה הפוליטית של המחוקק היא פעמים רבות מדי סיזיפית. הנסיגות רבות מן ההבקעות. סיפורה של רשות השידור הוא דוגמה מובהקת לעניין מדכדך זה.

תיקון 25 לחוק רשות השידור שעבר שלשום בכנסת, הוריד לטמיון את כל המאמצים לאפשר לרשות השידור, לראשונה בימיה, להפוך לעצמאית, מקצועית, איכותית וחסרת פניות.
כל החלומות על טלוויזיה שמשרתת את הציבוריות הישראלית, ללא מורא ומשוא פנים, שמצפצפת על טלפונים והליכות איימים מלשכות שרים, שמשמשת בית מרכזי למעיין המתגבר של היצירה הישראלית – כל זה נגוז בהצבעת בזק, טכנית וצינית אחת.

בשנים האחרונות, לאור מהפכת התקשורת, הופעת הערוצים המסחריים, עליית משקלו של המדיום האינטרנטי ועוד, התגבשה הכרה ציבורית רחבה, שהמעורבות העמוקה והבלתי פוסקת של הדרג הפוליטי ברשות השידור הוא הרסני, ולמעשה דן אותה להעדר רלבנטיות ואף לכליה בתוך חוקי המשחק החדשים.
על בסיס ההבנה הזו גובש בכנסת הקודמת תיקון לחוק רשות השידור שאף עבר בקריאה ראשונה.

החוק סימן פתח של תקווה והצלה לרשות השידור. הוא קבע מנגנונים ראויים אשר יבטיחו ניתוק מוחלט בין הדרג הפוליטי לרשות. למצער, הממשלה הנוכחית החליטה לבצע רגרסיה בוטה, לא להחיל את הרציפות על חוק רשות השידור, אלא לנסחו מחדש. במילים אחרות: הממשלה החליטה להעמיק את אחיזתה ברשות השידור. ציבור משלמי האגרה מתבקש אפוא – אם הוא רוצה ואם לאו – לממן ערוץ ממשלתי.

ברובם המוחלט של ימיי הפרלמטריים אני מקפיד לברור את מילותיי ולהימנע במפגיע מגלישה להתלהמות, אולם הפעם נגדשה הסאה ועזות הפנים והציניות של השלטון באמת טיפסו למקום המעורר שאט נפש. בנאומי בכנסת השבוע האשמתי את הממשלה פשוט "בהונאה". הרי ההצעה שאושרה משנה את הליבה של ההצעה שכבר אושרה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת על- ידי אחדים מן השרים ("עבודה"), שאמש הצביעו, הלכה למעשה, נגד יוזמתה שכה התפארו בה וגזרו עליה קופונים ציבוריים. וכל הנסיגה המדכאת הזו במהות החוק נעשתה כמעט בגניבה ללא יידוע של הכנסת. עם הרכבת הממשלה הנוכחית שאלתי חזור ושאול את השר הממונה, מה קורה עם חוק רשות השידור והרפורמה. כמעט שנתיים סיפרו לי ש"בודקים". שלשום התחוורו ממצאי הבדיקה: חוזרים אחורה ובגדול.

איפה יכולנו להיות ואיפה אנו עכשיו

ע"פ התיקון שעבר בכנסת הקודמת (ביוזמת שרי "העבודה" שמונו דאז על הרשות – כבל והרצוג – ושסיעתם הורידה כאמור את מלאכתה שלה לטמיון), היו המוסדות הנבחרים של רשות השידור אמורים להתמנות על-ידי ועדת מינויים ציבורית בלתי תלויה. בראשה אמור היה לעמוד שופט מחוזי בדימוס, שהיה ממנה את חבריה לאחר היוועצות עם מגוון רחב של גופים מתחומי התקשורת, התרבות, הרוח והכלכלה. לראשונה הודרה הפוליטיקה מהשידור. מה בריא מזה?!

לבי, לבי, על רשות השידור ועובדיה, קל וחומר על ציבור הצופים ומשלמי האגרה בעל כורחם. הייתי ונותרתי מאמין בצורך בשידור ציבורי. אולם, אודה ולא אבוש, שנים של מאבקים ציבוריים, מחאות יוצרים, דו"חות וועדות למכביר, כל אלה ירדו שלשום לטמיון. משמעות ההחלטה שנפלה, פירושה אחיזתה של הממשלה ברשות השידור.

תמיד נדמה לי שיש איזשהו גבול לסיאוב, לניוון ולניוול. אתמול הבנתי שאין. גם בשעה קודרת זו, יש בהחלט מקום להתעוררות ציבורית של ציבור הצופים וארגוני היוצרים. החוק עבר בקריאה ראשונה, לפנינו עוד שתי קריאות עד שתושלם החקיקה. אני מוצא טעם אמיתי בהמשך המאבק למען שידור ציבורי איכותי במקום שידור ממשלתי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully