שנת הדרקון

עיתונאית המואשמת בריגול; עיתונאים וצלמים נחקרים במשטרה תחת אזהרה; שופט פוסל שיקולי עריכה של כתבת תחקיר; צווי איסור פרסום מוצאים השכם וערב; התחזקות השפעת פקידי ציבור על הערוצים הציבוריים. שלל האירועים הללו ואירועים אחרים, שהתרחשו כולם בשנה החולפת, מבטאים את הלך הרוח התקשורתי והאווירה הכובלת של גופי האכיפה עליה שנדמה כי הגיעו לשיא חדש ב-2010, שנה שבה, לטענת אנשי תקשורת רבים, המתח ביחסים העדינים מלכתחילה בין התקשורת הישראלית לשלטונות עלה שלב, עד כדי חשש מפגיעה ממשית בחופש העיתונות.

בפתחה של שנת 2010 עמדה פרשה שהסעירה את התקשורת הישראלית יותר מאשר את הציבור הרחב: העיתונאית ענת קם, אז כתבת "וואלה!", נעצרה בחשד שבזמן שירותה הצבאי, כפקידה בלשכת אלוף פיקוד מרכז, העבירה מאות מסמכים צבאיים, חלקם מסווגים כסודיים ביותר, לאורי בלאו, עיתונאי "הארץ". בלאו פרסם מספר כתבות, שעברו את אישורה של הצנזורה, על פעילות צה"ל בשטחים בהן עשה שימוש בחלק מהמסמכים. על הפרשה הוטל צו איסור פרסום וקם נשלחה למעצר בית. למעשה, על עצם קיומו של צו איסור הפרסום, הוצא צו איסור פרסום.

ב-14 בינואר 2010 הוגש כתב אישום חמור נגד קם על פגיעה חמורה בביטחון המדינה, ועד היום היא נתונה במעצר בית ממושך. אחרי כמעט שנה במקום מחבואו בלונדון, שב בלאו לישראל, לאחר שהגיע לסכם עם כוחות הביטחון לגבי אופן והיקף השבת המסמכים שבידיו.

השאלה שהטרידה - ועדיין מטרידה - לא מעט עיתונאים בישראל, היא באילו נסיבות ניתן להחיל על עבודת עיתונאי האשמה של פגיעה בביטחון המדינה. והאם, בשם החשש לפגיעה בביטחון המדינה, עלולים השלטונות להביא לסיכול עבודה עיתונאית לגיטימית. שאלה שנשאלה רבות במהלך הכנת כתבה זו היא כיצד יכול כתב צבאי לבצע תחקיר כלשהו, כאשר על פי חוק ניתן לתבוע כל מי שמעביר או מחזיק מסמך סודי. הרי מדובר במצב שבו באופן אינהרנטי כל כתב צבאי, לעתים גם פלילי או מדיני, יכול להפוך חשוד בעבירות חמורות וכאיום אופציונלי על ביטחון המדינה.

מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, משוכנע כי במקרה קם ובלאו הייתה התגייסות מוגזמת להצר את צעדיהם: "הייתה כאן הקצנה בהחלט מיותרת, אפשר היה להגיע לסיכום שהגענו אליו בשלב מוקדם יותר. בסופו של דבר נמצאה הדרך הנכונה שהביאה בחשבון את האינטרסים של העיתונות. אפשר היה לעשות את זה אחרת. אורי בלאו עשה את מה שעשה ככתב עיתון הארץ ואנחנו לא מצאנו דופי בפעולה העיתונאית שלו. מספר גדול של עיתונאים שעוסקים בענייני ביטחון אמרו שהם החזיקו מחזיקים ויחזיקו מסמכים מסווגים לצורך עבודתם, ברור שהתקשורת לא יכולה לתפקד אם עיתונאים לא יוכלו לראות מסמכים מסווגים. הפרקטיקה לפיה לא מעמידים עיתונאי לדין בסעיפי ריגול או בגידה על כל החזקת מסמך הייתה בסך הכל מקובלת על כל הנוגעים בדבר. פה חשבנו שהפרקטיקה צריכה להישמר, אחרת התקשורת לא תוכל לכסות את העניינים המרכזיים".

עם פרסום פרשת גלנט והסתעפותה של הפרשה לסדרת תחקירים על בעז הרפז, האיש שעמד, לכאורה, מאחורי מה שכונה "מסמך גלנט", עברו בצה"ל וקשריו עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי ומשפחתו, שבה ועלתה הטענה כי המסמכים הנמצאים בידי הכתבים העוסקים בעניין הינם כאלו הנוגעים ב-"ליבת הסוד". עיתונאי הארץ, עמוס הראל, אף דיווח כי הרמטכ"ל גבי אשכנזי, פנה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לחקור את הנושא, למצוא את המדליפים ולאסוף את המסמכים מעיתונאיים.

איש חדשות 10, רביב דרוקר, אחד מהעיתונאים שפירסמו תחקיר בנושא הרפז, טוען כי הוא לא מזהה שינוי במאזן הכוחות. "לא מדובר פה במקרה קיצון, ואינני מרגיש כי השימוש בביטחון המדינה הוא חדש", מצהיר דרוקר. לעומת זאת, עיתונאי ידיעות אחרונות רונן ברגמן, טוען כי "יש פה סיפור נמשך ומתדרדר של ניסיון לפגוע בעיתונות. אמרתי על פרשת בלאו שזו רק ההתחלה, והנה לפני שבועיים כדי לנסות ולעצור את המשך פרסום פרשת הרפז שהיא מהחמורות שהיו פה, פנה הרמטכ"ל אשכנזי ליועץ המשפטי לממשלה וטען שאנחנו מחזיקים חומר מליבת הסוד ומפרים את סעיף 117 ג', שכותרתו 'ריגול חמור'. איך מצפה מישהו שעיתונאי יעשה את תפקידו, כשלפי הסעיף הזה אם אני לוקח חתיכת נייר ורושם שלישראל יש נשק גרעני, בלי התוספת עפ"י מקורות זרים, ניתן להעמיד אותי לדין?איך אפשר לשבת עם מרואיין אם עצם העובדה שהאיש מדבר, בלי קשר לתוכן השיחה, הופך אותי לעבריין המחזיק חומר סודי?

"מדובר בתהליך החרפה קשה שהגיע לשיא בפרשת אורי בלאו וענת קם – ניסיון להשתמש בסעיפים דרקוניים של החוק כדי לסתום את הפה של העיתונות. השימוש בסעיפים הללו לא חדש אבל הגיע השנה לדרגת פיצוץ גדול. לצערי, גם זו רק ההתחלה ורמז למסעות צייד שעוד יבואו. מדובר בניסיון המתמשך של מערכת הביטחון להשתיק את הביקורת עליה באצטלה של "בטחון המדינה". דווקא ככל שהתקשורת הופכת חופשית וגלויה יותר, מאמצי ההשתקה נעשים אלימים ומסוכנים יותר. דווקא המרדף הזה, ולא עצם ההדלפה, הוא הסכנה הברורה ומיידית לביטחון המדינה ולחוסן הדמוקרטיה שלה. זכותו של ארגון ממלכתי הנוגע בפעילותו בעניינים סודיים לנקוט בצעדים כדי למנוע דליפת החומר הזה ואי אפשר לבוא בטענות על הניסיון לאתר את קם והעמדתה לדין. עם זאת, בשולי הדברים יש לתהות מדוע החקירות נפתחות דווקא במקרים בהם המידע המודלף מביך את מערכת הביטחון או מי מראשיה. דליפת מידע סודי המפאר ומרומם אף פעם לא החלה חקירה".

לדברי עיתונאי בכיר אחר "מדובר בשערורייה מטורפת. השימוש בבטחון המדינה בפרשות הרפז ובלאו נעשה באופן מופקר, מסחרי ומניפולטיבי. בשנה האחרונה מתקיימת החרפה של ממש, ניסיונות רבים להצר את הצעדים של העיתונאים. יש בזה אלמנטים של דיקטטורה".

עיתונאי "מעריב" בן דרור ימיני, שלא פעם חושב אחרת מתפיסות הקונבנציה של התקשורת הישראלית ברובה, לא מפתיע גם בנושא המדובר. ימיני טוען כי דווקא הלחצים האלו מוכיחים כי אין פגיעה אמיתית בחופש הביטוי: "הלחצים הם בדך כלל פועל יוצא של טמטום של בעלי הכוח, בין אם הם בעלי הון או דובר צה"ל. בדרך כלל מתברר שהלחצים האלה הם בומרנג. כולם יודעים על הלחצים, בתקשורת של היום אין סיכוי שלחץ כזה לא יחשף. אני לא מצטרף לתחושה שחופש הביטוי בסכנה, הוא חי תוסס וקיים ואפילו קצת מעוות. אני לא ממש בטוח שמדינת ישראל סובלת מבעיה של חופש הביטוי. כולנו נמשיך לכתוב בלי שום חשש ובלי פחד. אין שום פגיעה. אני לא מכיר הרבה מדינות שלטיפוסים מסוגו של ראאד סלאח מחד או שמואל אליהו מאידך, נותנים לדבר".

ימיני מוסיף כי "התקשורת צריכה להלחם על חשיפה וזה בסדר גמור, אבל לא תמיד אנחנו צודקים. כמו פרשת אילנה דיין (פסק דינו של השופט סולברג בתביעתו של סרן ר' כנגד אילנה דיין ו'עובדה' - א.ג.), הפסיקה שקובעת שלא כל מניפולציה היא חלק מחופש הביטוי לדעתי היא הראויה. החשש ממנה הוא חשש שווא, אין הגבלה על חופש הביטוי אלא על חופש המניפולציה. אין זכות לשקר, יש זכות לאמת אבל לא זכות מניפולציה. האם זה ירתיע כלי תקשורת אחרים? האם מדובר בהרתעה מפרסום שקרים? טוב מאוד. מניעה של יותר מדי מניפולציות זו פגיעה בחופש הביטוי? היתה פגיעה בזכויות של סרן ר'. אם זה ימנע את ניצול חופש הביטוי להפצת שקרים אז המצב מצוין. הבעיה היא שאנחנו חושבים שאנחנו טהורים ונקיים מכל עוולה וטעות וכשאומרים לנו את זה אנחנו קופצים כאילו היתה פגיעה".

בחודשים האחרונים קיימה מועצת העיתונות מספר דיונים בנושא הצטרפותה כ"ידיד בית המשפט" לערעור בבית המשפט העליון על פסיקת המחוזי בתביעת סרן ר' נגד אילנה דיין ו"עובדה". לפני כשבוע החליטה המועצה כי תצטרף לערעור ותביע את דעתה בסוגיות הלכתיות ואופן השפעתן על חופש העיתונות. אחת הטענות המרכזיות של המצדדים בגישה זו היתה כי השופט סולברג נכנס לליבת העשייה העיתונאית ולדיון בשיקולי העריכה.

כמו כן, הביעו חשש מספר עיתונאים כי עיתונאים אחרים פנו לסוגייה העקרונית בדבר יכולה ההצגה של אירועים ככלל. "הרי כתבה יכולה להיות נכונה לזמן נתון. היא איננה צופה פני עתיד ואין לה היכולת לנבא תהליכים שעוד יתרחשו. כתבה צריכה ויכולה, נכון לזמן נתון, להציג את האמת לשעתה" אמר אחד מהם.

עו"ד מיבי מוזר, הנחשב לאחד המומחים הבולטים בתחום, כמייצג של "ידיעות אחרונות" ו-"הארץ" בבתי המשפט אל מול גופי האכיפה, החוק והבטחון במקרים רבים, רואה בפסיקתו של השופט סולברג התעערבות בעייתית. "בעניין אילנה דיין עשתה הפסיקה דבר שמעולם לא נעשה", אומר עו"ד מוזר, "השאלה אם העריכה היא מניפולטיבית או לא היא שאלה שבית המשפט העליון יצטרך להכריע בה אבל ברור שמה שנעשה בפועל הוא לבחון ולהכנס לשיקולי העריכה. כמובן שאפשר לומר שמדובר במשהו מניפולטיבי אבל עד כה לא היה מקובל להכנס לשיקולי עריכה. הנוהג היה כזה ששואלים אם יש או אין עניין ציבורי או אם הפרסום הוא אמת וכאן מדובר בצעד מעבר לזה".

אילנה דיין דווקא מתעקשת להיות אופטימית. "ההצטרפות של מועצת העיתונות לערעור על פסק הדין של השופט סולברג הוא בעיני חדשות טובות", היא טוענת, "נדמה לי שעצם העובדה שפסק הדין עורר מחלוקת והצית דיון ציבורי גם היא בסך הכל חדשות טובות. פסק דין חייבים לכבד אבל מותר להתווכח עליו, וכמובן מותר לערער עליו. מאחר והערעור תלוי ועומד, אינני יכולה להכנס לפרטי העניין. אני רק יכולה להגיד שבמימד האישי אני כל הזמן חוזרת על אותו דבר, הכתבה עצמה באמת מדברת בעד עצמה והצופה בה מבין הכל. במימד העקרוני, שנוגע לכולנו כעיתונאים, מה שעומד על הפרק הוא החירות שלנו לדווח גם על אירועים קשים, גם על כאלה שטעונים ביקורת, בטח על מוות מיותר של ילדה קטנה, ולעשות את זה לפי מיטב שיקולינו והכרתנו ולא של מישהו אחר".

ומה עם התערבות ממשלתית של ממש? במהלך השנה האחרונה הועלו מספר הצעות חוק, כנראה יותר מכל שנה אחרת, שנוגעות בתחומי חופש העיתונות והתקשורת. בין הצעות החוק האלו: איסור פרסום ואף צילום של נפגעים ללא אישורם, איסור שימוש בתמלילי חקירות, איסור פרסום שמות חשודים, חוק צינון למעבר עיתונאים לפוליטיקה וכו'.

בשנה האחרונה ניסיונות החקיקה האלו, רובם מרחיבים את הוראות חוק איסור לשון הרע והגנת הפרטיות, הפכו לדבר מאוד בולט. לא כל ההצעות הן בלתי סבירות אבל לא פעם מדובר בהרחבות שלכאורה אין בהן צורך, אבל המחוקקים מחפשים להם עילות על מנת להרחיב את החוק ולצמצם את חופש הביטוי, כנראה מתוך זיהוי של אווירה ציבורית תומכת בסתימת פיות, איבה היסטורית הולכת וגוברת למה שנהוג לכנות "האליטות הישנות", קרי התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט וכל מה שמרכיב, לפחות סטיגמטית, את אותו אורגניזם אמורפי ודמוני – השמאל.

"מאז שיו"ר ועדת החוקה הוא ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) זה הולך ומחמיר. יש לי חשש כבד שהדברים האלה יעברו. מדובר בעוד ועוד מוסרות על העיתונות", מזהה עו"ד מוזר. גורם עיתונאי בכיר מכנה את המצב "צונאמי של יוזמות בתחום איזוק התקשורת" ומוסיף "נכון שלא צריך אינסטינקטיבית לקפוץ ולומר שזה אסור, אבל יש פה בעיה. זהו כרסום חמור בחופש העיתונות והדבר נובע מכך שנושא חופש העיתונות איננו מעוגן בחוק כמו במקומות אחרים".

מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, התבטא לא פעם בסוגיה, במסגרת דיונים של ועדת העורכים וכינה אותה כ"זליגה בעייתית של הכנסת לתחומי התוכן של השידורים". "נכון שמרבית החוקים בכלל לא ניתנים לאכיפה אבל החשש הוא שמרוב ניסיונות בסוף מישהו יפגע ויהיה חוק שמקשה על עבודת העיתונאי" אומר עיתונאי בכיר.

אבל נראה שהסוגיה הנקודתית שהטרידה את העיתונאים, העורכים וגופי התקשורת, בשנה החולפת הייתה צווי איסור הפרסום. מעבר לעובדה כי "מדובר בצו בעל נוסח עמום שמגיע לפקס באזור שומם של המערכת שאף אחד אינו טורח לוודא שהוא הגיע" כפי שתאר עורך בכיר, נראה כי השימוש בצווים גאה משמעותית בשנה האחרונה והפך אוטומטי, בנסיון של גופי אכיפת החוק להקל לעצמם את החיים.

"צווי איסור פרסום הם בעיית הבעיות של העת החדשה" אומר פרשן חדשות 2, אמנון אברמוביץ', "זו טכניקה שהשתרשה בשנים האחרונות וזו טכניקה חובקת כל. השימוש בצווי פרסום הוגבר מאוד והורחב מאוד. היד בהוצאת צווי פרסום קלה על ההדק. זו סוגייה שצריך לאתגר אותה".

"התחושה היא שחוזרים לשנות החמישים בהם הופעלה צנזורה קשה נגד העיתונות" אומר עו"ד אביגדור פלדמן, "אבל כעת מדובר פחות בצנזורה ויותר באמצעים אחרים. בית המשפט מרחיב את המגמה הזו, ומספק צווי איסור פרסום גורפים מאוד על חקירות וחשודים".

חשוב לציין כי ברוב הזמן מדובר על צווי איסור פרסום פליליים, המוצאים לבקשת המשטרה ולא ביטחוניים, עליהם אחראית הצנזורה. האבסורד הנובע מבדיקת הנתונים והעובדות היא שדווקא הגוף האימתני והמאיים, לפחות היסטורית, של הצנזורה הצבאית, הופך לבעייתי פחות מבחינת כלי התקשורת. עיתונאי בכיר מסביר: "ככל שהצנזורה הופכת ליברלית יותר - כיוון שהיא לא מקבלת את דרישות גורמי הביטחון – הם הופכים אגרסיביים יותר כלפי העיתונאים".

"ירדנו למצב של עשרות בודדות של צווי איסור פרסום בשנים האחרונות וזאת חלק מעבודה משותפת עם השב"כ. יש יותר שימוש בכלי הצנזורה, שהיא מידתית יותר ומתפתחת עם האירועים מאשר צווים שמהווים משהו גורף" אומרת הצנזורית הראשית, אל"מ סימה וקנין-גיל, "זו מידתיות. ביום יום, התפקיד שלנו, מעבר לשמירה על בטחון, הוא לאזן בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, לבטחון המדינה. כגוף שמצא עצמו כמאזן, יוצא לא פעם שאל מול רצון המערכת להגן על דברים מסויימים תמצא עצמה הצנזורה בלית ברירה אומרת כי הדבר לא יפסל כי אינו עומד במבחן המשפטי. איננו מגינים על תדמית ולעולם לא נפגע בביקורת או פרשנות. הצנזורה אישרה את הכתבה של אורי בלאו בעיתון הארץ כי לא נמצא מקום שבו הכתבה תפגע בבטחון המדינה. מבחינה תדמיתית היא לא היתה טובה, אבל זה תפקידו של דובר צה"ל.

"הצנזורה לא יכולה להתעלם מכך שאנחנו חיים בעולם גלובלי. לא נועדנו למנוע מידע, נועדנו להגן על ביטחון המדינה. כלל אצבע הוא שמה שפורסם בחו"ל צריכה להיות סיבה טובה כדי לא לאפשר חזרה עליו גם בארץ. חשבתי שבשלב כלשהו נכון להסיר את איסור הפרסום בפרשת קם, גם אמרתי זאת".

דווקא בתחום הזה מתגבשת יוזמה חקיקתית שנועדה לסייע לעולם העיתונות. בקרוב צפויה לעלות לדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה, הצעת חוק של ח"כ נחמן שי (קדימה) שמטרתה להגביל את צווי איסור הפרסום בזמן. "המצב היום הוא מגוחך" אומר ח"כ שי, "כיום צווי איסור הפרסום הדרקוניים מצרים את צעדי התקשרות. הרי ממילא ניתן ללמוד על הפרשיות מדיווחים בחו"ל. ההצעה היא לשנות את החוק כך שאחרי תקופה מסויימת השופט יחליט אם עדיין מדובר בצו סביר. ממילא מרגע שהמידע הפך לנחלת הציבור, האיסור הוא מטופש".