מדור סוף

שני הפרשנים הבכירים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" נאלצו להתנצל בטוריהם בסוף השבוע, אירוע לא שכיח בעיתונות הישראלית.

ב"מעריב" חויבו בן כספית ועיתונו על ידי בית המשפט לפרסם התנצלות בפני יוני קורן ראש מטה שר הבטחון בעקבות תביעת דיבה שהגיש קורן כנגדם. באחד מטוריו לפני שנה, במסגרת עוד הגיגי ביקורת על אהוד ברק ומקורביו, נכנס כספית בקורן קצת מעל למותר והשבוע נאלץ לבלוע את ההתנצלות.

ב"ישראל היום" הקפידו עד עתה להבליג על מתקפותיו הבלתי פוסקות של כספית נגדם, אבל החלטת בית המשפט מהשבוע נפלה לידם כפרי בשל. בחוסר קלאסה מהבולטים שנראו לאחרונה במקומותינו, חצי עמוד בעמוד 11 של עמודי החדשות בעיתון הנפוץ במדינה הוקדשו לכספית והתנצלותו.

בהמשך, מוספשבת מעריב לוקח עמדה אנטי ליברמנית עם עיצוב תמונת שער דמונית, נדב איל המצוין עם תזכורת לימי בגין, ראיון עם יקיר המערכת, ח"כ מיכאל איתן, שמואל רוזנר עם השוואה בין האווירה בישראל לזו שהביאה בארה"ב לירי על חברת הקונגרס גבי גיפורדס וכפולה של חן קוטס בר עם פעיל השמאל, יונתן פולק.

ב"ידיעות", בלי בית משפט, אבל עם משפט שדה מהמשובחים שהיו פה לאחרונה והתנהל בעיקר באינטרנט בשבוע האחרון, נאלץ נחום ברנע בטורו ב"מוסף לשבת" להתנצל בפני שלי יחימוביץ על הדברים שכתב עליה בטורו בשבוע שעבר, גם אם לא הזכיר את שמה המפורש. ההתנצלות הצפויה של ברנע, בעקבות השיא החדש של קשקושים לא ערוכים בטורו בשבוע שעבר, היתה מעליבה כמעט יותר מההערה עצמה. "כן אוביקט. לא מיני"? אר יו פור ריל, מן?

ברנע, שממשיך גם השבוע להיכנס באביגדור ליברמן נעדר באופן טבעי מהראיון הבלעדי שהעניק שר החוץ לקולגה שמעון שיפר. יחסית לעובדה שעל גבי שער המוסף בחרו עורכיו בציטוט "זה הראיון הכי חשוב בחיים שלי" היה קצת מפתיע לגלות ששיפר בחר לתת לליברמן לשאת מונולוגים ארוכים כמעט בלי להפריע.

שיפר עוד הציע לשר ללכת בסגנון הישן של שאלה תשובה, אבל ליברמן שבא טעון כרגיל על השמאל, המתייפיפים מהליכוד והפרקליטות, בחר לנאום. באחד מקטעי הנאום אומר ליברמן בהתייחס להפגנות בבילעין: "נגד מה מפגינים שם? נגד גדר בטחונית שאושרה בבג"צ". אלא שהמציאות רחוקה מאוד מהדברים שאמר שר החוץ. בג"צ דווקא פסל את התוואי וקבע שיש להזיז את הגדר כמה מאות מטרים מערבה לכיוון ישראל. המדינה עד היום לא ביצעה את פסק הדין. שיפר אפילו לא מצייץ.

"גיליון מיוחד – סופרים, ספרים וספרות". רגע, זה שבוע הספר? לא, זה ביוני. אז מה קרה שמוסף הארץ החליט לצאת בגיליון מיוחד ובלתי מנומק בעליל ובו ראיונות עם כמה וכמה סופרים וסופרות ראויים ועוד בוקסות ממוחזרות של כמה אחרים על הספרים שייקחו לאי בודד? לרגע, כל האירוע נראה היה כמו ניסיון חתרני לאשש כל מיני קלישאות עתיקות יומין על העיתון האליטיסטי. ניחוש מושכל יכול היה להזכיר שגם האליטות הישנות רוצות שיעניינו אותן.

שבועיים אחרי המוסף המיוחד "איפה הם היום" קיבלנו עוד מוסף לא רלוונטי. לא ברור למשל איך יונתן פולק מוצא את עצמו במוסף לשבת של מעריב (רחמנא ליצלן!) ולא על גבי מוסף הארץ. אבל אולי עדיף ככה. כי כשמנסים במוסף הארץ להיות רלוונטיים זה יוצא חלטוריסטי ומביך. חמישה(!) אנשים, הכתב הפרלמנטרי יהונתן ליס, ועוד ארבעה סגני עורך חתומים על ידיעה במדור תוצרת הארץ תחת הכותרת "איפה היית ביום שבו ירו בדמוקרטיה?". בידיעה, הראויה כשלעצמה, ניסו בהארץ להתחקות כיצד רק 17 ח"כים הצביעו נגד הקמת ועדת החקירה של מימון ארגוני זכויות האדם. על זה נאמר, הרעיון טוב, הביצוע - שלא נדע.

סגן שר הבטחון מתן וילנאי התנצל השבוע על כך שהצביע בטעות בעד ההצעה במשכן הכנסת. במוסף הארץ מקבלים את דבריו של וילנאי שהיה בפגישות בזמן ההצבעה והיה מקוזז. ח"כ יוחנן פלסנר מקבל פרסום כפול וקוראי הארץ בוודאי שמחו לקרוא פעמיים שהוא השתתף בישיבה לגיבוש ההמלצות בנושא חוק טל. גם ח"כ שי חרמש וגם ח"כ טאלב א-סאנע היו מקוזזים שניהם באורח פלא עם השר הרשקוביץ. אם ברנע התנצל בפני שלי, גם לקוראי מוסף הארץ מגיעה התנצלות על מופע השרלטנות הזה, עליו חתומים, אם שכחתם, חמישה(!) אנשים.

משפחת ורטהיימר זוכה השבוע לפרגון כפול ב"ידיעות אחרונות". אבי השושלת, סטף בראיון פוסט-התקף לב, פרה-קידום ספר בהוצאת ידיעות בכתבה מפרגנת ב-"7 ימים", ואילו הנכדה, מאיה, פוסט-ילדות בכפית זהב ופרה-קידום סדרה בערוץ הילדים של yes, שזה לא בדיוק כמו להשחיז כלי מתכת, אבל הרעש המנסר והמעצבן דומה.

בראיון ב-7 ימים, ורטהיימר חוזר בפעם ה-94,234 על מנטרת ה"עבודה עבודה עבודה" שלו, כשהחידושים היחידים מסתיימים בשורות הראשונות של הכתבה, עם פרסום דבר התקף הלב שלו והירושה שהוא מתכנן להשאיר. חוץ מזה, נושא ורטהיימר קצת מתחיל לעייף והגיע הזמן למצוא טייקונים חדשים, אם אפשר קצת פחות דידקטיים ומעט יותר צבעוניים, שיהיה קל לשנוא. לפחות למדנו שלסבא אין ממש מושג מה הנכדה שלו עושה ("מאיה בטלוויזיה? לא ידעתי").

ב-"7 לילות" התגייסו לסייע, (כולל הפנייה בראיון עם הסבא) שם מראיינים את הנכדה לבית ורטהיימר שמופיעה בסדרה בערוץ הילדים של yes, עם הכותרת האיומה "נערה עובדת". מקריאת הכתבה ברור שלולא הקישור המשפחתי, הסדרה הזו לא היתה זוכה אפילו לבדל אזכור במוסף. גון בן ארי ניסה בכל כוחו לתהות כיצד מאיה ורטהיימר לא חיה את חיי העושר שהוא ציפה שתחיה עם שאלות בסגנון: "אני לא מאמין שאת לא חיה חיים נהנתניים". אגב בן ארי, חבל שלא חלק איתה חוויות אישיות מקרבתו למשפחה מתוקשרת. אולי הוא פחד מהכניסה לענייני שירות בצבא.

עוד ב-"7 ימים", כתבת השער של אלדד בק על הכפר הניאו נאצי יאמל בגרמניה עוררה סקרנות, אבל ככל שהתקדמה הקריאה, התברר שמדובר בהרבה מאוד נתונים שהיו אמנם רלוונטים, אבל האנשים היחידים מהכפר שבק דיבר איתם הם דווקא זוג שמתנגד לרוח החדשה בכפר. אז נכון שסוון קרוגר, מנהיג הכפר אפילו לא מוכן לדבר עם התקשורת הגרמנית, אבל בק עצמו כותב שיש בכפר 40 תושבים. בק לא מצא נאצי אחד לרפואה לציטוט? מכתבה שהבטיחה בשער המוסף חדירה למקום שבו "כבר החלו לתכנן את הרייך הרביעי" אפשר היה לצפות ליותר. את הסחורה סיפקה מודעת הרכב בסיום הכתבה, שהבטיחה "שלמות גרמנית בהישג ידך".

ברגע שרואים על שער של אחד ממוספי מעריב את שרה נתניהו נכנסים לכוננות ספיגה. מערכת היחסים בין העיתון ללשכת ראש הממשלה אינה מהמשופרות, ולכן דיוקנה של הגברת הראשונה על שער "סופשבוע" עורר תהייה האם מדובר בעוד תחקיר על מנקות, עוזרות, וכל מה שקראנו עליו כבר בעבר.

אבל ב-"סופשבוע" דווקא הלכו על כתבת אופנה המייעצת לשרה איך לנצל באופן מיטבי את תקציב הביגוד המוענק לה מהמדינה. עם שילוב של כמה מעצבים וסטייליסטים, בצירוף בוקסות על סגנונן של הנשים הראשונות שקדמו לה והנשים הראשונות במזרח התיכון הצליחו להוציא ב"סופשבוע" כתבה ראויה ברמת התוצאה, גם אם עדיין תמוהה במקצת ברמת הרעיון. ספק אם הגברת נתניהו תאמץ את ההמלצות.

אם כבר נשים ראשונות, בשער "ישראל שישבת" מופיעה אשת הנשיא לשעבר, גילה קצב, תחת הכותרת "תעלומת גילה". לפחות בישראל היום כנים עם הקוראים. גם אחרי קריאת הכתבה, שהיתה רובה ככולה מתובלת בציטוטי מקורבים אנונימיים, לא התקבל הפתרון לשאלה: מה תעשה גברת קצב לאחר הרשעת בעלה? בעקבות האיחור הניכר ברלוונטיות של כתבה מהסוג הזה קשה שלא לתהות שוב אודות שיקול הדעת של עורכי העיתון ובייחוד מוספי סוף השבוע שלו.

הראיון עם הפיינליסטים של "רוקדים עם כוכבים" נפל בחלקו של "תרבות מעריב". לכאורה, הישג. למעשה, כל מי שמכיר מעט את אחורי הקלעים של יחסי העיתונים ומערכי היח"צ של זכייניות הטלוויזיה, יכול לתאר לעצמו שזו כנראה לא היתה הבחירה הראשונה של הזכיינית המשדרת במקרה הזה. כנראה ששער ב-"תרבות מעריב" זה הכי הרבה שמערכת היח"צ של "רשת" הצליחה להשיג לאור הרייטינג הבינוני של התכנית.

רון שחר, שלומי קוריאט ועדי הימלבלוי מדברים על השערוריות שליוו את העונה, על היחסים עם שותפיהם לריקוד ועל היום שאחרי הגמר. הבוקסה, הלא חתומה, שמלווה את הכתבה ועוסקת בשערוריות שליוו את העונה הכרחית כמובן, מסתיימת בשאלה האם לא מדובר בתכנית שכבר עבר זמנה. שאלה טובה.

ב"7 לילות" דודו טופז ז"ל על השער. טופז תמיד יצר עניין, שרק התעצם לאחר מותו, באחת הפרשיות המדהימות בעולם התקשורת הישראלי. רז שכניק יצא לברר מה בדיוק השאיר טופז אחרי לכתו. כיוון שעל הצוואה האחרונה של טופז הוטל צו איסור פרסום, מה שנשאר לשכניק זה להעריך. הכתבה על דודו טופז הצליחה לחדש, גם אם אפשר היה לסכמה בעמוד בסופו של דבר. אלא שמקריאת הכתבה עלתה תחושת חוסר נוחות נוכח פרסום דברים אישיים שכתב טופז לשלוש גרושותיו. קראו לנו שמרנים, אבל גם לטופז מגיעה עוד קצת פרטיות אחרי לכתו.

הראיונות עם נטלי פורטמן, ז'ולייט בינוש וקלינט איסטווד הדגימו את החולשה שבראיונות של ישראלים עם רוב המגה-כוכבים: למעט פעמים נדירות (הראיון עם אנג'לינה ג'ולי היתה אחת מהן), רוב הראיונות עם סגל א' של עולם הקולנוע נערכים בזמן קצוב למדי, במסגרת ימי הקידום המרוכזים של הסרט.

העיתונאי הישראלי, מעצם ייצוגו פלח שוק אפסי לעומת מדינות אחרות, זוכה בהתאם לבין 15 ל-20 דקות עם הטאלנט, לכן ראיון כמו זה עם נטלי פורטמן הוא בעצם אוסף ציטוטים די משמים שנראה כלקוח משיחה קצרה והדוקה עמה, שעורכי העיתון ניסו להפוך בצדק לחגיגה - פורטמן עתידה לזכות באוסקר השנה וזה הראיון הישראלי הראשון איתה בקמפיין של "ברבור שחור" המדובר. המקרה של איסטווד יצא מגוחך טיפה, כשבמאי בסדר הגודל שלו זוכה לפחות מעמוד, כשהפניות הפייסבוק של העיתון זוכות למעמד מכובד יותר. ועדיין, קשה לראות עורך שהיה מוותר על האופציה הזו.

בסך הכל, גליון 7 לילות הציג גם השבוע עיתון עמוס חומרים להתפקע, שמול המתחרים נראה כמו שצה"ל נראה מול עזה: לא כוחות. בהיצע הזה, הכפולה על המוזיקה מרחבי העולם יותר ממיותרת והכתבה עם פירס מורגן נבלעת. אגב מורגן, דבריו נגד מדונה פורסמו בכל העולם לפני כחודש וראוי היה לציין שהוא מקדם באובססיביות את תוכניתו החדשה דרך ניגוח מלכת הפופ. גם דבריה של יחצנית מדונה ("מדונה לא יודעת מי זה פירס מורגן") פורסמו אינספור פעמים.

@אחרי שרענן שקד נכנס בניסיון לבחור את הזוכה המוצלח ביותר בפרס ספיר בפייסבוק ואחרי שמי שנפגעה יותר מכל משערורית הפרס מלפני שנתיים היא הוצאת ידיעות אחרונות ("אחוזת דג'אני" של אלון חילו היה שלה), נחמד לראות ש-7 לילות לא שומר טינה ומפרסם פרומו לפרסום המועמדים ביום א' ללא חילו, שזכייתו בוטלה ונעשתה עמו ועם מתחריו פשרה כספית.

@@@ב"ידיעות" פרגנו בשבוע שעבר ראיון ב-"7 ימים" לכתב "7 לילות" גון בן ארי שהוציא ספר, ב"ישראל היום" מפרגנים ליובל אברמוביץ, כתב "ישראל שישבת", בפרסום פרק מספרו במוסף השבוע.

@יניב חלילי, כשאתה אומד את מידותיו של לארי קינג ("לא גדולות במיוחד במונחים עיתונאיים", מתוך הראיון עם פירס מורגן) מוטב שיקראו לך אד מורו, וולטר קרונקייט או מינימום אדם ברוך או דב יודקובסקי. אם העורכים שלך חושבים (ובעצם זה שהשאירו הערה כה מטופשת כנראה שזה כך), שההערה הזו במקומה, סחתיין על שיווק עצמי מוצלח במיוחד.

@@@ב"גלריה שישי" שלחו את רותה קופפר ללוס אנג'לס לסט של "אהבה גדולה", לא בדיוק שוס אדיר במקומותינו. לא יותר זול לתרגם כתבה?

אנחנו גם וגם מצהיר יאיר מלב ליבו של הקונצנזוס החמים / כל כך קל לדבר בסיסמאות בשם הקולקטיב המשמים

מתנחלים, בג"צ וכמובן חרדים, אנחנו את כולם בו זמנית אוהבים ושונאים / אבל בקרוב, הוא מבשר, נצטרך להחליט לטובת מי אנחנו נוטים

בשבוע שבו יעקב פרי וגלעד שרון נוהרים למרכז ומצטרפים לקדימה / גם שעתו של לפיד הגיעה להכריע אם הוא קופץ פנימה