1999. עימות בחירות. הזירה, ערוץ 2. התכנית "משעל חם". בפינה השמאלית, האלוף המכהן, ראש הממשלה בנימין נתניהו. בפינה הימנית, הטוען לכתר, איציק מרדכי. בתווך, כסא ריק, לטוען נוסף לכתר, אהוד ברק, שהעדיף לתת לאחרים להתקוטט.
אחרי כמה סיבובי התגוששות זהירים, בהם משעל מחמם את המועמדים בשאלות המרכזיות שעל הפרק, הגיע הנוק אאוט של הערב במהלך דיון על משא ומתן לשלום עם סוריה והירידה מהגולן, אומר מרדכי לנתניהו, תוך כדי חיוך שכולו קריצה של יודע סוד, תסתכל לי בעיניים, ביבי, תסתכל לי בעיניים.
באופן אירוני, מרדכי לא ממש נתן פייט רציני על ראשות הממשלה באותן בחירות. הוא פרש מן המירוץ מאוחר יותר, במטרה לא לפצל את קולות בוחרי "רק לא ביבי" וסייע לאהוד ברק, ההוא מהכסא הריק, לנצח. 44 אחוזי רייטינג קיבלה "משעל חם" באותו ערב. כמעט מחצית מצופי הטלויזיה בישראל. מספיק כדי להשפיע, אם לא להכריע, גורלן של בחירות. הפעם האחרונה שאירוע טלוויזיוני קיבל מספרים דומים היתה גם היא התגוששות רצינית על ליבם של אזרחי מדינת ישראל, רק שבפעם הזו המתמודדים היו שפרה קורנפלד ויוסי בובליל.
תכניות האקטואליה איבדו בהדרגה מכוחן ואט אט נעלמו כליל מן המסך. "פופוליטיקה" ההיסטורית, זו שהפכה את טומי לפיד, אמנון דנקנר, הרב ישראל אייכלר והמנחה דן מרגלית, לחלק בלתי נפרד מן הסלון המשפחתי, טבעה את ביטויי היסוד "לא הפרעתי לך, אל תפריע לי" ו-"אם זה יימשך, אני קם והולך", עלתה לשידור בערוץ 1 בתחילת שנות ה-90, עברה בסופן לערוץ 2, עם "משעל חם" ברשת ו"הכל פוליטי" בקשת. לפני הבחירות לכנסת ה-17, ערוץ 10 קיבץ את הפאנל המקורי מחדש ויצר את "מועצת החכמים", שאחרי לא מעט גילגולים וזליגה עקבית הרחק מהפריים טיים, יצאה לפני מספר שבועות לחופשה ארוכה וספק גדול אם תחזור כלל.
נכון להיום, תוכנית האקטואליה הפוליטית היחידה שנשארה על המסך, היא "פוליטיקה" בערוץ 1, בהנחייתו של עודד שחר, ליהוק שהוא אנטיתזה מוחלטת לפופוליזם הצעקני שאיפיין מסורתית את אותן תכניות בעבר.
מי צריך את זה?
אז מה קרה במהלכם של שני העשורים האחרונים, בין הרגע שבו היתה תכנית האקטואליה למוקד משפיע, שפוליטיקאים נוהרים אליו וכך גם הצופים, לבין זה שבו היא הפסיקה לעניין את כולם, אפילו את עצמה?
"לקהל די נמאס מזה", חזרו על המנטרה בכירי תקשורת איתם שוחחנו השבוע. "פופוליטיקה הייתה המצאה אנשים צווחו אחד על השני ועל הדעות הפוליטיות שלהם", אומרת קרני זיו, סמנכ"ל התוכן של ערוץ 10, "קפצנו מאז כמה שנים קדימה. בעולמות הפריים טיים הטלוויזיונים, איפה יש צ'אנס לאנשים פוליטיים צווחים, או מדברים בנחת, להשתלב? זה כמעט בלתי אפשרי, לעומת הדברים שעומדים ממול מבחינת החוויה הטלוויזיונית. הטלוויזיה הופכת לכלי אסקפיסטי, לא בא לך שיחפרו לך בתשע בערב על הבניה במזרח ירושלים. דיברו על זה במהדורות ובתוכניות החדשות השונות, ואפשר למצוא את הכל באינטרנט".
אלדד קובלנץ, סמנכ"ל פרוגרמינג של ערוץ 10 וקשת לשעבר, דווקא לא חושב שמדובר באסקפיזם אלא בכוחות השוק: "זה עניין של היצע וביקוש. הציבור כנראה אמר את דברו, אם היה ביקוש מסיבי למוצרים טלווזיונים כאלה, הם היו נעשים. אנחנו עדיין מדינה עם שידורי חדשות תכופים, אנחנו מספר אחת בעולם בצריכת אקטואליה וחדשות. הצרכים הללו מסופקים במקומות אחרים".
ואולי זה השיח הפוליטי שהתעמעם? לדברי ח"כ ציפי חוטובלי (ליכוד), פאנליסטית קבועה ב-"מועצת החכמים", שדרכה הגיעה לחשיפה הציבורית שסיפקה לה מקום ריאלי ברשימת המפלגה לכנסת , "יש משהו בשיח הפוליטי שמרכז את עצמו לדעת, וכדי לקיים ויכוח צריך להביא אנשים מהקצוות ממש. מנהיגים פחות ופחות מחפשים לדבר לציבור, אומץ נוהג לפיו עדיף לדבר כמה שפחות ולספוג פחות ביקורת. הדחיקה של התוכניות האלו, במובנים רבים, משדרת לציבור שזה לא חשוב. מישהו צריך להרים את הכפפה".
הרב ישראל אייכלר, פאנליסט מיתולוגי ב-"פופוליטיקה", גם הוא ח"כ לשעבר, מציע לקלחת הסיבות גם את חוסר הסובלנות בחברה: "הפכנו לחברה מאוד אלימה, אגרסיבית, עויינת, לא משנה מי נגד מי. אין שיח ציבורי. יותר ויותר אנשים מתעניינים פחות ופחות במה שמישיהו אחר אומר. היום כל מהדורות החדשות הן פופוליטיקה אחת גדולה. המראיינים והכתבים כולם מביעים דעות במקום להביא ידיעות. למה צריך אנשים שיביאו את עמדתם? בתקופה ההיא, היה רק ערוץ אחד ולכן היה לזה רייטינג משמעותי".
אלי ראכלין, העורך של "מועצת החכמים", טוען בעקשנות כי "אנחנו לחלוטין צריכים את זה. הפלטפורמה הזו היא ערך מוסף. זה בעצם מוסף המאמרים של הטלוויזיה. אנחנו מדיום שטחי, אנחנו נוגעים בהכל בכפית. כשמגיעה כזאת תוכנית, בשעה אחת לדבר רק על נושא אחד ולחפור לכל הכיוונים, זה פרייסלס, ערך שאין לו תחליף, גם בטלוויזיה המסחרית"
יש לנו ארץ נהדרת
אהרל'ה גולדפינגר, העורך והאב המייסד של "פופוליטיקה", שהודח מעריכת התכנית ב2004 על ידי מנכ"ל רשות השידור דאז, יוסף בראל, במה שכונה אז הדחה פוליטית של מי שלא התיישר עם אלו שהראיס חפץ ביקרם במסדרונות השלטון, מזכיר שיש חשיבות לא מבוטלת לתכניות מהסוג הזה.
"השלטון צריך את זה. אנחנו צריכים את זה", הוא טוען, "הציבור היום מצוי באסקפיזם עצום. זה לא יכול להמשך כך. אנחנו יושבים על הר געש, יש אנשים שמנסים להרדים אותו. השלטון רוצה שיהיה שקט, שהאזרחים יקבלו לחם ושעשועים ולא יתעסקו במה שקורה סביבם. כרגע נראה שמצליח להם. הטלוויזיה היא כיכר העיר המודרנית, והשיח והוויכוח הציבורי הזה הוא מסורת עוד מימי יוון ורומי".
ח"כ אורי אורבך מסכים: "זה לא שאין דמוקרטיה בגלל זה, אבל תכניות כאלו בהחלט חסרות. יש פה בריחה מאחריות. אולי אין בהן צורך מסחרי מובהק, אבל מדובר בחלק מחומרי היסוד של ההשכלה. יש משמעות דרמטית לקופסא הזו שניצבת בבית. כשתכנית בידור נכשלת, מיד מחליפים אותה בתוכנית בידור אחרת, אז למה לא לחדש את תוכניות האקטואליה? זה צריך לעניין את הקברניטים. הם צריכים להוביל ולא להיות פחדנים. יש צורך לגבש דעה על סמך ידיעה ודיון. אנשים צריכים לפתח דעות, לא לחיות רק לפי ססמאות. איך אנשים יכולים לגבש דעה אם לא נשמעים השיקולים, לכאן ולכאן? הבידור השתלט, גם על החדשות".
חוטובלי מוסיפה: "למרות העובדה שהשיח הפוליטי הידרדד, עדיין יש מקום לפוליטיקאים להביע את עמדותיהם. הבמה המודרנית היא הבמה התקשורתית. אם גם את כיכר העיר האחרונה יקחו מאיתנו, כל מה שיתקבל בו הוא רכילות פוליטית".
לפי אילן דה פריס, סמנכ"ל התוכן של "רשת", "מדובר בשיח קריטי וחשוב מאוד. פוליטיקה היא אורח חיינו. תמיד יש תקופות יותר הדוניסטיות, אבל עדיין לתקשורת יש תפקיד. יש לנו כל מיני מחשבות כאלו, אנחנו לא עוצמים את העיניים ואומרים שאנחנו תחנה שעוסקת בסיפוק הצרכים הבידוריים של הציבור ותו לא. אנחנו בהחלט בעבודה על זה".
ח"כ נחמן שי דווקא לא מתגעגע. "התכניות הללו לא היו לתפארת מדינת ישראל, עם ישראל והשידור בישראל. זאת היתה בושה. זה תהליך של התבגרות שהתוכניות האלו נעלמו. אני מאוד שמח שמופעי הצעקנות האלו עם ורידי צוואר בולטים, נעלמות. זה הפך לקרקס מביך ומביש. מול התוכניות האלו הפוליטיקה נראית טוב. יצאנו מהבור הזה ואני מקווה שלא יציעו לחדש את זה".
אז האם אנחנו צפויים לראות את אותו 'טוק שואו' פוליטי, בקרוב בחזרה על המסך? אולי אם נהפוך את הבידור לאקטואליה. "המכורים יכולים לראות את הדיונים האלו בערוץ הכנסת" אומר קובלנץ, "אם יהיה ערוץ חדשות ייעודי זה יהיה אחד מעוגני הדגל שלו. לערוצים המסחריים שמשדרים בעיקר בידור זה מוצר פחות מתאים".
בכירים רבים בעולם התקשורת טוענים כי מדובר בתוכניות בעלות משמעות וחשיבות ציבורית, ועל כן מקומן דווקא בערוץ הראשון, אלא מה. לפי ראכלין, תוכניות הפוליטיקה יחזרו ולו בשל עלותן הנמוכה: "מדובר בתוכניות זולות שמביאות עניין לצופה, במינימום עבודה ומינימום הוצאות. אם הערוצים יוכלו לעשות את זה הם יעשו את זה". קרני זיו סקפטית מעט יותר: "אולי אם ישימו קבוצת פוליטיקאים כלואים בבית גדול או על אי בודד זה יעבוד".
לגולדפינגר יש הצעה מהפכנית משלו: "יכול להיות ש'ארץ נהדרת' תהפוך לפופוליטיקה הבאה, אם הם ירימו את הכפפה. אני מחכה לרגע הזה, שבו הבידור יהפוך לאקטואליה. אם האקטואליה והחדשות הפכו לבידור, אין דרך אחרת. המהדורה האקטואלית המצחיקה של סטנדאפיסט סאטירי כמו ג'ון סטיוארט היא מקור האינפורמציה החדשותית של חלק לא מבוטל מהציבור והוא מצליח להוציא מהבית 200 אלף איש להפגנה".
