מדור סוף

ארי שביט קורא וואלה! ברנז'ה, רונן ברגמן תופס חמישה עמודים, הכתבה הפותחת של "סופשבוע" מקבלת הבהרה קטנה בעמודי החדשות ושמוליק קראוס מעשן ג'וינטים, אבל לא בנהיגה. עמית הרמן לא מזייף מסמכים

עמית הרמן

האתרוג שנסדק

דובר צה"ל, אבי בניהו, בוודאי חש געגוע כשפתח את מוסף הארץ ביום שישי. הכתבה על מייסדי "שוברים שתיקה" הזכירה לו שרק לפני קצת יותר משנה, כאשר פרסם הארגון עדויות לוחמים מעופרת יצוקה, הרבה לפני כל העדן האברג'לים של החודשים האחרונים, הם היו האויב מולו התמודד בניהו ללא קושי מיוחד, בסיועה האדיב של התקשורת שהתייצבה לימינו. מעמדו של הבוס שלו גבי אשכנזי היה אז בלתי מעורער. איך שגלגל מסתובב לו.

כיתוב ההפניה על שער המוסף תמוהה במקצת: "מאחורי ארגון השמאל המתוקשר מסתתרות פנים מאוד בלתי צפויות". לא ראינו את אותם פנים כבר כמה וכמה פעמים? באמת לא ידענו שיש שם דתיים או ימניים לשעבר? אולי זה רק אנחנו, אבל לפחות את הבחור השמנמן עם הזקן והמשקפיים מ"שוברים שתיקה", ראינו על המסך ובעיתונות יותר מאשר את אבי קושניר, למשל.

זה היה שבוע לא פשוט עבור בניהו. דובר צה"ל הפעלתן נאלץ להזיע כאשר רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות", גידי וייץ ב"הארץ" ושלח-דרוקר בערוץ 10 התחקו אחרי דמותו הבלתי מפוענחת של בועז הרפז, מחבר מסמך גלנט, אבל מאחור ריחפה דמותו של הטפלון התקשורתי שיצר בניהו, הרמטכ"ל אשכנזי. הכתבה המעולה והמפורטת של ברגמן, הנפרשת על פני חמישה עמודים ב"מוסף לשבת" של ידיעות (רוחב יריעה שמסגיר, למי שעוד היה צריך הוכחה, שהיא הייתה מיועדת במקור ל-7 ימים) מעוררת תהיות האם לולא מסמך גלנט בכלל היינו נחשפים לדברים שעולל הרפז וסיבכו אותו בוועדות וחקירות שונות.

ברגמן, שהוא ועורכיו היו, על פי הפרסום בוואלה ברנז'ה השבוע, נתונים ללחצים אדירים מצד סביבת אשכנזי, הלך בין הטיפות. הוא ועורכיו ניסו ליצור רושם שכולם היו מעורבים בסיפורים מעברו של הרפז: הנשיא פרס שהזמין אותו לארוחה, אהוד ברק שכתב מכתב המלצה, אבל הקורא הסביר הבין מי הבכיר שמקורב להרפז: הרמטכ"ל אשכנזי.

בכל מקרה, נדמה כי הלחץ עשה את שלו. בעוד אצל וייץ ומערכת "המקור" הופיעו סימנים מפורשים הרבה יותר לקשר בין אשכנזי ורעייתו להרפז, אלו נעלמו כמעט לחלוטין מהתחקיר של ברגמן. לא היינו חותמים על זה שהם לא הופיעו בטיוטה המקורית. ברגמן מציין בכתבה כי התחקיר יצא לדרך תוך כדי "מגבלות צנזורה ומגבלות אחרות". כשאתה אומר "מגבלות אחרות", למה אתה מתכוון? הערה חתרנית שנעלמה מעיני בכירי העיתון?

בעוד ברגמן מנסה ליצור ארשת של כתבה חסרת פניות, יש עיתונאים שהזהות שלהם עם מחנה אחד כה מובהקת שהיה רצוי לשים בפני הקוראים הערת אזהרה. ארי שביט בחלק המאמרים של הארץ טוען כי הרמטכ"ל לא אמר את האמת, וכי אשכנזי אותרג על ידי התקשורת. הוא משבח את עמיתיו על התחקירים שפרסמו השבוע, מזכיר כי על אחד מהם הופעלו "לחצים דורסניים כדי שהאמת לא תצא לאור", ונותן קרדיט נוסף למגישת יומן בערוץ 1 איילה חסון שלדבריו "שוקדת באומץ לב" על חשיפת תמונת התצרף של הפרשה מזה חודשים. שביט, אם לא ראיתם יומן לאחרונה, מרבה לפקוד את אולפנה של חסון בערבי שישי.

דן מרגלית, ב"ישראל השבוע" פחות בוטה מחברו למועצת החכמים ז"ל, אבל גם הוא, אחרי ששוחח עם "ליבת לשכתו של הרמטכ"ל" (האם זה הכינוי החדש למקורבים?) לא ממש קונה את גרסת אשכנזי.

למזלו של אשכנזי (ובניהו) תמיד יהיה להם את בן כספית. אחרי שסיים לשחרר את ג'ונתן פולארד מתפנה פרשן מעריב להזכיר שבסיפור הזה יש טובים ויש רעים. הרמטכ"ל אולי עשה טעויות, אבל שר הבטחון ושליחיו (ובפרט שנוא נפשו של כספית, יוני קורן) הם הרעים בסיפור. ה"גילויים החדשים" בפרשת גלנט, שמביא קלמן ליבסקינד, זוכים לכותרת הנחרצת במיוחד "השקרים של גלנט". בהפנייה לכתבה, בגג השער של מעריב, בחרו בוורסיה מעודנת הרבה יותר – "הגירסאות של גלנט".

רק אמיר אורן ב"הארץ השבוע" מנסה להחזיר את הפרשה למימדיה הטבעיים, ומזכיר כי העם הולך עם אשכנזי. חיזוק לכך ניתן למצוא בסקר שערכה מינה צמח ל"ידיעות אחרונות": העבודה בראשות ברק - 5 מנדטים, העבודה בראשות אשכנזי - 23 מנדטים. העיתונאים יכולים לנבוח, העם עם גבי.

עוד בוואלה! NEWS

ההזדמנות האחרונה שלכם להשפיע: משאל העם היהודי הגדול בעולם עומד להסתיים

לכתבה המלאה

שער למתחיל

זה שבוע שני ברציפות שמשהו משתבש בשער של 7 ימים. השבוע זכינו לאיור שהוא הכל חוץ ממזמין . בשבוע שעבר החשש מהדברים שאמר או לא אמר דניאל עוקב למעריב הביא את תחקיר השחמט של אמיר שואן לשער המוסף, והשבוע המעבר של תחקירו של רונן ברגמן על בועז הרפז ל"מוסף לשבת" הותיר את הקוראים עם איור מאיים בעקבות תחקיר מז'אנר כלבוטק.

דיאטה באינטרנט ש"סחפה את המדינה", בכיתוב השער, הפכה ל"אלפים רבים" במשנה של הכתבה עצמה. מי שצלח את התחקיר של גיא ליברמן, שהיה עמוס בפרטים, נותר מעט מבולבל. איכשהו לא נוצרה בסיום הכתבה תחושה שמדובר במסה קריטית.

צחי כהן פגש את חנן סוקניק, הבן של גדי, כתב "חדשות הבידור" של הוט, ודוגמן בזמנו הפנוי. לא ברור האם הבחירה של עורכי המוסף לקרוא לסוקניק ג'וניור "עיתונאי חוקר" בלי מרכאות לאורך הכתבה היא פרודיה עליו או על מקצוע העיתונות. מדובר במסמך שקראנו כבר מאות כמוהו: השירות הקרבי, הטיול שאחרי הצבא, והיחסים המשפחתיים. שום דבר לכתוב עליו הביתה פרט למעורבות של אבא גדי בכתבה. מעניין אם האב הגאה שמח שכהן שיתף את הקוראים בסמס שששלח לכתב בזו הלשון: "מבין שאתה כותב על חנן. נא שמור עליו. מדובר בראש טוב ולב זהב, בתחילת הדרך". לפחות הוא יכול להתנחם בתמונתו המחמיאה בבגד ים בלבד שצורפה לכתבה.

שוש מולא מביאה "פרסום ראשון" אודות עובדת באוניברסיטת בר אילן שהוטרדה מינית והוצע לה כסף כדי להשתיק את הסיפור. בכלל, שבוע אחרי סיום אירועי יום השנה ה-15 לרצח רבין, בר אילן מככבת בידיעות אחרונות. הטרדה מינית ב-7 ימים, שליש כפולה על מאבקים פנימיים בקמפוס בעקבות מינוי יו"ר חילוני לאגודת הסטודנטים ב-"המוסף לשבת" ושני השלישים הנותרים מוקדשים לחתונתה הממשמשת של בוגרת מפורסמת של האוניברסיטה, מרגלית הר שפי.

הבהרה קטנה וזה חולף

כתבת השער של "סופשבוע" הביאה ראיון עם רועי ברקן, הבן של יהודה, שהשתחרר לפני מספר חודשים מהכלא, אחרי התמכרות וסחר בסמים. טל אריאל-אמיר שזרה בכתבה קטעים מתוך "הדילר", ספרו האוטוביוגרפי של ברקן. אל תחפשו אותו בחנויות. מי שטרח לקרוא את הכתבה גילה כי מדובר ביומן אישי "בתקווה שיהפוך לספר".

החבר'ה בקרליבך כנראה היו כה להוטים להשיג את הראיון שהם נותנים לברקן במה לחפש עורך לטקסט שכתב ואף לקרוא להוצאות ספרים "להרים את הכפפה" על מנת שה"דילר" יראה אור. גם סדרת הטלוויזיה, "מכורים", המבוססת על סיפור חייו היא ביצה שעוד לא נולדה, אבל זה לא מפריע לה לככב בבוקסה שבה אומר ברקן כי הוא מנסה לגבש לה צוות של כותבים, ולמצוא את הפלטפורמה הנכונה. בהצלחה עם זה.

אבל הסיפור הגדול סביב "סופשבוע" מגיע בכלל מהבהרה קטנטונת בעמוד 8 של עמודי החדשות של עיתון האב. המשנה של הכתבה הפותחת של המוסף (שרה ליבוביץ דר), תחת הכותרת "פרשת המסמך", נפתח בהכרזה המעוררת "אפריקה כמרקחה" ומשם מתואר מסמך הנושא את הלוגו של חברה בבעלות סא"ל במיל. עמוס גולן, המפרט את עלויות חטיפתו של מנהיג המורדים בחבל קבינדה.

בהבהרה המוצנעת בעמודי החדשות נכתב כי "המסמך המתואר בכתבה הוא מזויף ולחברה או לגולן אין כל קשר לפעולות המתוארות במסמך ו/או אלו הנזכרות בכתבה". לא נעים. אם כבר סא"ל לשעבר ומסמכים מזוייפים, יש מה ללמוד מבועז הרפז.

לא יכולתם לעשות עם זה כלום?

עד שסופסוף נופל בידי "תרבות מעריב" שער ראוי בדמות ראיון עם אילן וירצברג, הם נופלים במלכודת הניים דרופינג. וירצברג, מוסיקאי מחונן שאחראי לכמה נכסי צאן ברזל בזמר העברי, הוא עבור שגיא בן נון, שראיין אותו, רק צינור לקבל מידע על האמנים שעבדו איתו. התחושה הבולטת מאופן הצגת הראיון היא שעורכי המוסף החליטו להתהדר בסיפוריו של וירצברג כי גיבור הגיטרה עצמו, לא מספיק מעניין. הבחירה בקריאה מודרכת בסיוע כותרות ביניים שמודיעות לקוראים על מי ידבר עכשיו וירצברג, לא מחמיאה לאינטילגנציה של העורכים והקהל אליו הם פונים – הקוראים שלהם. לוירצברג ולנו מגיע יותר.

השער עמוס הציטוטים נובע, כך נראה, מהתפיסה שוירצברג לא מחזיק צילום שער מושקע ובולט. ואולי זה רק אנחנו, אבל אם עוד פעם ניאלץ לקרוא וידויים נרגשים של מרואיין על הפעם ההיא שהוא הגיע לבית של שמוליק קראוס, שם ישבו אריק איינשטיין, ג'וזי כץ ויענקל'ה רוטבליט וגילגלו ג'וינטים, יש מצב לא רע שנתחיל לצרוח. יש תחושה, כבר לא מעט זמן, שמישהו ב-"תרבות מעריב" בחר במודע שלא להתעדכן כי מבחינתו פעם היה פה טוב יותר. גם עכשיו לא להיט, מסתבר.

גם כתבת הבלוגים המצולמים היא ערימה של אטריות מחוממות מאמצע העשור, כולל ציטוטים של כל מיני דוקטורים כמו "בני אדם רוצים שיראו אותם. להשאיר חותם". באמאשלכם. הכתבה הזו הייתה מוצאת את מקומה בקלות בפרויקט השער של "ישראל שישבת" שציין 20 שנה לרשת. ICQ זה משהו משהו אצל הצעירים.

ב-7 לילות מקדמים, כרגיל, עוד שחקנית בית מסוכנות לוק. חצי מהראיון המפרגן של גון בן ארי עם גל גדות הוא ניים דרופינג מתמשך של כוכבים בהוליווד והתייחסותה של הדוגמנית-שחקנית אליהם. שיחות על השואה עם טום קרוז, טינה פיי היא אדם אחד על הסט ואחר מאחורי הקלעים, ולא תאמינו, אבל מרק וולברג יודע לדבר עברית בסיסית. רגע, תנו להסדיר נשימה.

אחרי הטיפול המסור שהוענק לבועז בן ציון בשבוע שעבר, הפעם הגיע תורו של חיים סלוצקי. רז שכניק ב"שיחת ועידה" עם שלמה ארצי, מריח למרחוק כמו ראיון מוזמן שלמרות ההבטחה לא מביא פרטים חדשים על האלבום שבדרך.

האירוע התרבותי הבולט של השבוע, פתיחת היכל התרבות באריאל, מצויין במוסף דרך טור מצוין, כרגיל, של אורי משגב. נחום ברנע בטור שלו ודויד גרוסמן במכתב שפורסם ב-"המוסף לשבת", נתנו לנושא נפח רחב הרבה יותר. כנראה שגם עורכי 7 לילות מבינים שזהו המקום הטבעי לטיפול בנושא, שיש בו הכל חוץ מתרבות.

הכפולה שבה יהודה נוריאל מציין 20 שנה להירצחה של לורה פאלמר הייתה מצוינת ומרתקת, וגרמה גם למי שלא היה מעריץ אדוק של "טויין פיקס" לא להניח את העיתון עד תומה.

אפטר שוק

כמו אחרי כל רעידת אדמה גדולה, מגיעים אחריה רעשי המשנה. שלושה שבועות אחרי שמחוברים הגיעה אל סופה, והרומן בין רן שריג לדנה ספקטור סוקר ותועד מכל זוית אפשרית, עיתוני סוף השבוע מורידים ווליום בכל הקשור לסדרה, אבל אותות הסערה התקשורתית-תרבותית עודם איתנו. כנראה שגם מי שלא התחבר למחוברים ייאלץ מעתה לעבור לסדר היום על שאלות בסגנון "דודו בוסי ורן שריג היו יורקים עלייך" כפי שאומר גון בן ארי לגל גדות. שפה חדשה נולדה.

ב"7 ימים" הרגישו כנראה שצריך להוכיח שהציבור אכן היה נתון בסערת רגשות נוכח טוריה האחרונים של ספקטור. לכן נתנו לה קצת חופש ובמקום זאת בחרו להביא מספר מכתבים שכתבו לה קוראים בתקופה האחרונה. ספקטור מציגה את הפרוייקט, ומיד לאחר מכן מופיעים חמישה עשר מכתבים "מתוך מאות" שנשלחו אליה, רובם מפרגנים.

המחובר שי גולדן, עורך מוסף הארץ, כנראה התקנא בחברו הטוב רן שריג על הטור בשבוע שעבר ב-"7 לילות". גולדן בוחר לסכם את השתתפותו בתוכנית בטור אישי ל-"The Marker week" ולא למוסף. אחרי הטור של שריג זה קצת מעט מדי ומאוחר מדי.

דווקא מוסף הארץ בעריכתו, שבשבוע שעבר עסק בהרחבה בהשתלטות הרכילות על חיינו, בוחר הפעם לשים על השער כתבה על מחקר חדש שהשורה התחתונה שלו: גם נשים לא רוצות מונוגמיה. ספק רב אם הכתבה הזו היתה מגיעה לשער לולא הרומן בין ספקטור לשריג, שכמובן מוזכר בכתבה. גם הבוקסה על מפורסמים שבגדו לוקה בעצלנות. אם בחרתם לספר לנו על נשים שלא מסתדרות עם מונוגמיה, תביאו דוגמאות כאלה מההיסטוריה. ביל קלינטון וביבי זה כל כך ניינטיז.

הכתבה על קבוצת הכדורגל עירוני קריית שמונה תמוהה במקצת, ודאי אחרי מספר מחזורים מועט כל כך של הליגה. כמעט בכל שנה מתחילה את העונה בצורה טובה ומפיעה קבוצה קטנה זו או אחרת, שבהמשך מתמקמת במקומה הטבעי במרכז הטבלה ומטה. הבחירה מוזרה עוד יותר לנוכח העובדה שקריית שמונה עצמה כבר סיימה לפני כמה שנים את העונה במקום השלישי והשתתפה בגביע אופ"א. קובי בן שמחון יצא לאצבע הגליל והביא כתבת צבע שמציירת מציאות כמעט אידילית. אפילו וויאם עמאשה כבר מוכן לשקול הופעה בנבחרת. מזרח תיכון חדש.

ציוץ קטן

@@@ מוטי גילת מפרגן בטורו ב"ישראל שישבת" לאהוד אולמרט. היינו כחולמים?
@@@אי אפשר היה למקם את מודעת העמוד לתערוכת "המושל הראשון" במקום אחר במוסף הארץ, במקום באמצע הכתבה המקדמת את אותה תערוכה ממש?
@@@ פרוייקט עשרים שנה לאינטרנט ב"ישראל שישבת" מגלה שאפשר להכיר בני זוג באינטרנט להוריד מוזיקה ובכלל, המידע זמין לכולם. א מחייע.
@@@ "אלוהים כבר אינו מרחם על ילדי הגן". מישהו היה צריך לעדכן את מרב בטיטו מ"ידיעות" שסיקרה את הלווית האחיות אלוני, שהקלישאה הזו מוצתה כבר בפעמים הקודמות שהורים רצחו את ילדיהם.
@@@ גרף מחירי ההופעות מחו"ל בכפולה הפותחת של 7 לילות היה חסר, באופן מפתיע, את שערוריית "מטאליקה" שרק בעקבות חרם צרכנים ירדו. מרסל אברהם ודאי מרוצה.
@@@ואם כבר התכנסנו, גם אתם חיפשתם שם את המחירים להופעה של ביונסה בהיכל "נוקיה", עליה דיווח שכניק בשתי הזדמנויות שונות?

שיר ליאיר

השבוע לפיד על נושא החינוך הכה אהוב עליו שוב דוהר / הפעם בפני "הישראלים היפים" מאשקלון שבאו לשמוע אותו חופר

הוא חושף לראשונה דו"ח משטרתי על מצב הפשיעה של הנוער / אולי המצב ישתנה אם נשנה ליאיר את התואר

מעיתונאי שקורא לחתום על אמנה שניסח אסא כשר / לכבוד שר החינוך שייתן לילדי ישראל חינוך אחר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully