נושאים חמים

מדור סוף

מי הוסיף שנתיים לאדם ברוך, את מי שונא אלון עידן וההפך, איך הגיעה אן פולארד לארץ, למי לוחש נחום ברנע ולמה מוניקה יותר יפה ממלאני פרס. ורק עמית הרמן מחפש את ענת קם

עמית הרמן

ארץ, עיר

עשרה עמודים תמימים נמשך פרוייקט ה"למה אנחנו שונאים" של מוסף הארץ. אלון עידן, הכוכב החדש בשמי המוסף, שמקבל נוכחות משמעותית מאז עזב את משרת עורך "העיר", ניסה לפצח את הסוגיה. לפרקים אורך הכתבה עורר דה ז'ה וו לכתבת התחקיר של מחלקת התחקירים בעיתון על מרטין שלאף.

עידן יודע לכתוב, הוא כנראה אחד הכותבים הפוריים והמעניינים שיש לעיתונות המודפסת להציע כיום. לפרקים נדמה היה שחסרה יד עורך ואפשר היה לדלל מעט את אורך היריעה, אבל ההישג העיקרי של עידן בכתבה הזו הוא שגם טקסט ארוך כל כך הפך נגיש וקולח תחת ידיו.

הכתבה עמוסה בדוגמאות, מסיפור אישי חזק של עידן (שבכנות מעיד כי כבר פרסם אותו באחד מטוריו ב-"העיר"), דרך דיבור הכרחי בבלומפילד עם אוהדי בית"ר, התייחסות לטוקבקים וקצת שיחות עם אנשי אקדמיה ופיגורות מדיה. כנראה שעידן ועורכיו התעייפו עד כדי טעות מביכה של שיוך חברת הכנסת מירי רגב לקדימה.

אבל זו הבעיה האחרונה בסיפור הזה. עידן היה העורך שהוציא לפועל את פרויקט "השנואים ביותר" בעיתון שערך, עידן היה גם העורך בזמן שאותו עיתון חגג במשך שבועיים את סערת הריף ראף בעקבות בלוג הסחים, שאחד ממפעיליו היה כנראה אלון עוזיאל, אותו מזכיר בהקשר שלילי עידן בכתבה שלו. גם את זה חייבים להגיד.

בכלל, אין סימלי מכך שבסוף השבוע בו מושק "עכבר העיר" החדש, כתבת דגל כמו זו של עידן, החומר ממנו עשוי היה "העיר" שלו, תופסת את השער (טוב ומסקרן) של מוסף הארץ. במוסף השבוע היו עוד כמה כתבות שעוסקות באותם חומרים, קלישאות שמאל היה ודאי מכנה אותן מי שבוחר לעשות כך. אילנה המרמן בעוד כתבה שתיעדה מסע של שני פועלים פלסטינים בלתי חוקיים ברחבי ישראל. המרמן שמרבה לכתוב לאחרונה למוסף (ואף נחקרה במשטרה בגין הכתבות על הברחת נשים פלסטיניות לחוף ימה של תל אביב), מנצלת את כשרונה הספרותי ומוציאה תחת ידיה כתבות מרתקות שצובעות את טוריהם של גדעון לוי ועמירה הס באור בוהק פחות.

מי שקיווה לאיזו כתבת סוף שבוע קלילה אחרי הבלוק של עידן את המרמן קיבל עוד פצצה לגבה. עופר מתן הביא את סיפור הבחירות לאגודת הסטודנטים במכללת עמק יזרעאל. שם, הסטודנטים היהודים, בסיוע הנהלת המוסד, התארגנו כדי למנוע שליטה ערבית באגודה. יפה שב-"הארץ" נותנים ביטוי לפלסטינים משני צידי הקו הירוק, אבל למה הכל חייב להיות באותו שבוע?

עוד בוואלה! NEWS

מותק, הילדים השתגעו! כך תשרדו את הימים הארוכים בבית

בשיתוף B144
לכתבה המלאה

לשחרר את אן

ב-"7 ימים" נשלח רונן ברגמן לברלין להתחקות אחר וירוס התולעת המסתורי שהושתל במחשבי תוכנית הגרעין האיראנית. ברגמן שוחה בסיפורים מהסוג הזה, וחילופי ראש המוסד בוודאי משדרגים את רלוונטיות הכתבה, אבל הרוטינה הקבועה של הכתבות מהסוג הזה הכוללות אירוע שהתרחש באיראן, הטלת חשד למעורבות ישראלית והכחשה נמרצת של מעורבות המוסד לא מצדיקות בהכרח את מיקומה בשער המוסף.

בעוד ב"מעריב" ניסו בשבועות האחרונים ללכת בגדולות ולשחרר את ג'ונתן פולארד, ב"ידיעות אחרונות" הלכו בקטנות והביאו ארצה באקט ציוני את גרושתו, אן, ואביה החולה. הכתבה נחלקת לשניים: החלק הראשון, בניו יורק, שם היא מוצגת במלוא עליבותה, סהרורית משהו, ובחלק השני בארץ הקודש מצטלמת לכתבה מאוששת וזוהרת.

הפרסומים בכלי התקשורת השונים לפני שבועיים על שובה של פולארד לארץ עקב מצבה החמור לא נתנו כמובן קרדיט לעדי גולד, כתב העיתון בארצות הברית, שלפי דבריו הוא זה שדיווח אחרי פגישתו עם פולארד על מצבה לקונסוליה הישראלית. יש להניח שאם "ידיעות" היו היוזמים של הפעולה הציונית הזו, הם היו לוקחים לעצמם את הקרדיט הראוי, ועדיין סיפורה של פולארד ראוי לשער הרבה יותר מתולעת מחשב.

יוני פוליקר בוודאי ידע על מה ירצו שידבר כשביקשו לראיין אותו ב-"7 ימים". במסגרת ה"תן וקח" המסורתי בין מרואיין שרוצה לקדם תקליט לעיתון שצריך למכור עותקים יש את ההסכמות הקבועות. אלא שהראיון של יסמין לוי עוסק כמעט אך ורק בסאגה המשפחתית של פוליקר: מות אחיו קובי בצבא, התאבדות בן דודו, וכמובן הדוד יהודה. אלא שבכך הכתבה מתמצית. לפוליקר בוודאי מגיע יותר, אבל גם לקוראים.

וינסנט אניימה, שוער הפועל תל אביב, בראיון מעניין על היחס למהגרים וזרים כהי עור בישראל, כולל תיאור על מה שהוא עובר בנתב"ג בכל פעם שהוא נוחת בארץ. חבל רק שצחי כהן ונדב צנציפר מנסים להרגיע את עצמם ואת הקוראים כשהם אומרים לאניימה בסוף הראיון ספק בדאגה, ספק באיום: "בטח תעשה לנו יחסי ציבור גרועים שתעבור לשחק בארץ אחרת". קלאסה.

פרה מורטם

ב"סופשבוע" של מעריב ממשיכים בטיפול אינטילגנטי בהדלפות ויקיליקס. צח יוקד תפס את דניאל אלסברג, מי שהדליף את הדו"ח הסודי על מלחמת וייטנאם, בין ראיון ללארי קינג לראיון ל"אקונומיסט" לשיחה מרתקת על ההדלפות שלו. אלסברג מתוודה על הנסיבות שהביאו אותו להדליף, מעלה זכרונות משהותו בוויטנאם ומחווה דעה חיובית על אסאנג', וגם חולק שבחים למרדכי ואנונו. מעניין האם קוראי מעריב עמדו בזה בכבוד.

בהמשך, תביעה ייצוגית שהגישו בני משפחתו של אחד מקורבנות הניסויים הרפואים בקשישים בבתי החולים קפלן והרצפלד עומדת בבסיס כתבת מעקב ראויה של ליאת שלזינגר. בתקופה שבה משפחות הרוגי האוטובוס בכרמל דורשות לקיחת אחריות ומסקנות אישיות, כדאי להן לקרוא וללמוד על משך הזמן מהאירוע ועד שמישהו משלם עליו.

הראיון החיוור של גון בן ארי ב-"7 לילות" בשבוע שעבר עם עדנה מזיא לרגל צאת הסרט "התפרצות x" מחוויר עוד יותר לעומת השיחה המעניינת בין אלון הדר לבמאי הסרט איתן צור, שממעט להתראיין. צור מתייחס בכנות לקושי אל מול קבלת הפנים הצוננת לה זכה הסרט בארץ, ומספק כתמיד עוד כמה סיפורים על תוכניות הדגל בהן היה מעורב כמו "החמישייה הקאמרית" ו"הבורגנים".

ב"ישראל שישבת" כנראה לקחו ברצינות את הביקורת על העיתונות שלא דיווחה על מחדל הכבאות בזמן. כתבה אחת במוסף בודקת האם ישראל ערוכה לקליטת אלפי בני הפלשמורה כולל אמירה בכותרת המשנה: "אולי בתחום הזה נלמד מהשגיאות?". ההחלטה על העלאתם התקבלה לפני מספר שבועות בממשלה, אבל מי ששמו נפקד לחלוטין מהכתבה הוא מוביל ההחלטה ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם לביקורת יש גבולות. בהמשך, הצצה בלעדית באדיבות דובר צה"ל לתרגיל פיקוד העורף שדימה חילוץ נפגעים לאחר פגיעת טיל בבניין בת"א. לא תופתעו אם נספר לכם שהתרגיל עבר בהצלחה.

הלוחש לפקידים

המוספים הפוליטיים של "ידיעות" ו"מעריב" נאחזים ברסיסי הזכרון הציבורי של השריפה בכרמל והולכים בכתבות השער על הערכת סיכוי שתקום תנועת מחאה ממשית. ב"מעריב" גויסה אורנה שמעוני, אם שכולה ממקימות "ארבע אמהות" להסביר לזאב אבן חן ששכל את בתו טופז בשריפה שאין לו סיכוי. סיפור של שלום ירושלמי שמסעיר את קהילת ברסלב, כפולה חדשה של אייטמים מהעולם תחת השם נטול ההשראה "גלובלי" ובן דרור ימני וקלמן ליבסקינד עם עוד קצת מאותו דבר.

ב"ידיעות" אותה שמעוני בנפח מצומצם יחד עם עוד מוחים ומוחות לשעבר שגם הם פסימיים בנוגע להצלחת המחאה. ספרו לנו משהו שלא ידענו. נחום ברנע השבוע, כפול שתיים. בטור הקבוע הוא ממשיך לעקוב בחריצות אחרי שלטי החוצות שפורסמו ברחבי הארץ בדבר עבודות תשתית עתידיות הנושאות את שמם של שר התחבורה ישראל כץ וראש הממשלה נתניהו. הפרסום הזה מנוגד לחוק וברנע כותב על העניין מספר שבועות. השבוע כוסו השלטים ביריעות בעקבות הוראת משרד המשפטים. יופי, נחום.

בתחילת הטור, ברנע עצמו, אולי מתוך הכרה במעמדו הרם והנישא, מרשה לעצמו להעיד כי התבטא באוזניי מקור בממשל הרמריקאי שנתניהו הוא קוסם שאין כלום בכובע שלו. בלי קשר לעמדות פוליטיות, כנראה שברנע שכח לרגע שהוא עיתונאי שאמור להיות אובייקטיבי ולא צד בעניין. לדווח בעצמך על אקט כזה זו כבר חוצפה ברמה שונה לגמרי.

בטור השני הוא מביא רשמים מדכאים מאילינוי, לשם נשלח על ידי חברו תום פרידמן, כדי להבין מה קורה עכשיו באמריקה של אובמה. לפחות הצדיק את הטיסה והאש"ל, אחרי התוצאה הלא מסקרנת שסיפק הראיון עם רם עמנואל בשבוע שעבר. העמוד המעניין ביותר במוסף היה זה של עינת פישביין שסיפקה מבט על הסיבה המרכזית לכך שפליטי סודן מוכנים לחזור למולדתם (משאל עם על עצמאות) ועל הרשלנות מסכנת החיים בפרסום מבצע ההטסה שלהם מהארץ.

ב"ישראל השבוע" מתמקדים בנושא הגיור, אבל דווקא הראיון שערך גדעון אלון עם ח"כ כרמל שאמה שייכנס השבוע לתפקידו כיו"ר ועדת כלכלה משך את תשומת הלב. כמה חברי כנסת היו מתחננים לראיון כה אוהד שכולל את ההרמה להנחתה: "מה היו ההישגים העיקריים שלך בשנתיים הראשונות בכנסת?". שאמה הנ"ל עשה לא מעט צרות לנתניהו בשבועות האחרונים וכמו במקרה רובי ריבלין, גם הוא טראבל מייקר סדרתי ללשכת רה"מ, שזכה לכמה אזכורים חיוביים במיוחד ב-"ישראל היום" בתקופה האחרונה, גם הפעם נראה שעורכי העיתון יכולים לגייס עוד אקזיביט לקמפיין הסנגוריה שלהם.

חיים אחרי המוות

ב-"7 לילות" החליטו להקדים את סיכומי השנה האזרחית והציגו כפולת סיכום ארועי 2010, בעציוב ורעיון שאולים עד אובדן בושה מ-"ועדת המדרוג" של מוסף הארץ, שגם הוא שאל את הרעיון מה-"ניו יורק מגזין".

אבל גם פה, העניין הופך שולי אל מול הרישול המביך בתוצאה הסופית. מישהו במוסף התרבות והבידור הגדול והמשפיע בישראל, הוסיף לאדם ברוך ז"ל שנתיים ובפאשלה איומה באמת צוין יום מותו ב24 במאי 2010 כשלמעשה הוא נפטר שנתיים קודם. אי אפשר היה להתעלם גם מכך שארועים כמו פטירתם של אייקונים עולמיים כמו דניס הופר, ז'וזה סאראמאגו או אחד מקומי כמו עמוס לביא, לא מופיעים שם. "תקרית האתיופיות" ב-"מונית הכסף", למשל, דווקא כן. גם זוכי האוסקר נעדרים, הדחתו של רפי אדר מ-"מאסטר שף" נוכחת. פרט לשגיאה הקשה והבחירות התמוהות, אפילו טור דעה של אחד מכותבי המוסף על "האירוע של השנה", למשל, לא היה שם, מה שיכול היה לשדרג את מפגן הבנאליות הזה.

בהמשך, ממשיכים ב-"7 לילות" עם סבב הראיונות עם כוכבי הזמר הים תיכוני. אחרי שקובי פרץ תפס את השער, רז שכניק מיצה מהר מאוד את הראיון עם משה פרץ שאורכו כעמוד אחד והשער שוריין לטובת חנן סביון וגיא עמיר, יוצרי עספור, שנתנו ראיון חביב ליהודה נוריאל. מזל שבעיתון הספיקו לגנוב איתם ראיון לפני שהשניים הופכים לטאלנטים של קשת. את הסחורה האמיתית מספק נוריאל בטקסט לציון 20 שנה לסרט השלישי בטרילוגיית "הסנדק" והאבולוציה בדמותו של הגנגסטר בקולנוע ובתרבות הפופולרית. תענוג צרוף.

ב-"גלריה", קורה משהו טוב בשבועות האחרונים. השבוע, המוסף של ליסה פרץ רושם שני הישגים בדמות הראיונות עם חברי "מוניקה סקס" ועם מלאני פרס, שתי כתבות שעורכי המוספים של "ידיעות" ו-"מעריב" היו מפרסמים בשמחה בשער מצאו את מקומן דווקא בזה של הארץ. למרות ש-"מוניקה סקס" תפסו את השער, ההישג האמיתי הוא הזכייה במלאני פרס, כוכבת "התפרצות X.

"מוניקה סקס" מכוונים עצמם לקהל מבוגר יותר ולא מפתיע שבחרו במוסף של הארץ. בנוסף, ביום ראשון ייצא רק הסינגל השני של "מוניקה", הדיסק עצמו רק לקראת פברואר ויחסי הציבור בכל הנוגע למוזיקה ישראלית כבר לא עובדים לפי מועד יציאה של דיסק חדש, כי אף אחד לא באמת מוכר כאלה, אלא לקידום הופעות והשמעות. הבליץ היח"צני יקרה כנראה רק באמצע וסוף ינואר, לקראת הופעת ההאנגר של "מוניקה". זו לא הייתה כתבת מגזין קלאסית של להקה עם אלבום חדש שיש לו סיפור, זה היה אוסף שאלות שקובץ לכתבה אחת.

התוצאה יצאה סבירה אחרי עריכה, אבל לא מדובר בראיון המהדהד עם אחת הלהקות הכי משפיעות שהיו פה ב15 השנה האחרונות. היו חסרים שם נושאים כמו הירידה במעמד הלהקה במוזיקה הישראלית, החקיינים הרבים שקמו למוניקה סקס, הכישלון האישי היחסי של תקליטי הסולו שלהם, היחס שלהם לתל אביב ופוליטיקה. זו הייתה צלע מרכזית במתקפת יח"צ מתואמת שכללה כתבה בערוץ 10 ביום חמישי, כתבת מוסף ביום שישי וסינגל ביום ראשון. למרות הכל, כמו גם הפספוס בכך שמלאני פרס לא נבחרה לפתוח את המוסף, עדיין "גלריה" הפך מוסף רלוונטי מתמיד לתרבות הישראלית.

אם כבר רלוונטיות, הנה דוגמא מצויינת למחסור חמור במצרך החמקמק הזה. על שער "תרבות מעריב" הופיעו צמד "הפרברים" בצילום לא נעים במיוחד בו מיתרי גיטרה מלופפים סביב ראשיהם, לציון יובל להקמתם. קשה לראות את זה קורה שוב תחת העורך החדש של מעריב, אבי משולם. בהמשך, דפנה יעקובוס ניסתה להתחקות אחר המרכיבים הדרושים לקבלת תמיכה לסרט ישראלי. הכתבה מספקת תובנות מענייניות, אבל לא מצליחה לענות על השאלה הרטורית לקוראים בשער המוסף: האם הקולנוע הישראלי שמאלני? אולי בגלל שבנושאים האלה, כל אחד רואה מה שנוח לו לראות.

פרויקט שיקום שכונות

אם נהיה אובר דרמטיים במיוחד, הביצה המקומית והמקומונית עצרה את נשימתה לרגל איחוד "העיר" עם "עכבר העיר" והוצאת המהדורה המחודשת של "העכבר" בסוף השבוע. אחרי פרשת גניבת פרויקט השער (השכונה הכי טובה בתל אביב" וכו'), האשמות על ריגול תעשייתי בעקבות תזוזת חברי מערכת בכירים בין שני המתחרים, "העיר" ו-"טיים אאוט", יצא הפורמט החדש של "העכבר" ובשורה גדולה לא בצידו. האנשים של "טיים אאוט" ידעו כנראה משהו שאנחנו לא, כשמיקמו על שער הגיליון שלהם השבוע עיגול קטן שבו הודיעו לנו "היזהרו מחיקויים". אאוץ'.

ואכן, קיים דימיון רב בין שני המגזינים. העובדה ש"טיים אאוט" הוא למעשה מוצר עולמי מצליח המתאים את עצמו למקום בו הוא נמצא העמידה בפני אנשי העכבר את האפשרות לחקות או לנסות וליצור משהו חדש. אחרי קריאת הגיליון הראשון נראה שהבחירה ברורה: אם אינך יכול לנצח אותם, חקה אותם. העיצוב, המדורים הדומים (במיוחד המדור "מחוץ לקיוביקל" המועתק מ-"טיים אאוט" ומוכיח עד כמה אנשי המקומונים בטוחים שמי שעושה אותם נורא מעניינים את מי שלא עושה אותם) והמימד הפוליטי הדומיננטי שהיה קיים ב"העיר" ונעלם לחלוטין. במקומו קיבלנו עוד מקומון במשקל נוצה.

ההחלטה הכוללת לזנוח את הנושאים המדברים ל500 מצייצים ברנז'אים בטוויטר ולשמש כמפלט אסקפיסטי של בילויים, פנאי וצרכנות תרבותית, היא זו שעומדת בבסיס ההליכה אחר הקו של "טיים אאוט". עדיין, ממבט ראשון נראה שהבעיה הכי גדולה של הפורמט החדש היא שבירת ההרגל הקדמון של קוראי "העכבר" למצוא כבר על השער את מספר העמוד של מה שהם מחפשים.

לפחות בהבטחה שפרויקט "השכונה הכי טובה" וגו' שלהם הוא עניין מעמיק ורציני עליו עמלו זמן רב ממומשת והתוצאה ב"עכבר" נראית טוב ומשכנעת הרבה יותר ממה שהיה נראה כמו חלטורה בניסיון של "טיים אאוט" לשרוף למתחרים את הסיפור. לסיום, אי אפשר להתעלם מהעובדה ש"העיר" היה פעם סמל לעיתונות מעניינת, אחרת, ואחרי גיליון אחד של "עכבר העיר" החדש אפשר לומר שמהמוצר המפואר ההוא יישאר כנראה רק געגוע.

ציוץ קטן

@@@ שנה למעצרה של ענת קם והשמתה במעצר בית ואף אחד ממסופי סוף השבוע לא נדרש לעניין. פרשה שהתחילה במהדורות מיוחדות ומתקפה של העיתון הגדול במדינה על הצנזורה, לא זוכה לאזכור, בדיקה או מאמר דעה אחד. אכן, איפה הבושה.
@@@זה היה סוף השבוע של הסטנדאפיסטים האתיופיים. שניים במוסף הארץ, אחד במוספשבת של מעריב. קרה משהו שאנחנו לא יודעים?
@@@לכל כלי תקשורת יש את המאסטים שלו. השבוע "7 ימים" מקדמים את ספרו האוטוביוגרפי של עיתונאי "ידיעות" נח קליגר שיצא לאור הוצאת העיתון.
@@@תמר קרוון, עוד פליטת "העיר", נחתה טוב ומהר ב-"7 ימים" עם "הבוטיק", עם קרן מור לסיפתח המשודרג. פשוט ולעניין.
@@@בניגוד לנחום ברנע שרואה בו ידיד, דן מרגלית בטורו ב"ישראל השבוע" מצטרף לאבי רצון מ"מעריב" במתקפה על תום פרידמן, פובליציסט ה"ניו-יורק טיימס". אמור לי מי הם חבריך וזה.
@@@חנן קריסטל ואילן כפיר ניבאו ב-1986 ב"חדשות" כי עשור לאחר מכן, נתניהו וברק יתמודדו על ראשות הממשלה. הנבואה התגשמה באיחור של שלוש שנים. אלוף בן מסמן במוסף השנתי של The Marker week את שנת 2020 כשנת ההתמודדות בין אריה דרעי ושי אגסי. רשמנו.

שיר ליאיר

לפיד מוטרד משגיאת הכתיב בשלט הרחוב הסמוך לביתו / כבר תשע עשרה שנה שהיא ממש טורדת את מנוחתו

מדובר בסמל למצבה הקיומי של מדינתנו האבודה / בוקר טוב יאיר, רק עכשיו שמת לב שהכל פה מעלה חלודה

בכל השנים שעברו הוא לא חשב לפעול בעצמו לתיקון הטעות / טוב, זה ברור שלכתוב טור בא לו הרבה יותר בקלות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully