היו שלום ותודה על עטיפות הדגים

עורכת הדין ארנה לין, מי שליוותה בחייה המקצועיים כבר כמה עיתונאים בדרכם אל בית הדין לעבודה, סיפקה לסדרה "העיתונאים" (יס-דוקו) רגע של כאב מזוקק: "תקשיב", אמרה לרן רזניק, כתב הבריאות עתיר ההישגים, שישב מולה המום לאחר שהתבשר זמן קצר קודם על פיטוריו מהמגזין "מנטה", "יש מקצועות שחולפים מן העולם. יש מקצועות שנמחקים. עיתונאי כמו שאתה היית, מקצוען, תחקירן, שכותב כתבות עם אלפי מילים, זה נגמר. זו לא בעיה שלך, זו בעיה של המקצוע שלך. המקצוע שלך נגמר".

לין אינה היחידה בסדרה בת ששת הפרקים המכריזה על מותו של מקצוע העיתונות כפי שהכרנו אותו. עידית אברהמי, הבימאית, ליהקה קבוצה איכותית של מספידים מקרב בכירי העיתונות – בהם מיקי רוזנטל, רינו צרור, רביב דרוקר, חנוך מרמרי, מתי גולן - המלווים בדברי פרשנות את הסיפורים של עיתונאים מדור הביניים שנפרשים פרק אחר פרק ומשרטטים בהדרגה את הצונאמי החרישי, הבלתי מתועד עד עתה, המדובר בחדרי חדרים, שעובר על העיתונות המודפסת בשני העשורים האחרונים.

הנה העורך הכריזמטי אלון עידן שמוצא את עצמו אורז קופסאות ומעביר את משרדי עיתון "העיר" לבניין עיתון הארץ. הוא עוד לא מספיק להדליק מחדש את המחשב במשרדים החדשים וכבר בולע מדריך האירועים "עכבר העיר" את מה שהיה פעם חלום ילדות - להיות ב"העיר", להשמיע את קולו החתרני של האנדרדוג. "אני צריך לעבוד מאוד קשה כדי למצוא איזה חלום, משהו לשאוף אליו", הוא מתוודה. והנה הצמד הוותיק והמצחיק גדעון מירון ועודד שלום, חיות שטח עם פנקס ועט, שנאלצים להתפשר על סיפור קצת פחות טוב, מפני שסיפור אנושי קורע לב כבר לא יכול להמתין למוסף הנחשב של יום שישי. והנה גידי וייץ, התחקירן שהפך להיות אימת צמרת השלטון בישראל, שמספר כיצד תחקיר "האי היווני" כמעט הביא לפיטוריו מידיעות אחרונות, במקום שיעניק לו בונוס שמן מהמערכת. והנה שוב רן רזניק, בעודו מנסה להתאים את עצמו למציאות החדשה, זו שבה המילה הארץ אינה משמשת לו כבר כשם משפחה שני, הוא מודה בגילוי לב: "אם היה צריך לחזור אחורה, לא בטוח שהייתי בוחר בעיתונות, זה מקצוע אכזרי מדי שלא מספק תחושת יציבות מספקת".

אברהמי, שראתה את הדברים מבפנים כשהייתה עורכת בהארץ, סיפרה בראיון על הסדרה (לתכנית "לונדון את קירשנבאום") שבינה לבין אסף אמיר, היוצר השותף שלה ומפיק הסדרה, התנהל דיון האם הסדרה נועדה להכריז על מותה של העיתונות המודפסת. אמיר חשב שלא נכון לעשות כך. הוא יכול להירגע. העיתונות עוד לא מתה והסדרה שיצר עם אברהמי אינה מבשרת על מותה. העיסוק העיתונאי משתנה ללא היכר. מה שנמצא בסכנת הכחדה איננו מכונת הדפוס, ריח הנייר, או מחלקת ההפצה של העיתון. מה שזוכה לכרסום מדאיג ומזיק הוא האתוס העיתונאי שדורות של עיתונאים ביססו וטיפחו עד היום. אותה תשתית ערכית ותרבותית שעליה מתבססת העבודה העיתונאית, אותה מורשת בלתי כתובה שעברה עד היום מעורכים לכתבים, מוותיקים לצעירים, בתהליך ארוך ובלתי נגמר של חניכה. השקיעה האפשרית שלה היא זו שאמורה לעורר דאגה עמוקה. במובן זה, הסדרה של אברהמי ואמיר עושה מעשה חשוב. השניים היטיבו להבחין בתהליכים האלה ואותם ניסו לתעד.

אין זה פשוט להסביר למי שלא מגיע "מבפנים", או למי שרק לפני שנתיים התחיל לעבוד עבור אתר חדשות באינטרנט, מהן ההשלכות של המעבר מעיתונות דפוס לעיתונות דיגיטלית. יוצרי הסדרה יוצאים מנקודת הנחה שלצופים בה ברור וידוע שהאינטרנט הוא האחראי לתהליך שקיעתה של העיתונות המודפסת ולכל התופעות הנלוות לכך. לרב צרכני החדשות התהליך נדמה כמעט כחסר משמעות. "העיתונאים" מתעדת, פרק אחר פרק, את ההשלכות של התהליך הזה: ההשתלטות של ידיעות בידור ופלילים על סדר היום הציבורי, קרי: העדפתו של "המעניין" על פני "החשוב" (פרק 1), ההיעלמות ההדרגתית של המקומונים שבמהלך שנות ה 80' וה- 90' טיפחו כתיבה עיתונאית רדיקלית ואופוזיציונרית, כמו גם כתיבה אישית ופורצת מסגרת (בעיקר מקומוני הדגל של רשת שוקן "כל העיר" ו"העיר") (פרק 2), הקשיים הבלתי אפשריים הנערמים בגזרה של העיתונאים-החוקרים, אלה שמביאים סיפורים משני מציאות (פרק 3), התחרות והמהירות שמאיימות להכחיד את הז'אנר המגזיני המביא את הסיפור האנושי, אותו סיפור אישי קטן ונוגע ללב שחושף סיפור חברתי גדול ומשמעותי יותר (פרק 4), ירידת קרנם של עיתונאי התחום, אותם מומחים לתחומם, מרושתים היטב וידענים, שההבנה ורשת המקורות שלהם מביאה אותם להישגים רבי ערך (פרק 5) וכמובן – תופעת עיתוני החינם, שבישראל הפכה למלחמת מו"ל-בכל, המערבת אינטרסים מסחריים, קשרים אישיים והשקפות פוליטיות ורומסת כל סעיף אפשרי בתקנון האתיקה העיתונאית הנשכח והמוזנח (פרק 6).

"העיתונאים" איננה נטולת בעיות. דלות התקציב, כך נדמה, הכתיבה הרבה ממהלכי ההפקה והדבר ניכר בתוצאה. לא יתכן שפרק שלם המוקדש לעיתונאי גידי וייץ יתבסס בחלקים ניכרים על ראיון אחד שנערך איתו בביתו. באופן דומה, הקסם והכישרון של הצמד שלום ומירון כמעט פוספס לגמרי בגלל יום צילום שתפס את מירון חולה ותיעד אותו מקיא ברכב בדרך לכתבה, במקום שיחשוף את יכולתו ליצור אינטימיות מיידית עם אנשים שזה עתה פגש בדרך ועתידים להפוך למושאי כתיבתו. בנוסף, ההתמקדות בסיפורים האישיים של גיבורי הסדרה הופכת אותה לעתים לנעדרת פרספקטיבה הכרחית: אלון עידן הוא חוליה אחרונה בשרשרת של עורכי "העיר" שהפכו את המקומון למה שהוא, בהם רמי רוטהולץ, אודי אשרי, חנוך מרמרי (עורכו הראשון), יואל אסתרון, רינו צרור ואחרים. הוא בוודאי לא הראשון שניפק משפטים כמו "אנחנו העיתון של הדפוקים", או "לא באנו לעשות נעים בגב". באופן דומה, אי אפשר לדבר על מלחמות המו"לים בעקבות כניסתו של "ישראל היום" מבלי להזכיר את התקופה החשוכה והמכוערת של מלחמות המו"לים במהלך פרשת האזנות הסתר.

ועדיין, הסדרה חשובה וספק אם הייתה מוצאת במה אחרת, בשל ריבוי האינטרסים הקיימים בכלי התקשורת המונעים מעיתונאים לספר את סיפורם. היא חשובה לאלו שאינם עיתונאים מפני שהיא מתארת לראשונה תהליך מורכב ומתמשך שקשה להציגו בדיווח חדשותי או בכתבה אחת ארוכה. היא חשובה עוד יותר לאלו שחווים את הדברים על בשרם. במקום שתשמש כסוג של הספד לעיתונות המודפסת ולעיסוק העיתונאי, היא מזכירה, דרך הדמויות שהיא מציגה, שהעמידה על הערכים של העיסוק העיתונאי כרוכה במאבק. זה היה תמיד כך, אבל היום זה קשה עוד יותר. חשוב מכך, היא מבהירה היטב מהם הדברים שעליהם חשוב להיאבק מכאן והלאה.