מדור סוף

    שבוע אחרי, מוספי סוף השבוע לא מאמינים בחומרים מעכבי בעירה, מוסף הארץ דווקא ממליץ על גרדרובת החורף הנכונה, ספיישל פספוסים וקלמן ליבסקינד יוצר מציאות. עמית הרמן מוציא את הפוך

    עמית הרמן

    כבאי לוח השנה

    רגע אחרי שגמרו לכבות את האש המשתוללת, עוד לפני המקלחת ושש שעות שינה מטכ"ליות, הבינו עשרה כבאים שהם עוד לא סיימו לתת עבודה, כי מה לעשות, גם מוספי סוף השבוע שנדפקו מהטיימינג של השריפה, צריכים לסמן וי. אז "7 ימים" החליטו ללכת על שער ניצחון אפקטיבי בדמות דיוקנם של עשרה כבאים גיבורים שנקראו לדגל ונשלחו לעשות בוק רגע לפני שיחזרו לשגרה האפורה. למסגר ולתלות, למרות שקשה להשוות את כבאי ארצנו לאחיהם מעבר לים. אנחנו לא רואים את סמנתה מ"סקס והעיר הגדולה" עפה עליהם, מקסימום חנה לסלאו. מצד שני, כולנו מלאי ציפייה לסדרה שהאחים ברבש בוודאי מפתחים על חייהם של אנשי האש על כבאית מימי המנדט באחד מיישובי הגליל הסקסיים. לוקיישן מומלץ ראשון – המלון הסקוטי.

    בצד הרציני, אמירה לם, המראיינת הבכירה של המגזין, נשלחה בעקבות אחד הסיפורים המרתקים של הרוגי האסון, וראיינה את רחל אלגבסי, בת זוגה של פביולה בוהדנה ז"ל, שהיתה מפקדת מחלקת הצוערים. לם הצליחה להביא את סיפור ההכרות של שתי הנשים בלי קלישאות מיותרות שניתן ליפול אליהן בכתבות מהסוג הזה והוציאה כתבה רגישה ומדויקת, הרבה בזכות המרואיינת המרשימה.

    את הפוסט מורטם של "7 ימים" לשריפה, לצד תחקיר מעניין בן עמוד אחד של אמיר שואן, חותם רענן שקד, יליד חיפה, בכפולה המבכה את נופי ילדותו אליהם חזר השבוע. שקד, כמו יאיר לפיד בטורו בראשית המוסף, ממקד את הביקורת לעבר אדם אחד: ראש הממשלה בנימין נתניהו, ועושה את ההשוואה השחוקה לנשיא בוש בזמן אסון קתרינה, השוואה מופרכת ובלתי הגיונית בין אסון טבע מדהים בהיקפו לעומת שריפה, שפשוט התרחשה במדינת עולם שלישי. בכל מקרה, ביבי יכול לישון בשקט. לא נראה שתנועת מחאה תקום מהטורים האלה.

    ב"סופשבוע" של מעריב לא היו צריכים עשרה כבאים, היה להם אחד מדויק ומתבקש מאין כמוהו, אם נשים לרגע בצד את התמיהה על העובדה שחזי לוי לא מצא את עצמו על השער של אחד המוספים בסוף השבוע הזה. בכתבת שער עם הכבאי הכי מפורסם במדינה, אלקנה ביטון פיינליסט "מאסטר שף", אלון הדר מתלווה לביטון שאיבד את חברו הטוב, רועי, באסון האוטובוס, והמשיך במהלך כל סוף השבוע במלאכת הכיבוי. מדובר בראיון נטו עם כבאי, שלא הלך למקום הבנאלי של המעבר מהאולפנים הממוזגים, או המטבח הלוהט באולפנים הממוזגים, לזירת האש. התמונות באותו עמוד של אלקנה מתייפח על קבר חברו וזו של משתתפי גמר הריאליטי מספקות את הרקע ההולם.

    הדר כנראה עבד קשה כשהכרמל עלה באש, כי לפני שנשלח ללוות את אלקנה הוא צפה בשידורי האסון בערוצים וניפק טור ביקורת טוב שכלל בעיקר שיר הלל ליונית לוי. בהמשך, במסגרת הכנת הקייס לווועדות החקירה, אם יגיעו, גם סופשבוע בתצוגת תכלית על חלקו בצד המתריע. מרדכי חיימוביץ חזר לכמה מהשריפות שתיעד בתקופה האחרונה (את מי הכתבות האלה עניינו אז?) ומספק מין יומן אישי בסגונו הארכאי משהו. אביב לביא בטור תוכחה ארוך תחת מדור מורחב של "לא עוצר בירוק", על השבוע שעבר ועל האסונות הבאים.

    לעומת קרב התרנגולים של ידיעות ומעריב (ניצחון בנקודות ל"סופשבוע"), ב"ישראל היום" בחרו לא להתחכם. בשער "ישראל שישבת", במקום עוד כותרת ממוחזרת נוספת מתחום האש, הלכו על תיאור עובדתי: "סיגל דואק מדברת". דואק, מדריכת צוערים בשב"ס, היתה מהניצולים הבודדים באסון על הכרמל כשהצטרפה למכוניתו של הצלם רוני סופר, מעניקה שער כמעט ראוי למוסף שלא תמיד מצטיין בשערים ראויים, אלמלא הצילום שבשער לא היה מתפרסם כבר בתחילת השבוע, כמו גם במוסף לשבת של ידיעות, שם מספר אחיה של דואק את סיפורה באותם רגעים מצמררים.

    טוב לדעת (מקודם)

    הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

    בשיתוף שחל
    לכתבה המלאה

    השריפה שלא כובתה

    המוספים הפוליטיים בסוף השבוע עסקו כמעט אך ורק בשריפה, עם רפרנסים מעטים להודעת ארה"ב על כישלון המגעים בין ישראל לפלסטינים.

    במוספשבת מעריב, בן כספית מספר על שיחות טלפון של מרים פיירברג עם אנשי לשכת ראש הממשלה, שלהן היו שותפים, מטבע הדברים, רק היא והדובר בצד השני של האפרכסת. למרבה האירוניה, כספית מציין שביקשו ממנה לא להדליף את תוכנן לתקשורת, אבל הן דלפו מהר מאוד. אין להם בושה, החבר'ה האלה בלשכה. קצת אחר כך, כספית מוסיף וטוען שהשבוע פיירברג סירבה לדבר, "לציטוט או לא לציטוט". השתכנענו.

    בהמשך, כספית ממשיך להיכנס ב"ישראל היום" ובעורך הראשי שלו, עמוס רגב, ראש מערכת החדשות של בן כספית ב"מעריב" בעבר. "גיליון תעמולה שמתחפש לעיתון", "תופעה מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית", כותב כספית ומבטיח להמשיך ולהילחם בתופעה הזו שמספקת שירותי דוברות ותעמולה בחינם לראש הממשלה. את רגב כספית מכנה "תועמלן שיש לו תעודת עיתונאי". כספית לא מחדש דבר במתקפה הזו עליה הוא חוזר כמעט מדי שבוע. גם אם יש בדברים שלו טעם ורלוונטיות, כמו במקרה ידיעות אחרונות ונתניהו, חשוב לא פחות מי משמיע אותם, איפה ולמה.

    בהמשך המוסף, ראיון חשוב של שלום ירושלמי עם אסי לוי, יו"ר האיגוד הארצי לכבאות והצלה, שהוא גם מקבלני הקולות החשובים בליכוד. מסמך שמחזיר אותנו לימים של אושיות כמו עוזי כהן וגסטון מלכה, מלכים שפוליטיקאים משחו והם, בתמורה, מתלוננים על אותם חוליים ממש, בשפה בוטה ונטולת עכבות. לוי מספק הצצה מייאשת לנבכי מערך הכיבוי בישראל על כל כשליו, אבל כמיטב המסורת, מפרגן למי שחפץ ביקרו, או ההפך, ומטיל אשמה או סתם מזלזל במי שהוא סתם לא סופר. הראיון שערך יגאל סרנה, במוסף לשבת של ידיעות, עם נציב הכבאים הארצי שמעון רומח מתגמד ושבלוני לעומת הראיון שהביא שלום ירושלמי ל"מעריב".

    במוסף לשבת הוחרף הטון נגד ראש הממשלה כבר בשער, בדמות קריקטורה לא מחמיאה של נתניהו בצירוף הכותרת "חמקן", ובהמשך בטורים ביקורתיים של סימה קדמון, ובמיוחד אורי משגב. ובשם האיזון, שהוא הכל חוץ מקדוש במקרה המדובר, חנוך דאום התייצב בצד הנכון של הבוס והפך את השריפה ממבוכה קטסטרופלית לכמעט אירוע שאפשר לברך עליו שהחיינו.

    ב"ישראל היום", דרור אידר בטורו השבועי ב"ישראל השבוע" מסרב להתנצל על תמיכתו בראש הממשלה ואף נכנס בבן כספית, אמנון אברמוביץ ואמיר אורן שביקרו את נתניהו במהלך השבוע. הוא מכנה את העיתונאים שמתחו ביקורת על ביבי כ"צדקנים" ומזכיר שאף אחד מהם לא כתב דבר על המשבר במערך הכיבוי.

    בכל מקרה, נראה שמוספי סוף השבוע הגדישו את הסאה בטיפול בנושא השריפה. ניכר כי העובדה שהשריפה פרצה ביום חמישי אחה"צ, זמן רע במיוחד עבור אותם מוספים, גרמה לעורכים שלהם לנסות לחפות על כך שלא היו שם בזמן אמת וכתוצאה מרחו הרבה יותר מדי עמודים על סיפור שאמנם עדיין לא גווע, רחוק מכך, אבל במושגים תקשורתיים ודאי לא ראוי לכיסוי נרחב כל כך זמן ארוך כל כך אחריו. אולי טרם הפנימו שם הפנימו את ההמצאה הלא פחות חשובה מהסופר-טנקר: האינטרנט. כל אחד מהמוספים מכונס בצד אותו הוא נועד לשרת ממילא ואת היצירתיות שלהם כדאי להשקיע בתחומים נוספים בארץ שהוזנחו עד לרמה כזו, שאירוע פשוט עלול להפוך לטרגדיה. נשבעים, לא חסרים כאלו.

    רואים 6:6

    לרגל כניסתו לתפקיד מנחה "חוצה ישראל" בחינוכית, קובי מידן פוגש את רז שכניק לשיחה ב-7 לילות. "בכנות, אני לא יכול להגיד לך שבכל השנים האלה הזכיינים שכבו על דלתי ובכו שאחזור", אומר מידן ולא רק בגלל הציטוט הזה הוא מצליח לצאת מהראיון בצורה מעוררת כבוד.

    תיאוריו את הסבל של העיסוק היומיומי באקטואליה בוודאי עוררו אצל כמה מהקוראים הזדהות מהולה בקנאה במידן שחתך מהחדשות. בהמשך מידן מבקר את נסיכת מחוברות ובעלת הטור דנה ספקטור. הביקורת אומנם נפתחת המילים "אני לא רוצה לרדת עליה" אבל ממשיכה בהשוואת הטקסטים האחרונים של ספקטור לטקסטים של דודו טופז בסגנון "אני זה מה שכולכם הייתם רוצים להיות". אאוץ'.

    לעומת זאת, כמה עוד אפשר לקרוא על גירושיה של עדנה מזי"א, על יחסה למונוגומיה, הבית הימני שבו גדלה וכל הסיפור הממוחזר הזה. גון בן ארי, כנראה לא בדיוק מנוי על התיאטרון שמעלה את ההצגות של מזי"א, ממחזר את האטריות המחוממות האלה שוב ומגדיל לעשות בכך שהוא מתאר את הצלחת הסרט "התפרצות x", שמזי"א כתבה לו תסריט, בפסטיבל ונציה (גם על המונח "הצלחה" שם אפשר להתווכח), אבל לא מזכיר ברמז את הביקורות הפושרות שקיבל בפסטיבל חיפה ואת הדחיות החוזרות בעלייתו הרשמית להקרנות מסחריות.

    בראשית המוסף, שלמה ארצי המחזיק בית בעין הוד כתב טור לתוכניתו הדו-שבועית בגל"צ ועל הדרך שלח אותו גם ל-7 לילות. קצת ביקורת מתחסדת על התמכרות לאח הגדול, שיחה לפני הופעה עם הבסיסט, וכמובן זקנה חכמה אחת שפעם אמרה לארצי "הכל מזל או גורל". וואלה עמוק. בכל מקרה, כבר ראינו השבוע בטלוויזיה את ארצי חוזר לעין הוד כדי לראות מה קורה עם הבית שלו.

    בכלל, מדובר באחד המוספים החלשים של 7 לילות לאחרונה. על השער סרט שלא אומר דבר לישראלים עם כוכבים שאינו מזהה (לדוגמה, הסרט עליו זכה ג'ף ברידג'ס באוסקר ראשון, "Crazy Heart" לא הוקרן בישראל), כתבה עם דוגמנית שאיש לא יזכור, ראיון ללא נימוק עם עמיר לב וכתבה על אמן הזכוכית צ'יהולי. שוין.

    חובב רדיו. קוואמי (צילום: יח"צ)

    מפתיע שדווקא את הראיון המעניין של השבוע במוזיקה הישראלית, קוואמי, לקח 7 ימים. אולי ב-7 לילות ויתרו על הטאלנט שזכה לראיון מפרגן באלבום הקודם ואולי נציגיו של השדרן-מוזיקאי העדיפו ראיון עם עיתונאי שכנראה השתלם בקורס הראיונות של ישראל היום, עם כתבה ממוחזרת שלא נוגעת בשאלות קשות כמו מדוע איש פוליטי בעל נטיות שמאלניות כמו קוואמי מסכים לקבל כסף מתחנה צבאית ומה באמת דעתו על החומרים המוזיקליים שהתחנה הזו משמיעה ביומיום, כמו מירי מסיקה שהוא מודה שהוא לא אוהב.

    הפתיח של הכתבה היא מופת של רשלנות וזילזול בקוראים. אחרי פסקה על השיר של קוואמי למען הפליטים, מופיעה השורה המדהימה הבאה: "פרידמן הוא חולה רדיו ידוע. כשהיה בן 6 וחצי, אימו נפטרה מסרטן". קשה להאמין שכך הגיש צחי כהן את הכתבה לעורכים שלו, כך שלא נותר אלא להאשים אותם.

    מצד שני, תמיד אפשר לסמוך על החבר'ה של "תרבות מעריב" שיגרמו לאלה של 7 לילות להיראות כמו סיירת גולני. השער עם תמונתה של אופירה אסייג אולי מעורר הבטחה שיהיה שמח, אבל בפועל מדובר בכתבה בינונית, שאינה מחדשת דבר, על שוק שידורי הספורט בישראל לקראת עליית ערוץ הטלוויזיה של ONE.

    שגיא בן נון לא הצליח לפצח כיצד תתמודד אסייג מול המונופול הכמעט בלעדי של ערוץ הספורט בתחום, כי עם שידורי ליגת הנשים בכדורסל והליגה הסקוטית בכדורגל אי אפשר לייצר דריסת רגל ואת זה אסייג והקוראים מבינים לבד. לאור חוסר שיתוף הפעולה מצד אנשי ONE הופרחו בכתבה הרבה ספקולציות, ביניהן גם חבירה אפשרית בין אסייג וצ'רלטון, שאחד מבעליו אלי עזור מיודד עם נוני מוזס, שמוביל גם את ONE. אם שלמה מן, שנמצא בסכסוך משפטי עם אסייג ו-ONE הוא הפרשן המרכזי בכתבה, זה כנראה אומר הכל, בעיקר כשהעובדה הזו מוצנעת ומוזכרת רק בדרך אגב בציטוט של מן עצמו בסוף הכתבה.

    בנוסף, כתבה בחסות אקו"ם על השירים המושמעים של 2010 (מה הטעם בסיכום שנה לועזית על ידי דירוג השירים העבריים המושמעים?), כתבה די משעממת על דניס לירי וביקורת סופר-מאוחרת על קניה ווסט שוב מדגימים עד כמה קביעתו של שי להב על כך ש"אין טרנד מנצח במוזיקה הישראלית" היא לא משהו להסתמך עליו. מי שכותב בתחילת המוסף שאיזובל קמפבל היא "מעמודי התווך של בל וסבסטיאן" (קמפבל עזבה את הלהקה ב-2002), הוא לא בדיוק ברומטר של טרנדים, כנראה.

    ב"גלריה שישי" ראיון משותף של ציפי פינס ונועם סמל. תוך כדי קריאת הראיון הועלה חשש האם מדובר בשחקנים או דמויות אמיתיות. כמה חשיבות עצמית ונרקסיזם יכול להכין ראיון אחד? ועוד הערה: יונה אליאן, את כבר מספיק בוגרת להחליט מי יהיו החברים שלך. הויכוח בין השניים סביב החברות עם אליאן והבילויים איתה מביך. חוץ מזה, מדובר בכתבה חשובה ומעניינת של שתי צ'ילבות שעברו על כל דבר שבאמת מעניין בעולם התיאטרון בו הם שולטים. בכלל – גלריה שיחק אותה עם מוסף חזק בשישי, כנראה תיקון לערימת הכתבות המתורגמות מהשבועות הקודמים. ראיון בינוני אך נחשק עם כוכבת הפופ רובין, ביקורות של חביבי הקהל בן שלו ואורי קליין, כתבה מתורגמת מוצדקת על כריסטיאן בייל, שמועמד חזק לאוסקר השנה וכתבות האופנה הנדרשות.

    פספוסים

    הראיון שערך עמוס שביט עם ירון לונדון ב-7 ימים היה ראיון מפוספס. כמעט כל הכתבה עוסקת בשנים האחרונות של לונדון בהן טיפל במסירות באישתו נירה עד שנפטרה, ובאהובתו החדשה, הסופרת מיכל זמיר. הגיגיו של לונדון על יחסים, מסירות ונאמנות מעניינים, אם כי לחלקם כבר התוודענו בראיון הבלתי נשכח של בני הזוג לונדון לפני מספר שנים לרונאל פישר ורון מיברג.

    לקראת סיום הכתבה אומר לונדון מספר דברי ביקורת על הערוץ הראשון שזה בנאלי כמו לתקוף את אלי ישי, וזהו. שביט לא שואל אותו כלום על התזוזה בשעת השידור של "לונדון וקירשנבאום", על המאבק על המשכורות שניהלו צמד הטאלנטים, על שוק הטלוויזיה בישראל ועוד כמה וכמה נושאים שללונדון בן ה-70 בוודאי יש מה לומר עליהם. חבל.

    בהמשך, דנה ספקטור הלכה הפעם בעקבות ספר חדש, "זוגיות – מדריך למשתמש", בדמות טור ארוך מדי וטרחני במידה לא מבוטלת. (הכתבה במוסף G של גלובס המתבססת על אותו ספר בדיוק מוכיח סופית, כנראה, שזוגיות הוא הטרנדינג טופיק המובהק של המוספים ב-2010).

    נקודה שחייבת לעלות בהקשר של ספקטור ופועלה ב-7 ימים היא, בהתחשב בעובדה שהיא מקבלת את הנושאים לכתבות מעורכיה, שנראה כאילו לאלו קל הרבה יותר להמשיך להשתמש בה באותם נושאים ולא לגלות מעט אומץ שינצל את יכולותיה, כמו שהוכיחה בשנים שלפני מחוברות והטור האישי שלה. הרי גם ספקטור היא ילידת חיפה וליהוק שלה לכתבת ההספד שמילא רענן שקד הייתה יכולה להיות פיצ'ר מפתיע ומרענן. ספקטור חייבת להתחיל לדרוש את זה מהבוסים, כי בקצב הזה ספק אם עוד יישאר מי שיתעניין בעוד ליטרה מהלימון הסחוט של זוגיות, ילדים וכל הצ'רלסטון הזה.

    מוסף הארץ בשבוע קשה במיוחד. שם לא ייתנו לשריפה לקלקל להם את פרויקט "מה נלבש בחורף" ויהי מה. השער הזה היה יכול להלום שבוע מתוקצב במיוחד של "זמנים מודרניים" או "סגנון". השריפה זוכה לפרויקט, עוד אחד, גם אם מדובר במיני פרויקט, הפעם תמוה ומלא טקס בישבן, אופייני לעיתון, בדמות שני טקסטים של אדמיאל קוסמן ומאשה צור גלוזמן שמקומם הראוי, אם בכלל, הוא במדור "תרבות וספרות". אוסף הכתבות במוסף השבוע הוא אקלקטי במיוחד אבל נטול כל עוגן סביב כתבה אחת מרכזית. אולי דווקא פה תמונה של ג'נוארי ג'ונס היתה עוזרת?

    ציוץ קטן

    @@@ נחום ברנע לא הצליח לקבל מרם עמנואל אפילו תשובה אחת על הדברים שעניינו אותו (הקפאה, ביבי, ליברמן ושות'). במקום זה קיבלנו טור משל היה ברנע כתב ב"זמן שיקאגו". מקווים שלפחות זיכו אותו בנקודות של הנוסע המתמיד.

    @@@ הכתבה הטובה של 7 לילות השבוע הייתה של צליל אברהם אודות שיטות המכירה של רשתות הספרים הגדולות. מעניין, מאיר עיניים וחשוב.

    @@@שריפה או לא שריפה, בן דרור ימיני ממשיך להיכנס ב"קרן החדשה לישראל". אפילו גדעון לוי נטש את הפלסטינים לטובת חברי בית אורן.

    @@@ את קלמן ליבסקינד לא מטרידות העובדות. מבחינתו, השבוע היה "גל טרור לאומני של הצתות ברחבי הארץ". מפקד המחוז הצפוני בדק ומצא כבר שלא היה ולא נברא, אפילו ברוך קרא הביא בערוץ 10 תיעוד של חקירת פירומן מעורער במקצת. מבטא ערבי לא היה לו. לאן מכניס ליבסקינד את "מחבלי הנרגילה" בני ה-14 מעוספייה? אם זה מדבר ערבית, אפילו לא במזיד, זה לאומני?
    @@@דווקא בשבוע של התמקדות בשריפה, הארץ מנפק שני תחקירים ראויים בחלקו הראשי. יפה.

    שיר ליאיר

    השבוע לפיד מצטרף למקהלת המבקרים / אבל תתפלאו, החיצים שלו דווקא לא מופנים לאלי ישי, שר הפנים

    הוא הולך ישירות על הראש והראשון לשרים / ומה שהכי מטריד אותו הוא שביבי אוהב לשרבט על נייר סוסים

    יאיר לא מצליח להבין מה נתניהו רוצה / לא נותר אלא לחכות ולראות מה ראש הממשלה הבא היה במקומו עושה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully