מדור סוף

מימדי השריפה בכרמל שהחלו להתברר רק בשעות אחר הצהריים של יום חמישי הותירו את הטיפול באסון לעמודים הראשיים של עיתוני יום שישי ולא גלשו למוספים הפוליטיים שנסגרו באותו ערב ולא פעם מספיקים להגיב לאירועים דרמטיים שמתרחשים ביום חמישי.

כנראה שהקלישאה שעם ישראל מתאחד בזמן אסון נכונה גם לצ'ילבות מעולם העיתונות. "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" חלקו ביום שישי את אותה תמונת שער: צילום של רוני סופר, צלם אסונות שהיה בלב זירת אוטובוס הסוהרים. מעניין מי שכח שם לסגור על בלעדיות, או שהרצון לזכות בתמונה הנחשקת, ביום שכזה, האפילה על הסטנדרטים הרגילים.

ב"ידיעות" עשו בחוכמה רבה ונתנו לתמונות של סופר לדבר גם בעמודים 2-3 בצירוף ראיון עימו שערכה ענת מידן. הטורים המסורתיים של שלל כותבים ששמורים לגיליונות מהסוג הזה נעדרו הפעם כמעט לחלוטין. אלכס פישמן היה הבכיר היחיד בידיעות שכתב על האסון והוא סימן את המטרה: שר הפנים אלי ישי שאחראי על מערך הכבאות.

ב"ישראל היום" דווקא הלכו על גישת הטורים המסורתית. רוני סופר הצלם קיבל טור אבל שיקול דעת מוטעה של עורכי העיתון דחק את תמונותיו הדרמטיות לעמודים 6-7. דן מרגלית, יוסי ביילין ותושבת בית אורן שפונתה לא סיפקו תובנות חדשות. ובכלל, הליהוק של ביילין לעמוד הראשון תמוה, ומעורר שאלה האם הוא בא לחפות על העובדה שראש הממשלה נתניהו זכה לאזכורים בכל העמודים הראשונים של "ישראל היום" בשם איזשהו איזון פוליטי חסר חשיבות.

גם ב"מעריב" בחרו ללכת על גישת הטורים. בן כספית, מרדכי חיימוביץ, אביב לביא ואביעד פוהורילס נדרשו למשימה אבל אחרי בליל השידורים של ערב חמישי הדברים שכתבו לא חידשו או סיפקו תובנות חדשות.

ב"הארץ" כרגיל, פחות תמונות ויותר טקסט, הרבה יותר מדי טקסט. אמיר אורן שולף מזכרונו את דו"ח המבקר על שירות הכבאות שמי בכלל זכר אותו עד יום חמישי. אלוף בן הולך בדרכו של הקולגה פישמן ומסמן את אלי ישי כמי שעלול לשאת באחריות לאסון, ויוסי שריד בכלל חושב שהמחדל הוא של הממשלה כולה. זה רעיון.

לא ברור מה עמד מאחורי ההחלטה של עורכי "7 ימים" להציב בשער המוסף את טורו המורחב של לפיד. הכותרת בשער, "החינוך החדש", לא מילאה אחר ההבטחה. שבעת המנהלים שנבחרו לא הביאו שום בשורה שלא שמענו כבר בעשרות דיוני מלל אינסופיים ברדיו, בעיתונות ובטלוויזיה כנראה שאם לפיד מחליט להפוך את הטור לכתבה, זה מחייב שער ויהי מה.

בהמשך מרב בטיטו וסמדר שיר חזרו לפרשת גואל רצון שלפני קצת פחות משנה נעצר על ידי המשטרה. השתיים שוחחו עם מספר נשים שחיו עם רצון, בכתבה ראויה ופוקחת עיניים בה נחשפים גם תנאי הבידוד המוחלט בהם מוחזק רצון בכלא באר שבע.

יומלדת חצי יובל לדובדבן נפלה ל"7 ימים" בהקשר אקטואלי. מפקדה הראשון של היחידה, ניצב אורי בר לב, בכותרות, מפקד אחר נספה לפני שבוע בתאונת מסוק בקמרון, והמפקד הנוכחי סא"ל ש' הוא סיפור בפני עצמו. בן בית שאן, אחיין של השר לשעבר דוד לוי, שמצטט עגנון. לא ברור איך ידיעות דחקו אותו מהשער לטובת לפיד. עדיין, מדובר בהטייה אפשרית קשה של תחרות "את היחידה שלי". סמסו והשפיעו.

הרמת גבה נרשמה נוכח הבחירה של עורכי "סופשבוע" של מעריב למקם את מנכ"ל הטלוויזיה החינוכית, יפה ויגודסקי, על שער המוסף. ויגודסקי מדמה את עצמה במהלך הראיון עם שרי מקובר-בליקוב למשה רבנו על פסגת הר נבו כאשר היא מתייחסת למחלת הסרטן שעברה והחשש שלא תשרוד כדי לראות את הצלחת הרפורמה בחינוכית. מעבר לזה מספרת ויגודסקי כי הייתה צריכה להגיש תביעת דיבה נגד נחום ברנע ומתי גולן על הדברים שכתבו בעניין העסקתו של דן מרגלית כמגיש "ערב חדש", אבל לא עשתה זאת מתוך רחמים עליהם. וואלה. ברנז'ה.

גם המפיק ויזם הקולנוע אורגד ורדימון מתראיין ל"סופשבוע" לרגל ספר חדש וגם הוא, ירחם השם, נאבק בסרטן. החלמה מהירה ושלמה לכל מרואייני המוסף, בעבר, בהווה ובעתיד.

כתבתה של שרה ליבוביץ-דר אודות ג'וליאן אסאנג', האיש שמאחורי ויקיליקס, שהיה הסיפור הגדול של השבוע בעולם, פרט למסיבות העיתונאים של עמוס שפירא כמובן, הייתה צריך להיות כתבת השער, לא רק כי מדובר בסיפור מאז'ורי ומשמעותי הרבה יותר אלא גם בעיקר לנוכח העובדה שהיא שופכת אור לעל פרשה שאוזכרה רק בשוליים בסיקור הפרשה ומובאת כאן בהרחבה נכונה ומדויקת.

גידי וייץ, שכתב במשך השנים האחרונות עשרות כתבות על יחסי הון-שלטון בישראל קיבל ביום שישי את שכרו. הראיון עם נצ"מ נחום לוי, האיש שהיה אחראי על חקירות ארבעה ראשי ממשלה בעשור האחרון נפל באופן טבעי לחיקו של וייץ, ועורכיו במוסף הארץ עשו בחוכמה שמיקמו את הראיון בשער.

לוי הוא מרואיין חלומי: מספר סיפורים מחדרי החקירות של ביבי, אריק, אולמרט וברק, לא מתחמק מאמירות ביקורתיות על נחקריו ועל הפרקליטות, ומעניק הצצה נדירה לעולמות הסמויים מן העין של דינמיקת החקירות, הלחצים שמסביב, והחומרים אליהם נחשף חוקר במעמדו. זה היה מסוג הראיונות שלא רוצים שייגמרו. שאפו.

בתחילת המוסף, אחרי פרויקט הטורים ליום הזיכרון ליצחק רבין וזה שהגיע אחריו לנוכח הכתרו של קניה ווסט לאיש המילניום, החליטו לעשות טייק נוסף על הפטנט. ארבעה כותבים ובראשם אלון עידן, אחד הכותבים המוכשרים שיש כיום לעיתונות הישראלית להציע, נדרשו לפרשת וויקיליקס .

ככלל, אל מול כל המאמרים המלומדים והצפויים של אלוף בן ב"הארץ השבוע", אורלי אזולאי ב"מוסף לשבת", עשר ההערות של שמואל רוזנר ב"מוספשבת" והמאמר של יעקב עמידרור ב"ישראל היום", הפרויקט של מוסף הארץ היה משב רוח מרענן. את הכתבה של אסתי אהרונוביץ על בית הספר בחיפה שם החלו ללמד באמצעות משחקים אפשר לשלוח ליאיר לפיד. לפחות בכתבה שלה היה משהו חדש.

ב"מוסף לשבת" של ידיעות, אחרי שהלכו בשבוע שעבר על פרופיל בר-לב, התמקדו השבוע גדעון מרון ועודד שלום בפרופיל כפול על שני המועמדים למפכ"לות: הניצבים שחר איילון ויוחנן דנינו. משער המוסף שם הוכרז איילון כמועמד המועדף על השר אהרונוביץ ועד לסיום הכתבה הצליחו השניים לערער את הבטחון בקביעה הזו. רק חסר שהיו מסיימים את הכתבה בביטוי "נחיה ונראה".

בהמשך, רונן ברגמן בכתבת פרופיל על ראש המוסד הנכנס, תמיר פרדו. הכתבה רחבה יותר מפרופילים שכבר פורסמו במהלך השבוע למכביר, ולמעשה מתמקדת במוסד אליו נכנס הראש החדש לאחר שמונה שנות כהונה של מאיר דגן. ברגמן שוב סוטה מהקו הרשמי של "ידיעות" ביחסו לאהוד ברק ומתחנף לשר הבטחון שלא התנגד למינוי למרות מעורבות שולית של פרדו ב"מסמך הרפז". מעניין האם מדובר בניסיון של "ידיעות" לפתוח דף חדש ביחסים. עופר שלח, מצידו, "במוספשבת" של מעריב דווקא טוען שברק התנגד נחרצות למינוי.

כתבת הפרופיל על פרדו ב"ישראל השבוע", של שלמה צזנה ונצחיה יעקב, נופלת משמעותית מזו של ברגמן. כמה אפשר עוד לשמוע את עוזי דיין מדבר בנושא? איפה הסיפורים על החיבה למוזיקה אירית ואופנועים שהופיעו ב"ידיעות"? מעיתון שסמוך על שולחנו של ראש הממשלה, שמינה את פרדו, אפשר היה לצפות ליותר.

על שער המוסף של מעריב, "האזרח המודאג" אפי איתם. למה? ככה. אנחנו יכולים להפנות את אנשי המוסף לעוד כמה אזרחים מודאגים שאנחנו מכירים. איתם תוקף את נתניהו על הבטחות שנתן לו ולא קיים מחד (אבל לא ציין שמדובר בצ'ארמר, כמו מובארק), אך מצדד בגישת "איראן מעל הכל" של ראש הממשלה, מאידך. גם ארי שביט, בטור מפותל ומופרך במאמר השבועי שלו בגיליון יום שישי של "הארץ", מנתח בדרכו את האפקט האמיתי של הדלפות ויקיליקס ומגיע לאותה מסקנה – איראן זה העניין.

בטורים הפוליטיים הפותחים של שני המוספים, שגרה. נחום ברנע נעדר השבוע וסימה קדמון שוב לא מוותרת על עוד איזכור לציפי ליבני הקרובה לליבה, שוב הריקוד הבלתי נגמר של ציפי וביבי בדרך לקואליציה, או שבעצם לא, כמו גם אצל בן כספית בטור שלו ב"מוספשבת", אצלו חוזרת להופעה נוספת דליה איציק. מילא אנחנו הקוראים, אבל לכם, סימה ובן, לא נמאס?

חנוך דאום בעוד טור לא יאומן, רגע לפני שנכנס שוב בציפי ליבני, "הפוליטיקאית הבינונית הזו" שהעיזה לשאת דברים חריפים נגד הפטרון של דאום וחבר המשפחה, בנימין נתניהו, דאום תוהה למה אנשי המכון לדמוקרטיה מפרסמים סקר כמו שפירסמו השבוע על חוסר הסובלנות של הישראלים לזרים, מיעוטים וחלשים. דאום לא מבין למה לא מסתכלים על חצי הכוס המלאה, הרי הוא רואה דתיים וחילוניים גרים יחד, חרדים בהיי טק, הומואים וצעירות חרדיות בקולנוע ומתנחלים ופלסטינים עומדים בצוותא בתור לבשר בסופר של רמי לוי בגוש עציון. בהשראה ממשטר הרוחות בכרמל, מגש הכסף לא נחרך ככה בכור ההיתוך כבר הרבה מאוד זמן. חבל שדאום לא יכול היה לקרוא את קלמן ליבסקינד ב"מוספשבת" שמצא באותו סקר ממש נתונים שאומרים דברים לא טובים מצד ערבים על יהודים ולא קיבלו פירסום ראוי, לטענתו.

ב"-7 לילות" מציינים 30 שנה להירצחו של ג'ון לנון ומקדמים סרט תיעודי מעוטר אודות שמונה השנים של לנון בארה"ב, שישודר ב"יס דוקו". אורי משגב, לנונולוג ידען, קיבל את הכבוד הראוי לו וזכה לראיון עם יוקו אונו. למרות שזה לא נכתב, מדובר כנראה בראיון טלפוני לא נרחב שמשגב הצליח להפוך לשני עמודים מעניינים. אונו לא מתמסרת להערצה של משגב לבעלה המנוח, ומסרבת לחלוק עימו רגע פרטי מחיי הזוגיות, אבל החשיבות בעצם הראיון, והכתיבה הקולחת של משגב העניקו ל-"7 לילות" כתבה ראויה.

בכתבת השער, גבי בר חיים פגשה את קובי פרץ לשיחה. פרץ שמככב בימים אלו ב"רוקדים עם כוכבים" שמשודרת ברשת, הזכיינית שב"ידיעות" אוהבים, מנוע מלדבר על חקירותיו במס הכנסה ולכן מה שנשאר זה ראיון שמנסה לצייר שנת שיא בקריירה של הזמר המחומצן שהפכה גם לשנה הקשה בחייו. התוצאה, קצת טינופים על קולגות, תיעוד אוריינטלי של הכתבת, ותיאור דיכאון עליו הצליח להתגבר בעזרת רב. בורינג.

אבל ההחלטה התמוהה מכולן בגיליון סוף השבוע של "7 ליליות" היא ההפנייה הבולטת בשער לעוד סוג של ראיון עם אברי גלעד, אולי בעצם התמיהה היא בעצם קיומו של הראיון. הרי גלעד התראיין בשנים האחרונות אינספור פעמים, סדרת השעשועונים שהוא מגיש, "שחקו אותה בגדול", רצה כבר חודש. כנראה הכריעה העובדה שהיא משודרת באותה "רשת", כולל יח"צ בולט לתכנית במשנה של הכתבה ובכתבה עצמה עם יום השידור, שעה וציון הזכיינית המועדפת.

על הכתבה חתומים עורך המוסף, רביב גולן והכתב רז שכניק. אפשר לנחש שהעורך ידע כמונו שעוד ראיון עם גלעד זה איטריות מחוממות וכך נבחר פורמט הנשואים הספציפיים כשתחת כל כותרת ביניים מופיעה דעתו של גלעד בנושא. הפתיח, בסגנון המאופיין של גולן, הוביל לשלושה וחצי עמודים של תובנות שכבר קראנו, הכרנו ולעסנו מהראיונות הקודמים.

ב"תרבות מעריב" הלכו על כתבת "המהפך של נינט". בהתחלה זה נראה יותר כמו "לא היה לנו כתבת שער אז שמנו תמונה של נינט כי זה תמיד עובד", אבל רועי בהריר עמד יפה במשימה מבחינת ספקטרום המרואיינים והעדים המומחים עימם שוחח. אבל נדמה שהתשובה לשאלה שעומדת במרכז התמה שניסה "תרבות מעריב" להציב פשוטה וצפויה בהרבה – נינט פשוט עשתה דיסק אמיץ ולא פופוליסטי, מה שגרף לעברה הערכה מצד המבקרים ואנשי תעשיית המוזיקה. די פשוט. השאלה החשובה יותר היא למה עכשיו? אותו דיסק יצא לפני חודשים רבים.

מאיר שניצר עבר כנראה מצוקת חומרים אמיתית השבוע לקראת הטור שלו. בעקבות הרייטינג הגבוה במיוחד של גמר "מאסטר שף" חוזר שניצר לרשימת עשרת המשדרים הנצפים של העשור ומגלה שם ארבעה של ערוץ 1, כולם אירועי ספורט. בשביל שניצר זה הספיק כדי להסיק שערוץ 1 מסחרי יותר מהערוצים המסחריים בהגדרה וכי זה של "שקלאר וחבורתו המבוזה לעתים מזומנות", הוא בעצם השולט בשוק. למה? כי גם הגמרים של הריאליטי הם תחרויות ספורט. וואטבר, גבר. אחר כך ניגש שניצר לרפרף בין כדורגל למחול, לנוכח תצוגת התכלית של ברצלונה מול ריאל מדריד, כמו גם שי גולדן שלוקח חצי עמוד במוסף הארץ שבעריכתו כדי להגדיר את אמני התקופה – מסי והחבר'ה.

@@@ל"מוסף לשבת" של מעריב היה ראיון מרתק עם פרסיליה, חברתו של לואיס מסקוטה, המאבטח שגנב מלשכת הרמטכ"ל. במקום זה בחרו לשים בשער את אפי איתם שקורא להתמקד באיום האיראני. למה?
@@@ ב"גלריה שישי", דני סנדרסון, לרגל יום ההולדת ה-60 שלו, מעניק ראיון שער נרחב לבן שלו. כששני אנשים אינטילגנטיים נפגשים לשיחה, משעמם זה לא.
@@@שתי כתבות פרומו ב"ישראל שישבת", אחת ל"האח הגדול" ואחת ולכתבה ב"אולפן שישי" מהאיטי. אין מזל.
@@@כשזה לא עובד ברמה הלאומית זה גם לא יעבוד ברמה המקומית. "טיים אאוט" ו"העיר" בפרוייקט על ז'אנר סרטי האימה מתוצרת ישראל שבוע אחרי גל כתבות בנושא. האימה היחידה היא שיקול הדעת של עורכי העיתונים האלה.

השבוע "7 ימים" מתגייס בענק למהפכת החינוך שמוביל לפיד / על ההצדקה להפוך את השיממון שכתב לשער המוסף אין מה להגיד

שיחה עם שבעה מנהלים בשישה עמודים / כולם באו בשביל יאיר שמוטרד מעתיד השכלת הילדים

הם מברברים איתו על תקציבים, משרד החינוך, תוכניות ליבה ומעמד המנהל / כי מי יעז לסרב לפגישה עם שר החינוך הבא של ישראל

הוא מוכיח בקיאות במצב החינוך בפינלנד וברפורמות בעולם / בעוד כתבה במסווה של קמפיין בדרך להיות שר החינוך של כ-ו-ל-ם