מדור סוף

לקלמן ליבסקינד יש תחקירן חדש, דויד גרוסמן מייצר השראה לרוח הרייטינגית החדשה ברחוב שוקן, משינה לא ידעה שהיא כזאת ו-7 ימים נותן למוסף הארץ מט סנדלרים. עמית הרמן (דניאל) עוקב

עמית הרמן

השר לשיפור השירות לקלמן

אחרי שכל הקולגות התעלמו במשך תקופה ארוכה מתחקירו של קלמן ליבסקינד על פרשת הקרקעות של הרמטכ"ל המיועד יואב גלנט, נחלץ לעזרתו בסוף השבוע הזה השר לשיפור השירות לציבור מיקי איתן. כוכב נולד.

אחרי תחקיר עצמאי שערך, קורא איתן לעצור את מינוי גלנט עד בירור החשדות לפיהם סיפח, לכאורה, הרמטכ"ל המיועד שטחים ציבוריים לטובת ביתו ביישוב עמיקם. זה כמובן מזכה את כבוד השר בכותרת ראשית ב"מעריב" וכפולה במוספשבת, ומעלה שוב את התהיות האם החברים מקרליבך אמיצים או טיפשים בהחלטתם לחסל כל אפשרות ליחסים תקינים עם לשכת הרמטכ"ל הבא בשנים הקרובות.

הקולגות אולי לא ספרו את ליבסקינד, אבל את התחקיר של איתן בהחלט כן. הוא מקבל פרגון נרחב בהארץ, הן בעמודי החדשות והן בטורו של יוסי ורטר ב"הארץ השבוע", שכותב כי התחקיר משתרע על עשרות עמודים וכניסה לכל פרטיו תדרוש "מוסף מיוחד". נחזיק אצבעות שזה יהיה קריא יותר ממוסף מרטין שלאף שניפקה מחלקת התחקירים של הארץ לפני מספר שבועות.

בידיעות אחרונות אין איזכור לתחקירו של השר, אבל שם מגייסים שחקן חוץ (אולי כדי לא לפתוח חזית ישירה מול גלנט): אמנון אברמוביץ, מי שחשף את "מסמך גלנט", בטקסט שגם ממנו לא ירווה הרמטכ"ל לעתיד נחת. פרשן חדשות ערוץ 2 בדק ומצא שלכל הכתבים הצבאיים עימם שוחח יש את מספר הטלפון של גלנט, ומנגד אין לאף אחד מהם את מספר הטלפון של האלוף אייזנקוט, שהתמודד גם הוא על תפקיד הרמטכ"ל. אברמוביץ מכנה את גלנט "אלוף רציף ומקובל בסלונים החברתיים", ומציין כי פרשת הקרקעות ראויה לבדיקה נוספת. בישראל היום, האמון כזכור על מלחמה חסרת פשרות בשחיתות, שתיקה.

טוב לדעת (מקודם)

הפתרון הטבעי לכאב הברכיים קרוב מתמיד - עם החזר מקופ"ח

לכתבה המלאה

כתבו עליו בעיתון

מה נותר עוד לידיעות אחרונות במלחמתו מול ישראל היום, שהכריז בראש עמודו הראשון ביום שישי כי העיתון יופץ מעתה ב-375,000 עותקים? לנסות ולסחוט את טיפות הלימון האחרונות של "מחוברים" ולתת למחובר ולמחוברת המלכותיים טורים אישיים ונפרדים על "הרומן שהסעיר את המדינה". הכל מותר באהבה ובמלחמה, גם הגזמה.

ההבטחה הבולטת בראש העמוד הראשון של "ידיעות" ביום שישי עזרה למכירות. אם רייטינג הירשה לעצמו למרוח תמונת פאפארצי על השער שלו וגיבה אותה בכתבת מקור שני ושלישי, גם ידיעות יכול, ודאי כשהוא מחזיק בפי הגבורה, פעמיים. בכלל, נראה כי העניין הזה עם שריג וספקטור הוא כבר מעין תעלת בלאומליך עיתונאית שאף אחד לא יודע איך ומתי לעצור.

במוסף הארץ, בעריכת מחובר נוסף, שי גולדן, הלכו על פרוייקט "היום שאחרי". אולי מדויק יותר יהיה לומר, "השבוע שאחרי" פרוייקט שכחת רבין. לשם כך, נירקם "פרוייקט מיוחד" תחת הכותרת "הזמן הצהוב החדש", המרפררת בין נסיך הגאות האייקוני של העיתון בימים אחרים, דויד גרוסמן, לרוח החדשה שמשתדל להכניס העורך למוסד המאובן.

כמו בועת פופ אפ למדור רכילות מודפס, אין ליהוק מדויק יותר להוביל את הפרוייקט מאשר הכותב החדש של המוסף, ירון טן ברינק, מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות ועורך רייטינג בעבר. לשם כך הוא מגייס, לטובת המנויים הותיקים, איש אקדמיה שהוא ראש המרכז לחקר פסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי, שלבו נחמץ נוכח "הזילות האדירה בתהליך התקשורתי". ברחביה נצפו הנהוני הסכמה. בנוסף מפטפט טן-ברינק עם אבי וייס, מנכ"ל חדשות ערוץ 2, ועם הטרויקה הצפויה: גיא פינס, יובל נתן וגיל ריבה. כולם חוזרים על אותן קלישאות: סף הריגוש שעלה, המעניין שגובר על החשוב, והבידוריזציה של החדשות.

הטון האפולוגטי והמודע מדי לעצמו שמרוח בכיתוב השער בדמות השאלה "למה טל ברקוביץ מצטלמת בפוזה הזאת על השער שלנו?", מאגד בתוכו, כך נראה, את פרשת הדרכים של המוסף בין הארץ הישן לחדש, בין הבוז וההתנשאות לרדוד והפופוליסטי, לביקורתי, הדידקטי וגבה המצח. בכל מקרה, כנראה שברקוביץ' על השער כי יש במוסף ראיון איתה והיא דוגמנית, אבל אי אפשר להעביר את ההחלטה בלי אמירה פוסט מודרניסטית ואמביוולנטית.

ריקוד המכונה

ב-7 לילות ציינו 25 שנה למשינה, "הלהקה האהובה בישראל". הקביעה הנחרצת הזו מתקשה לעמוד במבחן המכירות, העניין הציבורי ופתיחת הקופות להופעות בשנים האחרונות, אבל זו כנראה הדרך בה בחרו עורכי המוסף לנמק את בחירת כתבת השער שלהם, בפעם השנייה תוך מספר חודשים.

במידה רבה, זוהי תמצית המוסף הזה - פיתרון יצירתי לבעיה (מה עוד אפשר להגיד על משינה?), בליווי ביצוע שהוא הכל חוץ מאלגנטי, מכל הכיוונים: החל מבחירת השואלים (מיוצגים של בועז בן ציון, בעלי טורים בידיעות, בעלי טורים בידיעות שהם מיוצגים של בועז בן ציון, קרובי משפחה, מקורבי רז שכניק כמו עידן רייכל ומקורבי העורך, רביב גולן כמו אביב גפן ושלומי שבן) ועד ההתמקדות המיותרת בסיפור האזוטרי של אנה = ענת עצמון, כאילו זה באמת עוד מעניין מישהו. אגב, אפרים שמיר כתב את "נכון, את יפה" על ירדנה ארזי והוד מעלתה ב"פנקס הקטן" היא אבירמה גולן.

אבנר ברנהיימר, סגן עורך 7 ימים וכותב טורים ב-7 לילות בעבר, הוא אחד היוצרים והתסריטאים של "בלו נטלי", סדרת הדרמה החדשה של yes ולכבוד עלייתה, נותן לגבי בר חיים ראיון מעניין בו הוא יוצא כנגד "הבריונות הזאת עם האאוטינג" של גל אוחובסקי ואיתן פוקס, שותפיו ליצירת "יוסי וג'אגר" ומספק ניתוח פסיכולוגיסטי מרתק למניעים שעומדים מאחורי אותם מעשים. על אותו רקע, מעניינת במיוחד הבחירה להעלים את ברנהיימר מההפניה בשער ולהשתמש במקומו בהראל סקעת, עליו כותב רז שכניק בכפולת הדעות הפותחת.

עמוד אחד לפני טורו האישי של שריג, יהודה נוריאל מצטרף למקהלת המקוננים על התקשורת שנכנעת למה שהעם רוצה. יורים, בוכים, והופכים דף לקרוא את רן שריג.

שאנן שיא

במוסף הארץ בטח שמחו בשבוע שעבר שסופסוף יצאה להם כתבת "גאווה ישראלית". כתבתו של אלי שווידלר על שיא גינס שנשבר על ידי השחמטאי הישראלי אליק גרשון, ששיחק מול 525 שחקנים במשך שבע עשרה שעות וחצי, ולקח את השיא מהאיראנים שהחזיקו בו, הרגה עבורם שתי ציפורים במכה. גם קוראי מדור השחמט ידפדפו אחורה לכתבה בדמותם ובצלמם, וגם פרגנו לפרוייקט ציוני. אבל סיפור השער של 7 ימים בסוף השבוע הזה מקלקל את החגיגה, ועל הדרך מוציא לא טוב במיוחד את הסיפור ההוא של מוסף הארץ.

בתחקיר של אמיר שואן מתברר שהעסק, שהופק ואורגן על ידי הסוכנות היהודית ואיגוד השחמט, היה לא ממש מקצועי: רוב השחקנים שהתמודדו מול גרשון היו ילדים שבינם לבין משחק השח קיים קשר קלוש, שחקנים אחרים כלל לא היו רשומים באיגוד השחמט בניגוד לדרישת חוקי גינס, והפיקוח הצמוד של נציג גינס נעשה בכלל על ידי שוטרי משטרת ישראל, כשהנציג הלך לישון.

הפערים בין שתי הכתבות כה גדולים עד שהקורא הנבוך אינו יכול שלא לתהות האם שני העיתונאים כתבו על אותו אירוע. ב-ידיעות לא יכלו כמובן להתאפק, והוסיפו בוקסה, להרגעת הקוראים, תחת הכותרת "בלגן גם בטהרן", לפיה גם השיא האיראני לא נשבר על פי כללי הטקס.

ועדת המעקב

את תוצאות המאבק, שסוקר השבוע בוואלה! ברנז'ה, בין ידיעות אחרונות למעריב סביב הראיון הראשון עם דניאל עוקב, יכלו הקוראים לשפוט בסוף השבוע. המכתב שהוציא עוקב לאנשי ידיעות אחרונות, בו הוא נשבע כי לא דיבר עם מעריב, ניכר בתוצאות הפרשה, ב-7 ימים ובמסופשבת.

ב-7 ימים, ראיון נרחב המוגדר כ"בלעדי" שערכו יחזקאל אדירם ועמוס שביט עם עוקב. אין ספק שהתבטאותו של מפקדו הנערץ של עוקב בסיירת רימון בשנות השבעים, ראש המוסד מאיר דגן, כי הרוצח המשוחרר היה רק אפסנאי ביחידה, סייעה ל"ידיעות" להשיג את הראיון, כפי שתואר בידיעה אצלנו על תחילת הקשר בין עוקב לכתבי המוסף. עוקב מאיים, בין היתר, בהגשת תביעת דיבה נגד מפקדו לשעבר על דבריו וגם החברים לשעבר מהסיירת מתקוממים על העוול שנעשה לרוצח בתיאור שירותו הצבאי. איזה עולם נפלא של יחסיות ופרופורציות.

הבחירה למקם את סיפור השחמט בשער ולא את הראיון עם עוקב, תמוהה למדי. קשה שלא לחשוב כי לעובדה שאנשי ידיעות לא היו בטוחים לגבי מה אמר עוקב, אם בכלל, לכתבת מעריב, שרה ליבוביץ דר, על פי ידיעת הפרומו לכתבה ביום רביעי במעריב, היה חלק לא מבוטל בבחירה.

מצד שני, במוספשבת של מעריב העלימו את הסיפור לחלוטין מהשער וההפניות שבו והסתפקו בכפולת עמודים עם אימו של הנרצח, מקס הנטר, וחצי עמוד נוסף של טקסט שחילצה ליבוביץ דר מעוקב, תחת ההכרזה הדרמטית, שמופיעה גם בראש הכתבה ב-7 ימים, "דניאל עוקב מדבר". מגיל צעיר, אנחנו מנחשים.

זה סיגן שאתה בכיר

ששה עמודים מחזיקה כתבת השער של "סופשבוע" ובה ראיון עם עיתונאית גלובס, לילך סיגן, שמוציאה ספר חדש ששמו "רומן למתחילים". במרכז הראיון, הסערה שסיגן היתה במרכזה בתקופה האחרונה, לאחר ששמו של בעלה, איש העסקים ליגד רוטלוי, חובר לשמות של עבריינים בכירים בהקשר לבוררות בסכסוך סביב עסקיו בחברת "רציו". סיגן יצאה להגנתו, אבל כיוון שהרגישה שהיא לא יכולה לעשות זאת בטורה הקבוע בגלובס, היא בחרה לפרסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" ובו תקפה את העיתונות הכלכלית על סיקור הפרשה, כולל רמזים עבים למקום עבודתה. בתגובה, הושעתה מ"גלובס" לשבוע. סיגן כנראה לא למדה את הלקח. כאשר המראיין, רונן טל, אומר לה כי גלובס לקח את הפרשה למחוזות רחוקים מהמציאות היא משיבה לו: "אני לא אתווכח איתך", וממשיכה בתשובה עלק דיפלומטית שממנה ניתן להבין בדיוק מה היא חושבת על מקום עבודתה. חגי גולן, שומע?
הספר החדש של "העיתונאית הבכירה", כפי שמוצגת סיגן על שער סופשבוע, נדחק שלא במפתיע, לשולי הראיון. במרבית הכתבה סיגן ממשיכה במלאכת הסנגוריה על בעלה, בשבירת התדמית של האישה העשירה מכפר שמריהו שהכל הולך לה קל בחיים, וכמובן, כיצד למדה מכל הפרשה שיעור חשוב על התנהלות הקולגות: "זה היה שיעור בלראות איך התקשורת הישראלית מתנהלת ואיך אני – כעיתונאית שמחזיקה מעצמה כבעלת אינטגריטי ואכפתיות ואחת שהאמת תמיד נר לרגליה אף פעם לא ראיתי את העוול הגדול". השלום, כנראה, מתחיל בתוכה. הראיון מסתיים בשאלה הנוקבת "את נורא אוהבת את בעלך, נכון?". שווה לפחות עוד טור דעה במוסף הארץ על השתלטות הלא מעניין על הלא חשוב.

עוד בלטו לעין בגילון סופשבוע, שתי כתבות שנדמה כי כבר קראנו פעם או פעמיים - "חשיפה חסרת תקדים" של סצנת חילופי הזוגות בישראל ועוד ראיון עם דב לאוטמן ש"לא מאפשר לניוון השרירים לעצור אותו". מנגד, ראוי לציון מפגן הטראש המרהיב של איתי יעקב עם אדי לינדנבאון שמייצר כמה ציטוטים חד פעמיים והמעקב החשוב של ליאת שלזינגר אודות ילדי הפליטים הכלואים.

ציוץ קטן

@@@לפני חודשיים ב-"7 לילות" כתבה על הרוקרים הישראלים שמופיעים בחתונות. השבוע ב"תרבות מעריב" כתבה על הזמרים שמופיעים בהלוויות. עתידות: בעוד חודשיים כתבה על זמרים שמופיעים בטקסי גירושין.

@@@דן מרגלית בטורו ב"ישראל השבוע" מתחנף לאהוד ברק, ועל הדרך חושף עוד טפח בעייתי ביחסיו הקרובים עם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. ביום הראשון למלחמת לבנון רצו דן מרידור ואהוד ברק לייעץ לאולמרט לנהוג בריסון ובאיפוק. למי הם צלצלו כדי להעביר את המסר?

@@@ המוסף לשבת מפציץ עם סיפור מצוין של נחום ברנע על אלי מזרחי, אורי משגב עם ארבעה עמודים מרתקים של מכתבי פרופ' ישעיהו ליבוביץ והכותרת המעולה לכתבה של אורלי אזולאי על אובמה פוסט בחירות המיד-טרם – "עקב התקפת פילים".

@@@ב"ישראל שישבת" התעצלו, דווקא בתחום הספורט בו הכותרות הן המקום ליצירתיות. הכותרת "מרחבה לרחבה" לראיון עם איציק זוהר, היא האנדר-סטייטמנט של חוסר תחכום.

@@@פרשת אורי בלאו אולי מתקרבת לסיום, אבל בהארץ מעמידים את היועץ המשפטי לממשלה במבחן נוסף. אילנה המרמן בעוד כתבה בה היא מתעדת הברחת פלסטיניות ליום כיף בישראל ובסיומה אף מקווה כי היא תועמד לדין.

@@@עורכים יקרים, עד מתי תמשיכו להעניק את הכותרת הממוחזרת והלעוסה לעייפה "מחוברים" לכל אייטם שנתקעתם מולו עם בלוק קריאייטיבי?

שיר ליאיר

גם ביום הולדתו הארבעים ושבע לפיד לא חדל להיות יהיר / הוא מתנשא על רענן, ספקטור, ופלס ממרום גילו הלא צעיר

בין לבין יאיר נובר בארכיונים ומצטט טורים מהעבר / זה רק אנחנו, או שהכל נשמע כל כך ממוחזר?

שונא ציניקנים, לא מזלזל באנשי רסטות, ו"מחוברים" הוא לא ראה / אין ספק, האיש אוהב את עצמו מבעד למראה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully