דעה: מפולת סלעים

שנת 2010 תיזכר כשנה של התפרצויות געשיות ביחסי תקשורת ושלטון. ראינו בעבר התנגשויות טקטוניות בסכסוכי לשון הרע, אבל השנה חייב שופט בית המשפט המחוזי בירושלים את אילנה דיין בשלוש מאות אלף ש"ח פיצויים לסרן ר'. עשן צווי איסור הפרסום צורב לנו בעיניים כבר שנים רבות, אבל השנה חווינו מפל של לבה רותחת כשהתפוצצה פרשת ענת קם וכשזומנו עורכי עיתונים לחקירה בחשד שהפרו צווי איסור פרסום.

גם אם מפעם לפעם מיידים פוליטיקאים אבן קטנה בתקשורת בדמות הצעת חוק כזו או אחרת, השנה כבר נדמה שמדובר במפולת סלעים: החל מהצעה להרחיב את עבירת ההסתה, עובר לענישה דרקונית על סיקור במקרי אבל (חוק רונה רמון) והגבלת חופש הביטוי בטוקבקים, וכלה בניסיון חקיקה "טיילור מייד" לסגירת העיתון ישראל היום.

איומים אלה מחזקים את הצורך בתמיכה ציבורית בתקשורת חזקה, עצמאית וחופשית מלחצים שלטוניים. תקשורת המסוגלת ומוכנה לעמוד איתן ולדרוש הסרת צווי איסור פרסום, לשכור עורכי דין מצויינים אשר יגנו על עיתונאים דוגמת אורי בלאו, ולפעול לסיכול יוזמות חוק שכל מטרתן לייצר הפחדה.

עם זאת, כדאי לזכור שתקשורת איתנה אין משמעה תקשורת בלתי אחראית. פסק הדין בעניין סרן ר' נגד אילנה דיין, קיצוני ככל שיהיה בשורה התחתונה של סכום הפיצוי, משקף את חוסר הנחת של בית המשפט מכך שעיתונאים, והעיתונות ככלל, אינם מכפיפים את עצמם לכללי האתיקה העיתונאית. בהקשר זה, הקריאה השיפוטית למוסד התקשורת בשנת 2010 איננה נוגעת להגדרתו של מושג האמת או לשאלה אם מבחינה פילוסופית עשויה להתקיים אובייקטיביות עיתונאית. כל שהיא קוראת לו זו קצת צניעות ונכונות לתקן טעויות.

סיכום מצב יחסי התקשורת והשלטון בישראל בשנה החולפת מעלה תוצאה מוזרה. מצד אחד, אנחנו מרבים לדבר בשבחו של שצף המידע המאפיין את המאה העשרים ואחת. ברור לכל גולש שידיעה, כל ידיעה, תהיה זמינה עבורו לקריאה, ובמהירות. מצד שני, התחושה היא של איומים נוסח העולם הישן על אמצעי התקשורת: צנזורה, איסורי פרסום, אישומים פליליים, פיצויים וקנסות. מצב זה מלמד על כך שאנו נמצאים בעיצומה של תקופת מעבר. אין זה מצב ייחודי לישראל. חוסר הוודאות ניכר בכל מדינות המערב ואחד הביטויים הבולטים שלו הוא המבוכה השלטונית באשר להתייחסות הראויה לפרשת וויקיליקס.

חלק מן המוסדות בארץ, כמו למשל - למרבה ההפתעה - הצנזורה הצבאית, הפנימו כבר את הצורך בריסטארט מחשבתי של הממסד ביחס לתקשורת. לעומת זאת, שופטים ומחוקקים אחרים עדיין שבויים בתפיסות מסורתיות. אכן, המתח בין הזכות לחופש הביטוי ובין אינטרסים אחרים כמו פרטיות או ביטחון המדינה קיים וימשיך להתקיים.

אבל התקשורת, הכלי המרכזי למימוש הזכות לחופש העיתונות, השתנתה לבלי הכר בחמש עשרה השנים האחרונות. חלק ניכר מן ההחלטות השיפוטיות והצעות החוק שהתקבלו השנה, מבוססות על ההנחה ש"התקשורת" משמעה מספר מצומצם של ערוצים, עיתונים או עיתונאים, שאפשר "לסמן" אותם, לסמוך על ההגבלה העצמית שלהם או להכפיף אותם לחלוקה של צווי איסור פרסום. הנחה זו אינה רלוונטית, כמובן, בעידן של שוק רעיונות הגדוש ביוצרי תוכן ובאמצעי הפצה ויראליים של כל הגיג.

פרשת ענת קם היא הדוגמא הבולטת ביותר השנה לשאלת ישימותם של כלי צנזורה בעידן המקוון. מנוע החיפוש של גוגל לא עצר את פעולתו בשל צו איסור הפרסום, ולו היה קורה כך, הייתה ישראל יכולה להחליף את שמה לסין.

בשלב הראשון, כל מי שביקש מידע על הפרשה והיה מוכן להשקיע שלוש דקות של חיפוש ולקרוא אנגלית, יכול היה לעשות זאת. לאחר מכן נהפכה הפרשה לשעתו היפה של עולם הבלוגים הפוליטיים בעברית, ובלוגרים עצמאיים וקבוצות בפייסבוק שימשו כוח משלים לשיח הציבורי. כך למד בית המשפט בישראל שמתן צו איסור פרסום לשלושה חודשים הוא החלטה שיפוטית בעייתית, שבעידן של תקשורת זמינה וחוצת גבולות חסרונותיה עולים על יתרונותיה.

בהקשר זה, יש לציין את האכזבה מכך שאתרי החדשות הגדולים והממוסדים ראו את עצמם כפופים אל צו איסור הפרסום בכל דבר ועניין ולא השתמשו ביכולתם לעקוף אותו באמצעות לינקוקים אל אתרים חיצוניים שתיארו את הפרשה. תופעה זו מחזקת את התחושה שחוסר הוודאות לגבי מאפייני אמצעי התקשורת ולגבי תפקידיהם, איננו נחלת השלטון בלבד. גם התקשורת עדיין מחפשת את עצמה. כך נוצר מצב שבו המתח בין חופש הביטוי ובין המחויבות לביטחון המדינה נגרר בצורתו הישנה אל העולם החדש, אף שבעצם היה עליו לעורר דיון במהות האיזון בעולם מקוון.

בסוף 2010 ניתן לומר כי הגבולות הישנים והמוכרים נפרצו, ומרבית יוזמות החקיקה וההחלטות השיפוטיות והמנהליות להגבלת פעילותה של התקשורת מבטאות תפיסות מיושנות שסופן שיביכו את העומדים מאחריהן. עם זאת, קשה עדיין לאפיין את הגבולות החדשים אשר יבואו במקומם של הישנים, ויבטאו התמודדות רעננה עם בעיות מוכרות.


עו"ד ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא ראש פרוייקט "רפורמות במדיה" במכון הישראלי לדמוקרטיה.