פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדור סוף

      אצל מי א' עדיין מטושטשת, מי הרוויח מהתחקיר על אייל שני, מה ארי שביט ואילנה דיין מוזגים לעצמם ולמה הכי טוב להתראיין ב"ישראל היום". עמית הרמן נכנס למטבח

      סיקור א"א

      ההופעה הסוחפת של ד"ר אורלי אינס, א' עד חמישי בערב, שהתלוננה כנגד ניצב אורי בר לב על הטרדה מינית לא הותירה ברירה לכל העיתונים אלא להתייצב לימינה, מי יותר, מי פחות. הקולות שנשמעו לטובת בר-לב בסוף השבוע שעבר הורידו פרופיל בעיתוני יום שישי.

      בידיעות אחרונות, שהיה במחנה אינס מתחילת הפרשה, הגדילו לעשות כשבעמוד הראשון אל מול תמונתה של אינס והקטעים מדבריה שורטט איור קטן, מגחיך ונבזי של בר-לב כאשר את דרגות הניצב שלו מעטרות שלוש נשים, אותו איור שהופיע בגרסה מוגדלת בשער המוסף לשבת. בידיעות כנראה מבינים שבר-לב כבר לא יהיה מפכ"ל, אז למה לא להיכנס בו בכל הכוח.

      לתגבור, כרגיל במקרים כאלה, מופיעות הכותבות הצפויות – בילי מוסקונה לרמן במעריב וליהיא לפיד בידיעות, שקיבלה שדרוג מעמודי רשת המקומונים של ידיעות לעמוד הראשי של עיתון האם. מעניין אם לא הייתה רעייתו של יאיר, הייתה מגיעה לשם. בעצם, אותה שאלה תקפה גם לגבי עצם קיומו של הטור שלה במקומוני ידיעות, אבל זה כבר עניין אחר. לידה, טקסט של עינת פישביין, שזה בערך כמו למקם טורים של קרן פלס ודנה ספקטור באותו מוסף. טוב, לא חשוב. בכל אופן, נוכחותה של לינור אברג'יל, הקמפיינרית האפקטיבית והאמיצה מכולן בנושא, נפקדה לחלוטין וחבל.

      בטור של נחום ברנע מופיע שמה המלא ותמונתה הגלויה מופיעה במספר כתבות במוסף, לעומת זאת, במוספשבת של מעריב היא עדיין מטושטשת למרות ששני המוספים אמורים להיסגר באותו זמן – חמישי בערב. ברנע, יאמר לזכותו, הותיר למאיירי העיתון את מלאכת החיסול. הטור שלו ענייני ועושה סדר בריבוי המתלוננות והגרסאות. בהמשך המוסף, כתבת פרופיל על בר-לב של עודד שלום וגדעון מרון מלווה בתמונות מהאלבום המשפחתי שלא מחדשת הרבה, אבל ללא ספק נערכה בחופזה. כך נשארה הכתובת "ביניים" במקום כותרת הביניים שהיתה צריכה לבוא בפסקאות הסיום של הכתבה, וכן הכיתוב לתמונה של בר לב ואשתו סופין לפיו היא "היתה מוכנה לוותר על הכל למענו" לא מתקשר לשום פרט שנותר בכתבה הערוכה.

      בישראל היום, שמצוי במחנה בר לב, גם השבוע מבוכה. דן מרגלית, בטורו בישראל השבוע, עדיין דבק בכינוי א' ולא יודע אם אינס תחשוף את עצמה או לא. התיקון בא בכתבת הפרופיל של ערן נבון המקיפה יותר מזו שנעשתה ב"ידיעות". אין ספק שבר לב נתן לרבים מחבריו אור ירוק לדבר עם העיתון, ואפילו ציטוט ממקורבי אשת הניצב מופיע בכתבה. מעל לכל, בולט עיצוב השער העצלני והחובבני כל כך. עמוד שער שנראה ככה לא אמור לעבור אפילו כפיילוט במקומון של חצור הגלילית.

      במעריב, בן כספית מנסה לעצור את הסחף של בילי מוסקונה-לרמן וחברותיה ומכנה את נאומה של אינס וידוא הריגה. כספית הולך על הגישה הקלאסית של חף מפשע עד שיוכח אחרת, אבל נראה אותו אומר את זה לבילי, ליהיא וכל החברות. במוספשבת, האיור של בר-לב על השער סולידי לעומת זה שב"ידיעות", אבל הכותרת "לא תנאף" בצירוף הטור הטהרני של קלמן ליבסקינד, שכרגיל מאשים בכל את התקשורת המתחסדת, לא עושים לבר-לב שירות טוב. ב"הארץ", גדעון לוי מתרפק על נאומה של אינס בעוד אמיר אורן מנפק עוד טור פרשנות לפרשה שמתמקד במאבקי הכוח בין בר לב למפכ"ל הנוכחי דודי כהן.

      הפוקצ'ה שתקעה אותי

      ערב הגמר של "מאסטר שף", חוליית החיסול של 7 לילות נשלחה בעקבות השף אייל שני, אחד השופטים בתוכנית המצליחה של התקופה, שלרוע מזלה, לפחות מבחינת זרועות התמנון של ידיעות אחרונות, משודרת בקשת. הפרומואים הצעקניים לכתבה ששובצו לאורך השבוע בעמודו הראשון של העיתון היו חד משמעיים: המטרה יורטה בהצלחה.

      בהתעלם מהאג'נדות הלא סמויות שעמדו בבסיס הכתבה, גבי בר חיים וצח שפיצן סיפקו את הסחורה. התיקים בהוצאה לפועל, הנושים, העזיבה של אישתו הראשונה שהשקיעה בו את כל הונה בשיחת טלפון, הכשלונות במסעדות העבר שפתח ועוד ועוד, ארבעה עמודים של תחקיר מייגע, ארוך, מוגש בצפיפות לא אופיינית וקשה בהחלט לצליחה. למרבה הצער, כתבי העיתון ירדו לחייו עם עניין השפה הפיוטית כאילו זו עבירה על החוק ולא ענייני המיסים למיניהם. זה גם ישן ושחוק וגם מעקר את הגילויים החזקים שיש כבר בכתבה.

      נראה כי שום פרט לא הושאר על רצפת חדר העריכה. אלא שעם כל הכבוד, לא מדובר בתחקיר על בועז הרפז או מוסף של גידי וייץ, ולא ניתן להתעלם מהמוטיבציות של ידיעות אחרונות במאבק הכולל מול קשת. ניתן רק לשער שאם "מאסטר שף" הייתה תכנית של רשת, כנראה החרדה לזכות הציבור לדעת על נבכי חשבוניות המס של השף האופנתי הייתה פחות גועשת. במקביל, רון מיברג במיזם האינטרנט שלו "אחר", מפרט את רשימת התשובות שהעביר לכתבת 7 לילות, גבי בר חיים, ולטענתו "בסופו של דבר, לא הובאה מילה מדברי". בעמוד 5 של המוסף, למטה משמאל, דווקא מצאנו ציטוט מלא שלו.

      מי שזוכים מן ההפקר ממתקפת הנגד היח"צית של קשת הם ישראל היום ומעריב. בישראל שישבת, השופט השני, חיים כהן, מקבל כתבת שער מפרגנת עם הילה אלפרט שממש לא עושה לו את החיים קשים. "שיחה מדושנת עונג", כפי שנכתב בהפניית השער, מתארת אותה היטב. הזוגיות עם אייל שני מדהימה, תודה ששאלתם, על רפי אדר הוא לא רוצה לדבר, ואבי ניר גרם לו להרגיש חלק מהמשפחה, למרות הכישלון של התוכנית שהגיש כהן עם מארינה מקסימיליאן בלומין. כהן עוד ילמד שאחרי כישלון נוסף (בתקווה שלא יבוא) , הוא עשוי להיות בן חורג.

      בתרבות מעריב, כנראה לא רואים את התכנית שאת הגמר שלה הם מקדמים בגאון. במשנה לכתבה עם שתי הפיינליסטיות, סמדר וקנין ואינה קראבצקי, תחת הכותרת הבלתי תיאמן "הבלונדה והבומבה", נכתב אודות רביעיית הגמר. לגמר הגיעו שלושה. הצלע השלישית, אלקנה ביטון, הסתפק בעמוד האחורי של מעריב, שם סופר על "צוות שופטי מעריב", שטעמו ובחנו את מנות הדגל של המתמודדים ובחרו בלביבות של אינה. מי היה באותו צוות מסתורי? אתם לא צריכים לדעת.

      בני אלים, הם בכל מקום

      עוד כתבת שער בחסות קשת מצאה את דרכה למוסף הארץ. ערב עליית העונה ה-17 של "עובדה", אילנה דיין פגשה את ארי שביט, עיתונאי מודאג, לשיחה. לדיין זה השתלם: מראיין נוח שמודה בתחילת הכתבה שהוא אוהב אותה, נושאי שיחה ברומו של עולם בדגש על מצב העיתונות בישראל, ודילוג על התשובות הקבועות של דיין בעניין הילדות ביד אליהו, הראיון הנוראי ההוא עם אהוד ברק בליל בחירות 2001, רגע לפני "זינזאנה", והמסרק שהולך איתה עשרים שנה.

      אלא שהתוצר הרגיש כמו פאנל במכון הישראלי לדמוקרטיה. דיין דיפלומטית, מחושבת, וזהירה, מה שמעורר שוב את הרעיון ההוא של ציפי לבני למנותה לשגרירת ישראל באו"ם. אחרי שהיא מכריזה שהיא ציונית ואוהבת מתנחלים, אפילו ליברמן ונתניהו, שטרם מינו שגריר לאומות המאוחדות, עוד יילכו על זה.

      כאשר היא נותנת לשביט דוגמאות לכותרות מכוונות אג'נדה היא נמנעת מלנקוב בשמם של עיתונים ועיתונאים, אין בעיה עם ישראל היום כל עוד ישמור על "אמות מידה עיתונאיות, סבירות ומדוייקות" (מה זה אומר בעצם?), ואם אבי ניר יוסיף עוד קצת ברוקולי לדיאטה, הוא עוד יהפוך לאד מורו, שדיין כל כך מעריצה.

      ההפתעה היחידה בראיון היא אי ההתייצבות של דיין לחבורת בני האור (מרגלית, גילת ושות') והרהורי כפירה על היחס התקשורתי לאהוד אולמרט בשלהי כהונתו. דיין מספיק מתוחכמת לדעת שראיון עם אולמרט הוא מצרך מבוקש בימינו. לא נפול מהכיסא אם ראש הממשלה לשעבר יפקוד את "עובדה" בעונה הקרובה.

      לא פלא ששניהם חוששים לעתיד העיתונות. למרות רטוריקה פרו-עממית ("הפרולטר העברי" נכתב שם, ה' ירחם) שניהם פשוט לא מבינים שצורכים אותה בני אדם ולא בני אלים, כמו שביט ודיין. לפחות צילום השער מחמיא לדיין במיוחד. היא נראית שם כאילו ממש תפסו אותה בדרך למקום הקבוע שלה על הבר ב-"ברקפסט".

      מערכות יח"צים

      עלייתו של "כלבת", סרט האימה החדש, לוותה בסוף השבוע במתקפת יחסי ציבור השמורה בשגרה לתוכניות גמר ריאליטי מבית קשת. לא ברור האם מדובר ביחצ"ן ממולח שלא נותר אלא להסיר את הכובע בפניו, או במצוקת חומרים קשה בעיתונים. התשובה, כרגיל במקרים אלו, היא כנראה איפשהו באמצע.

      בישראל שישבת, ליאת הר לב, המוכרת כטלי מרמזור, כוכבת הסרט שמשחקת לצידו של הנרי דוד בתפקידים הראשיים. היא מנסה לשכנע את יובל אברמוביץ שיש בסרט, מעבר לדם שנשפך בכל סצנה, גם אמירות פילוסופיות קטנות על דילמות בחיים בסגנון "מה אתם הייתם עושים"? חשבנו שבשביל זה המציאו את חיים הכט. בחלק שבו מדברת הר לב על "רמזור" קצת תמוה שהזכייה ההיסטורית באמ"י מראשית השבוע לא מוזכרת, אפילו לא בטקסטים של אברמוביץ.

      אם בישראל היום, כיאה למעמדו ב-TGI, קיבלו את הכוכבת, בתרבות מעריב, כיאה לאותו מעמד בדיוק, הלכו על האלמונית: יעל גרובגלס, שמוכרת כיום בעיקר לילדים ממשחקה ב"האי". בכלל, נראה כי בתרבות מעריב, לא מנסים כלל להסתיר את ליין אפ היח"צ איתם סיכמו השבוע. מתמודדות מאסטר שף, בחסות קשת שמפגינה את הכישורים היצירתיים הבלתי נדלים של מחלקת יחסי הציבור שלה עם הכתבה על "ההורים הרוחניים של המחול היהודי", אפרופו "חיים אחרים" ועוז זהבי, גרובגלס מ"כלבת" ושיחה עם כותבי "אבא אמריקאי", באדיבות HOT. שקיפות זה הכי אחי.

      ב7 לילות נפלו חזק עם כתבה שכבר נטחנה עד דק על נושא סרטי אימה בישראל (רשימה חלקית: וואלה! תרבות, נענע 10, ynet, חדשות 2 ), כנראה בגלל שלא הצליחו לקבל ראיון מלא עם רן דנקר, כוכב הסרט. בעמוד 21 של המוסף, אגב, מודעה ל"מגזין הערפדים הראשון בישראל", עוד תוצר של מפעלות ידיעות אחרונות. יש לנו תחושה שהוא יהיה גם האחרון.

      ראוי לציון מיוחד הראיון של יובל אברמוביץ' עם דניאל סלומון, בישראל שישבת. אפשר להעריך שיותר ויותר יחצנים יעדיפו את קידום הטאלנטים שלהם בעיתון כמו ישראל היום, עיתון שלא מכיר במונח "שאלה קשה". כך, סלומון מוצג בראיון כלא פחות מגרסה ישראלית לאשטון קוצ'ר(!), על שימושו ברשתות חברתיות (האיש כותב סטטוסים בפייסבוק ויש לו בלוג!). זה הנרטיב שעמו נפתחת הכתבה, כאילו זה מה שבאמת הכי מעניין בסלומון, פעם מכונת להיטים משומנת ובעידן שלטון המוזיקה הים-תיכונית הוא סמל המוזיקה האשכנזית המתבכיינת. אבל זה לא נושא שתקראו עליו בראיונות בישראל היום, עיתון שנועד לא לעצבן אנשים, אלא אם הם אויביו של בנימין נתניהו.

      שער באופסייד

      ב-7 ימים, תחקיר מאלף על קידום שוטרים ופרקליטים רשלניים של שחר גינוסר, כנראה הכתבה הכי חשובה שפורסמה השבוע בתקשורת הישראלית. בנוסף, ראיון מרתק של אמירה לם, בכירת המראיינות בעיתונות המגזינית המקומית, עם הרב הצבאי הראשי לשעבר, ישראל וייס, שמוציא ספר בהוצאת הבית של העיתון. סוגיות זיהוי גופות, הלכות קבורה, פסקי הלכה שונים, לכלוכים על הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, וראש אכ"א לשעבר אלעזר שטרן, עושים את העבודה. למרות שני העוגנים החזקים הללו, מישהו החליט למקם בשער המוסף את כתבת הגאדג'טים למעקב. אנחנו לגמרי רוצים גם את מה שאתם לוקחים שם.

      ב"סופשבוע" של מעריב חוזרים לרונן בן עמי, חודש אחרי שבנו דודי בן ה-16 לקח בלילה את מפתחות מכוניתו ודהר עם חברו אל מותם בצומת פלמחים. בן עמי דיבר כבר אחרי האסון והחזרה אליו לא ברורה. דווקא המונולוג בעמוד האחרון לכתבה של נערה בת 15 מאילת שעשתה מעשה דומה ונשארה בחיים כדי לספר יכול היה להיות פתיחה לכתבה יותר מעניינת על בני נוער שעושים את זה. עדיין, אי אפשר לקחת מעורכי ומעצבי סופשבוע, האנדר-דוגי בהגדרה, את הגשת הסיפורים שלהם. יפה, מושך ואינטילגנטי, כמעט תמיד. גם זה לא מעט היום.

      במוסף גלריה של הארץ, לא פחות מחמש כתבות מתורגמות. זה אמנם די נחמד שיש לך כתבות מהגרדיאן והניו יורק טיימס, גם אם הן באיחור מזמן פרסומן, אבל בעידן שבו כל ידיעה ניתנת לתרגום ברשת והמתחרים מפציצים עם תחקירים ושערים של דברים שקורים אצלנו, בני התמותה של המזרח התיכון, טוב יעשה המוסף אם ירגיע מעט מהתלות שיש לו בנעשה מעבר לים וינפק בעצמו משהו ראוי. לא ייתכן מוסף סוף שבוע שלם בלי כתבה או אפילו ביקורת על מוזיקה ישראלית, למשל. גם הספד למפיק קולנוע שמת לפני יותר משבוע או עוד טקסט על האנטישמיות כן או לא של גודאר, רחוקים מלהיות עיתונות מדויקת ורלוונטית.

      ציוץ קטן

      @@@ איך זה שהמקום היחידי בו פורסם על הסכסוך במשפחת דומונט הגרמנית היה עמוד חדשות החוץ של "הארץ", העיתון שאותה משפחה היא אחת הבעלים שלו?
      @@@גדעון לוי ב-"הארץ השבוע" אוכל במסעדה של אחותו של עזמי בשארה בניו יורק, מבסוט מזה שמוחמד בכרי "כובש את המסך" בפסטיבל מקומי ומתאכזב ממירה עוואד שמבשרת ל"קהל של ישראלים ויהודים" כי היא כבר לא מגדירה את עצמה כפלסטינית. קלאסיקה מודרנית.
      @@@הפעם הקמפיין של "להחזיר את פולארד" נפל בחלקה של שרה ליבוביץ דר בכתבה ב"סופשבוע". מתי כבר אודטה תתגייס לעניין?
      @@@ חבל שסיפורו של חיים אמסלם, הח"כ הסורר מש"ס נקבר ב"הארץ השבוע". במקום לספר לנו במוסף הארץ על החב"דניקים שמתכנסים באמריקה, למרות צילום הכפולה הפותחת המרהיב, אפשר היה לפרגן לאמסלם, אולי הדמות הציבורית המרתקת של השבוע האחרון, קצת יותר.
      @@@"עורך 'ישראל היום' ממשיך להפגין חוסר תלות מוחלט בבוסים שלו ומפרסם כתבות אך ורק על פי צו מצפונו". גם "ליאורה" מגויסת למלחמה בישראל היום. כאייטם רכילות מופיעה ידיעה על שתי כתבות שפרסם עורך העיתון בזכות שלדון אדלסון. במעריב כולם בחזית.
      @@@ מילא ארבעה עמודים מהאוטוביוגרפיה של יוסי הררי במוסף לשבת של "ידיעות", אבל הספר יוצא בהוצאת מעריב. מי נתן את ההוראה?
      @@@ ברכות ליואב קוטנר על עוד טור על בוב דילן. תמיד אפשר לסמוך על אנשים שאפשר לנחש מראש על מה הם יכתבו.

      שיר ליאיר

      בזמן שכל העם עסוק בפרשיות המין בצמרת המשטרה / ואפילו אישתו שתחיה מוזנקת לעמוד הראשון של המהדורה

      לפיד מספר על חוויות מטיולים בארץ ישראל / בבני ברק פגש חרדי בתחנת דלק, מעבר לקו הירוק דיבר עם מתנחל

      השיחות לא התקדמו לשום מקום, בין הצדדים נותרו מחלוקת ומיאוס / יאיר בטור בנאלי שנראה כמו דף מסרים של "צו פיוס"