דעה: בוז לכחולי המדים

מוסף הארץ הקדיש את גיליונו האחרון לפרויקט בנושא השתלטות הרכילות על החדשות והעדפת המעניין על החשוב, במובן התקשורתי כמובן. לכמה רגעים אתמול (שני), בזמן דמדומים של יום סתווי, נראה היה כי הקביעה הזו יצאה לחלוטין מדעתה, בטוויסט מרהיב של המציאות הבלתי נתפסת.

הכותרת הראשית באחד האתרים נתפסה על ידי סיפור עיכובו לחקירה של רן שריג, תסריטאי "רמזור" ואחד ממשתפי הסדרה "מחוברים". אותה "מחוברים" שסיימה עונה רק לפני מספר ימים תוך כדי שהיא עולה על בוננזה היסטרית ומוטרפת לחלוטין בעקבות הרומן שהתרקם בין שריג לבין דנה ספקטור, כותבת הטור המצליח במוסף 7 ימים ו"מחוברת" בפני עצמה.

הבחירה למקם את הידיעה בראש האתר אינה הסיפור המרכזי במקרה המדובר. העניין שחייב להדאיג כל אדם שחי במדינה הזו, ועוד יותר מכך את אנשי התקשורת המסקרים והמבקרים את הנעשה בה מדי יום, הוא אותו מצב שבו שוטרים מלווים את שריג מתחת למקום עבודתו בבניין קשת, בעודם מדגמנים למצלמה אכיפת חוק איתנה ונטולת מורא מהי.

כנראה שמרבית הפרטים בנוגע לשיתוף הפעולה ההדוק בין הכתבים לאנשי המשטרה במקרה של שריג טרם פורסמו וספק אם יראו אור אי פעם במלואם. על פניו, נראה כי מדובר, לכאורה, בעוד מקרה של מעורבות עד צוואר בין המסקרים למסוקרים, כתבי פלילים ואנשי משטרה. זו כמובן לא הפעם הראשונה, ולמצער כנראה גם לא האחרונה, שקשר כזה מוביל לתוצאה עיתונאית עגומה כל כך.

קשה להבין מה באמת מוביל את אותם מפקדי משטרה שמחליטים לקחת חלק בהצגות התקשורתיות המבויימות הללו, תמיד, אגב, על חשבון זכויותיו, פרטיותו וכבודו של הנעצר או המעוכב. מיותר לציין שככל שהאובייקט מפורסם ומדובר יותר באותה נקודת זמן, כך הגבולות האתיים נחצים בקלות ובמהירות רבה יותר.

כך היה עם מעצרו של ראש עיריית בת ים, שלומי לחיאני, עליה נאלץ להתנצל מפכ"ל המשטרה בסופו של יום. כך היה עם ההדלפות המתוזמרות אודות מעצרה של עדי אשכנזי על הימצאות כמות מינימלית של גראס בביתה. וכך היה גם בכל שאר המקרים בהם מפורסמים יותר או פחות מצאו את עצמם קורבן של תאוות פרסום נטולת היגיון וביסוס של המשטרה.

כידוע, יותר משהפרה רוצה להניק, העגל משתוקק לינוק. כך נוצר מצב שעיתונאים רבים, חלקם ודאי נהנים מג'וינט אחד או שניים בסופו של יום לחוץ ביפרים ודדליינים, מתנפלים בחדווה שוצפת על כל פיסת מידע מכוונת שיוצאת לעברם מכיוון מפקד משטרה כזה או אחר שאיתו הם מנהלים יחסי עיתונאי-מקור, או סתם מדוברות המשטרה. והעורכים שלהם קולטים בגאווה את פיסות הרפש האלה ומורחים אותם בכותרות גדולות וזועקות. זהו עוד מפגן של התקרנפות, שמרנות וצביעות, שנראה כי אתמול שבר כל שיא אפשרי.