מדור סוף

ב"מוסף לשבת" של מעריב החליטו בסוף השבוע הזה להגיש לקוראים מיני מהדורה של תיק תקשורת. בן כספית בטורו השבועי מתייחס שוב, בפעם המי יודע כמה, לפרשת מסמך גלנט שמסרבת לרדת מסדר היום. תחת שורת המלצות שהוא מספק למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס שהחל השבוע בבדיקת הפרשה, הוא שולח את המבקר לדלות פרטים "מכמה עיתונאים שממשיכים ללקט זרעונים מכף ידם המושטת של ברק ואנשיו". כאילו שכספית לאורך הפרשה, לא ליקט זרעונים מכף ידם המושטת של אשכנזי ואנשיו. נו שוין. בימים כאלה, אתה לא יכול שלא לתהות איך הייתה נראית "יומן" בערוץ אם כספית היה שב, ולו ליום אחד, לשבת לצידה של איילה חסון.

כספית, אם תהיתם, לא חושף את שמות העיתונאים שלדבריו בילו ב"טירת המיליונים" של ברק במסווה של ביקורי עבודה. צודק, שכבוד המבקר יעבוד קצת. בהמשך טורו מתייחס כספית לתחקיר "7 ימים" מהשבוע שעבר על רשימת התורמים הזרים של נתניהו. כספית לא מבין כיצד נעדר שמו של שלדון אדלסון, מו"ל "ישראל היום", שנחשב לתורם מספר אחד לראש הממשלה מהכתבה ומגדיר את שיקול דעתו של תחקירן "7 ימים", שחר גינוסר שפרסם הכתבה "לקוי מיסודו". ביחסו ל"ישראל היום" אין לכספית מה להפסיד. הוא מגדיר אותו "עלון תעמולה משפחתי", "חינמון שמייצר מראית עין של עיתון" ואינו עושה את מה שעיתון אמור לעשות: לבקר את ראש הממשלה.

לפי שער "ישראל היום" בשישי, לכספית יהיו עוד שנים ארוכות לכתוב על העיתון, לאחר שחברת "לאס וגאס סנדס" בבעלות אדלסון רשמה עלייה של 67 אחוזים ברווחיה לעומת התקופה המקבילה אשתקד. קוראי החינמון זכו לקרוא פירוט נרחב על הצלחת המו"ל בידיעה שנפרשה על פני עמוד שלם.

בהמשך, קלמן ליבסקינד לא מניח לגלי-צה"ל ונכנס חזיתית בתחנה. מה שהעלה השבוע לקלמן את הסעיף אלה חגיגות ה-60 הראוותניות, לטענתו, של התחנה שאותן הוא מעמיד בניגוד לחגיגות ה-60 הצנועות של סיירת גולני לפני כמה שבועות. פופוליזם זה הכי אחי. הטיעונים של ליבסקינד הם אסופה של כל הטיעונים החבוטים שנטענים כבר שנים נגד גל"צ. בעצם, מסתבר, מבחינת ליבסקינד שירות בגלי צה"ל אינו נחשב כלל כשירות בצה"ל. למזלו של קלמן, על חוסר המקוריות שלו מתעלה בן דרור ימיני ששוב מקדיש חלק ניכר בטורו לעיתונאי הארץ, גדעון לוי במסגרת חילופי המהלומות שהשניים מחליפים בשבועות האחרונים. חברים, תתקדמו.

מישהו במסדרונות הארץ כנראה החליט לדאוג שעצרת הזיכרון בכיכר רבין לא תישאר מיותמת מאנשים. תחת הכותרת "שכחה היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" רקמו ברחוב שוקן פרוייקט ובו נתנו לששה כותבים וששה מאיירים לכתוב על יצחק רבין. לכך הוסיפו ראיון עם איש הימין הקיצוני אביגדור אסקין, מי שהטיל לפני הרצח בפומבי קללת פולסא דנורא על ראש הממשלה. עם שילוב כזה, קשה לראות מישהו מקוראי הארץ שיימלט מדין התנועה ולא יתייצב לזכור בכיכר. יש דרכים אלגנטיות יותר להודות שלא הצלחתם לייצר סיפור אחד טוב לגיליון הנוכחי.

סייד קשוע כותב בתחילת טורו הבנאלי "אין לי שום דבר לכתוב על רבין" ומגלה למעשה את מה שכל ששת הכותבים התמודדו איתו. מי שעשו זאת בהצלחה היו אביעד קיסוס ואלון עידן. מנגד, הצירוף של גדעון לוי לחבורת הכותבים במוסף לא מוכיח את עצמו. כמה פעמים עוד יכתוב לוי על התקופה בה היה עוזר של שמעון פרס בתקופת המחנאות הגדולה במפלגת העבודה (בין-פרס)? שייזהר, עוד נחשוב שהוא לא מקורי כמו בן דרור.

בהמשך, הראיון של שי פוגלמן עם אביגדור אסקין מספק הצצה לפעילותו של פעיל הימין הקיצוני, אשר גם כיום, 15 שנה לאחר הרצח חי ובועט. אסקין, שנעלם קצת מחיינו הציבוריים, חוזר על כמה דברים שאמר בעבר בשבח הרצח, הרוצח, ומעשיו שלו עצמו שקדמו לרצח. טקס הפולסא דנורא שערך לדבריו, גובה בברכת אחד הרבנים המרכזיים ביותר בארץ, ובלעדיו יגאל עמיר לא היה מבצע את הרצח. "ניצחנו" הוא מסכם בפשטות. לא ברור מהכתבה עד כמה מדובר כיום באיש מרכזי בימין הקיצוני בישראל, או בדמות איזוטרית אליה יחזרו העיתונים אחת לשנה ב-4.11.

העובדה ששי גולדן, עורך המוסף, אוהב אנ.בי.איי, נחמדה לכשעצמה, אבל הכתבה של זאב אברהמי על קווין דוראנט לא מוסיפה שום אינפורמציה מעניינת לחובבי הליגה ומי שאינו נמנה על אלה, ממילא לא יקרא אותה. בכלל, במקום הציטוט שמופיע בכתבה מ"ספורטס אילוסטרייטד" האמריקאי, עדיף כבר לקנות את הכתבה המקורית.

בתפר שבין הסיום של "מחוברים" לעליית "המדריך למהפכה", דורון צברי האיש שמאחורי הסדרה והסרט, מתראיין ל-"7 לילות". הראיון הנרחב והמפרגן שערך עימו יהודה נוריאל, שאת תהליך עבודתו המייסרת על הכתבה הכירו השבוע כל העוקבים של השניים בטוויטר, לא מצא בהחלטה תמוהה את דרכו גם לשער העיתון. לפרק 24 של הסדרה היו ב-ynet למעלה מ-1,000 טוקבקים, כפי שמציין צברי בגאווה ומשווה זאת ל-1,600 טוקבקים להם זכו ידיעות על המשט הטורקי לעזה, אבל זה לא שכנע את עורכי "7 לילות", שבחרו לשים בשער, כאילו היה זה "מעריב לנוער" 98', את פמלה אנדרסון, באחד מהשערים המבולגנים והלא מנומקים שידע המוסף העוצמתי.

נוריאל מתאר את התזזיתיות של צברי, את הטוטליות ואת המסירות המוחלטת לכל דבר שהוא עושה. אם זה בהרצאה לתלמידי קולנוע בספיר, אם זה בחדרי העריכה של מחוברים, או במאבק נגד ג'ו בראל להצלת רשות השידור. צברי גם מסרב להצטרף לחגיגה התקשורתית סביב הרומן בין המחובר למחוברת ומעדיף להגן על גיבורי הסדרה. מי שצמא למידע בסוגיה יכול היה למצוא אותו גם השבוע בטורה של המחוברת לשעבר, דנה ספקטור ב-"7 ימים".

למרות שהוא מודה כי נוטר טינה לאנשים לאורך שנים, הוא יוצא מהראיון בלי לפתוח פה על אף אחד. אפילו על אבי ניר, מנכ"ל קשת, שהיה מהאחראים לגניזת סרטו של צברי, "מלך הרייטינג", הוא מעדיף שלא להרחיב את הדיבור ומספק את האבחנה לפיה "אבי ניר היה יכול להביא את השלום". ספר לנו משהו שלא ידענו.

ב-"7ימים" נותנים פתחון פה למאמן הנבחרת הלאומית בכדורגל, לואיס פרננדז, לאחר ההפסדים לקרואטיה ויוון. אל פרננדז, שעבר כתישה מהסוג שרק מדורי הספורט בישראל יכולים להעניק כשהם מעוניינים לחסל מישהו, מתלווה צדוק יחזקאלי, בכתבה שיש בה הרבה יותר רשמים של הכתב מאמירות של המאמן הלאומי. קצת מוזר שיחזקאלי מתנשא בפתיח שלו על תקשורת הספורט, זו שהוא היה חלק אינהרנטי ממנה עד לפני כמה שנים. אי אפשר שלא לתהות, האם כשיחזקאלי כותב על "השיירה הצעקנית", הוא מתכוון גם לפרשני מוסף הספורט של "ידיעות" שהיו מהבולטים שבמבקריו של פרננדז.

הכתבה מתארת את דמותו הססגונית של פרנדדז, ששחקני הנבחרת תומכים בו לחלוטין, ומלווה בציטוטים של שחקנים וחברים. המאמן נמנע מלהתייחס לגופם של מבקריו, ורק בשלמה שרף הוא נכנס בקטנה. יהיו שיגידו התנהגות אצילית, אבל מתברר אולי שפרנדדז דיפלומט בניגוד למזגו הסוער מסיבות פרקטיות. בסיום הכתבה, שוער הנבחרת דודו אוואט קורא להעניק למאמן כבר עכשיו קדנציה שנייה, ויו"ר ההתאחדות אבי לוזון לא פוסל את ההצעה. לאור התיאורים על קריירת האימון שדעכה בשנים האחרונות, גם פרננדז יודע שכדאי לנסות ולשמור על יחסים סבירים עם עיתונאי הספורט.

ב"ישראל שישבת" הולכים עם הווינרית של הספורט הישראלי, נכון לעכשיו, הטניסאית שחר פאר, מקום 13 בדירוג העולמי המככבת גם על שער המוסף. רונן דורפן לא הצליח לחלץ ממנה תובנות שלא שמענו עד היום: השגרה השוחקת של הטורנירים והנסיעות בעולם, התמיכה המשפחתית, והמשבר הגדול מלפני שנתיים. דווקא בחלק האישי יותר בראיון, פאר בת ה-23 מדברת על בן זוגה מזה שמונה חודשים, מצהירה כי אם תעשה ילד היא לא תחזור למשטחי הדשא והחימר, ומגלה את מי היא מעדיפה בין פדרר לנדאל. אם כבר עוד ראיון עם שחר פאר, אפשר היה לשאוף לקצת יותר.

במוספי מעריב הלכו על ספיישל מחלות. בשער "סופשבוע" הפזמונאית שמרית אור שחוגגת הופעת ספר משיריה, מדברת על מחלת הסרטן עימה היא מתמודדת. לאור יש סיפור חיים טלנובלי שיכול לפרנס הרבה כתבות מוסף: היחסים עם אביה, המשורר יעקב אורלנד, ההתאהבות בשלום חנוך, בעלה הלום הקרב, וכמובן הלהיטים שכתבה ובראשם הללויה. אבל יערה יעקב בחרה לפתוח את הכתבה בציטוט משיחה בין שתי נשים בתא השירותים בצוותא שמחליפות מידע על הסרטן של הפזמונאית. קלאסה.

ב"תרבות מעריב" עוברים למחלקה אחרת. השחקן והבמאי רוני פינקוביץ מביים הצגה חדשה מעזבונו של חנוך לוין, אבל מרבית הכתבה עוסקת בטרשת הנפוצה ממנה הוא סובל כבר עשרים שנה. הוא פורש בפני שרית פוקס את כל המסכת הרפואית שלו בכתבה שמקומה הראוי הוא בגיליון מנטה.

@@@לקרוא ל"עניין של זמן" סדרה מיתולוגית, לייצר טיזר בעמוד הראשון של העיתון ביום חמישי אודות חזרתה ולפאר אותה משל היתה לפחות "קרובים קרובים", "זהו זה" או "סמי וסוסו", מעיד כנראה יותר מכל על מצוקת החומרים בה שרוי "תרבות מעריב".

@@@במוסף לשבת של ידיעות אחרונות הלכו על פרוייקט חרדים נרחב תחת הכותרת "התקף חרדה". הקוראים המבולבלים בוודאי התקשו להחליט כשאחרי כפולה עם ראש אכ"א על הירידה התלולה בגיוס אוכלוסיות שלמות, הופיעה כתבת זקפה לאומית על רופאה חרדית קרבית. בכל מקרה, השאלה המרכזית של השבוע היא: האם היו יותר כאלה שלא ידעו שהראל סקעת הומו מאשר אלה שידעו ששושנה חן היא סבתא חרדית?

@@@"7 לילות" חושפים את רשימת הסדרות הפופולריות בשירותי ההזמנות של "הוט" ו"יס". גם שם שמו לב להעדרות התמוהה של המחוברים והמחוברות מהרשימה. בכל מקרה, יחד עם הקפיצה ללונדון לטובת פאמלה אנדרסון, נראה כי רז שכניק מצא תעסוקה לתקופת בין המצרים הפרטית שלו – זו שבה אין תוכנית פריים טיים של "טדי הפקות" באוויר.

@@@ראובן אדלר בראיון פרישה ב-Themarker week מנבא למפלגתו של יאיר לפיד הישג דו-ספרתי בבחירות הבאות. רשמנו לפנינו.

@@@החברים ב"מוסף לשבת" של מעריב כל כך עסוקים בלבקר את עמיתיהם בתקשורת שהם לא שמו לב שאת שער המוסף מעטרת תמונה של כדורגלן דרוזי מרמת הגולן שאינו אזרח ישראלי תחת הכותרת "רמת הכובש". לכתבה עצמה ניתנה הכותרת "די לכיבוש" וגם ארגון "רופאים לזכויות אדם" זוכה לכפולה במוסף. בן דרור וקלמן נרדמו בשמירה.

התיכוניסטים מיפו שרצו לצאת לפולין למסע שורשים / עשו זאת בזכות לפיד שכתב על כך, וזה עזר לגייס כספים

על תקן של מורה מלווה יאיר צעד בטרבלניקה על החול / התלמידים שלו, אם תהיתם, לא יזמינו חשפנית או יישתו אלכוהול זול

דגל ישראל, סידור התפילה, יידיש, וויקטור פרנקל גם / ככה זה סיור מחנות עם ראש הממשלה הבא, הכי מיינסטרים בעולם