נושאים חמים

לשכת התעסוקה

העובדה שלשכת העיתונות הממשלתית לא רק מנפיקה תעודות עיתונאי, אלא גם תשב בוועדה שתקבע מיהו עיתונאי, מדמה את ישראל לרוסיה שנים לפני נפילת החומה. דעה

ועדת השרים לענייני חקיקה דנה השבוע בהצעת חוק שתעניק לעיתונאי חיסיון. הצעת החוק הזאת מתגלגלת במסדרונות הכנסת כבר שנים. למען ההגינות יש לומר שחברת הכנסת זהבה גלאון התחילה לגבש אותה עוד בקדנציה הקודמת שלה בכנסת, ועכשיו לקח את ההצעה לידיו חבר הכנסת נחמן שי.

על פי ההצעה יינתן חיסיון לעיתונאים בכל הקשור למקורות המידע שלהם, ועיתונאי לא יחויב לחשוף את מקורותיו בפני רשויות החוק. החיסיון הזה נמצא רק בפסיקה של בית המשפט העליון ומעולם לא עוגן בחקיקה. ועדת השרים לענייניי חקיקה שדנה בהצעת החוק לא דחתה אותה על הסף. זו בשורה מעודדת. אבל הוועדה החליטה לדחות את ההחלטה בשלושה חודשים. ומה יקרה בשלושת החודשים? תוקם ועדה, כמובן.

על הוועדה תוטל המשימה לגבש את תשתית המושגים לחוק המוצע. כלומר: הוועדה תשב, תדון, תלמד ותציע תוכן להגדרה החמקמקה "מיהו עיתונאי". זה כמובן הגיוני. חוקים כוללים בתוכם הגדרות מושגים, כמו גם הגדרות תחומים ומעשים. בוועדה, כפי שפורסם, יישבו ח"כ נחמן שי, מציע החוק, נציג מועצת העיתונות – גוף וולונטרי שחברים בו חלק מגופי התקשורת בישראל, ולשכת העיתונות הממשלתית.

השב"כ- רשות על להנפקת אישורים

כן. לשכת העיתונות הממשלתית בישראל שהיא גוף ממשלתי לכל דבר ועניין, ראש הלשכה יישב בוועדה שתחליט "מיהו עיתונאי". מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ממונה על ידי ראש הממשלה. ראשי הלשכה לדורותיהם היו אנשי אמונם של ראשי הממשלות. ומי שמנחה את לשכת העיתונות הממשלתית הוא משרד ההסברה והתפוצות. לשכת העיתונות מנפיקה תעודות עיתונאי ממשלתיות לעיתונאים ישראלים ולעיתונאים זרים הפועלים בישראל. עם זאת, אין ללשכה מעמד חוקי מחייב ותעודת העיתונות הממשלתית אינה תנאי לעסוק במקצוע העיתונות. כלומר: אדם יכול לעסוק בעיתונות בלי שיש ברשותו תעודת עיתונאי ממשלתית.

ומצד שני, עיתונאים, בעיקר העיתונאים הזרים, אבל גם חלק מהעיתונאים המקומיים מקבלים את תעודות העיתונאי הממשלתיות שלהם אחרי שהם עוברים סקירה של השב"כ. כך נהוג במדינת ישראל, שבה השב"כ הוא רשות העל המנפיקה אישורים לא רק לפלסטינים, אלא גם לעיתונאים.

כי אם נחשוב לעומק העניין, הרי ברור שיש סתירה פנימית מובנית בין מקצוע העיתונות – שאמורה להיות עצמאית, משוחררת וביקורתית כלפי השלטון ומוסדות המדינה – לעובדה שהמדינה היא זו המעניקה את הגושפנקה ומציידת את העיתונאים בתעודת מטעמה. כלומר, העובדה שלשכת העיתונות הממשלתית לא רק מנפיקה תעודות עיתונאי, אלא גם תשב בוועדה שתקבע מיהו עיתונאי מדמה את ישראל לרוסיה שנים לפני נפילת החומה. כלומר: השלטון יחליט מיהו העיתונאי שיוכל למתוח עליו ביקורת, השלטון יחליט מהו המקצוע העיתונאי, והשלטון ייקבע למי יהיה חיסיון. האם זו דרך נאותה לקיים עיתונות חופשית ועצמאית?

מקרה אורי בלאו כמשל

לאחרונה קיבלה הסתירה המובנית הזאת פנים קונקרטיות. היועץ המשפטי לממשלה החליט להעמיד לדין עיתונאי (אורי בלאו מהארץ, בכפוף לשימוע), משום שהחזיק מסמכים סודיים. בלאו אינו חשוד בפגיעה בביטחון המדינה, הוא אף החזיר את המסמכים שבידיו, הכתבות העיתונאיות שפורסמו על סמך המסמכים האלה עברו כולן צנזורה ואושרו – ובכל זאת מצא היועץ המשפטי לממשלה לנכון להעמיד אותו לדין. כלומר: המדינה מעמידה לדין עיתונאי משום שחשף את מעשיה וערוותה. ועכשיו רוצה המדינה לעגן את סמכותה בצורה יותר חזקה ולהגדיר לנו מיהו עיתונאי ומי יהיה זכאי לחסות החוק.

כלומר: בעצם המעשה הזה מעקרת המדינה את מושג העיתונות החופשית ודואגת שאף עיתונאי ושום כלי תקשורת לא יוכל להעביר ביקורת על מעשי המדינה, לא יוכל לחשוף עוולות אפלות, לא יוכל לפתוח דיון ציבורי, משום שאז תישלל ממנו התעודה, תישלל ממנו הגדרת העיתונאי וישלל ממנו החיסיון העיתונאי. כך נראית דמוקרטיה ב – 2011?

אגב, בארצות הברית דנו באותה שאלה בשנת 2007, ושם נקבעה בחוק ההגדרה הבאה לעיתונאי: "מי שעוסק באופן שגרתי בליקוט, בהכנה, באיסוף, בצילום, בהקלטה, בכתיבה, בעריכה, בדיווח, בפירסום של חדשות או אינפורמציה שנוגעת לנושאים ואירועים מקומיים, לאומיים או נושאים אחרים שיש בהם עניין לציבור ויש עניין לפרסמם בציבור." הגדרת החוק הזאת קובעת גם מי אינו עיתונאי, ובדרך כלל מדובר באנשים שעוסקים או קשורים באופן ישיר לטרור.

ענת סרגוסטי היא מנכ"ל אג'נדה, ארגון ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית