פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מבט לאחור

      פרק מתוך "בקול רם" ספרו האוטוביוגרפי של עיתונאי רשות השידור אלימלך רם, שעוסק בתקופת כהונתו של רם כראש מחלקת החדשות בטלוויזיה הישראלית

      ב 1989, בשעה שיאיר שטרן סיים את תפקידו כמנהל חטיבת החדשות ונסע לוושינגטון להחליף את נסים משעל ככתב הטלוויזיה בבירת ארצות הברית, זיהיתי את שעת הכושר שלי להתמודד במכרז, שפורסם באותם ימים, על תפקיד זה. הנחתי כי לאור הישגי כעורך מהדורת "מבט", ככתב בוושינגטון, ככתב מדיני וככתב בכנסת, ולמעשה לאחר שמילאתי את מרב התפקידים הבכירים במחלקת החדשות בטלוויזיה - סיכויי להיבחר במכרז טובים למדי.

      נסים משעל היה אמור, עם שובו לישראל, לקבל לידיו את "מוקד", בניהולו של יורם רונן, ממקימי התוכנית, ומתחרים משמעותיים אחרים לא היו באותו שלב. אך להפתעתי הגיש משעל את מועמדותו וכך מצאתי את עצמי במרוץ צמוד. אודה כי על הפתעה מכיוון זה לא חשבתי כלל, אך מחוזק באמונתי כי אזכה בתפקיד התגייסתי בכל כוחי כדי לקדם את סיכויי.
      בינתיים התבצעו חילופי המשמרות, נסים משעל חזר לישראל ויאיר שטרן טס לארצות הברית, אך המכרז לא אויש עדיין. בהקשר זה ראוי לציין כי תפקיד מנהל חטיבת החדשות הנו התפקיד הבכיר בשרשרת התפקידים של העוסקים בחדשות. מדובר בתפקיד רב עוצמה ובעל השפעה אדירה, הנחשב לפסגת הקריירה המקצועית בתחום החדשות בטלוויזיה. המכהן בו נושא באחריות רבה, הן מקצועית והן בינאישית. ובכוחו לראות את התמונה הפנורמית - חדשות פנים וחדשות חוץ - ולהבטיח את איזונה. כמו כן עליו לתמרן בין התכתיבים שמגיעים מגבוה, כלומר ממנכ"ל רשות השידור, שאף הוא נדרש לשתף פעולה עם הממונים עליו, קרי הממשלה המכהנת. ולבסוף, אף כי אין להקל ראש בכך, עליו לנהל מצבת עובדים - בין שבעים לשמונים איש - רובם בישראל ומקצתם פזורים ברחבי העולם.

      נסים משעל נתפס כמועמד בעל סיכויים טובים ומיום אחד לשני התחוור לי כי המכרז ניטש למעשה בין שנינו. לא אכחיש ולא אכחד כי לכל מועמד יש חברים מטעמו ומנגד ברי פלוגתא, הראשונים תפקידם לסייע והשניים תפקידם לחבל, אך סביב המכרז הנדון רחשו שמועות שעברו את גבול הטעם הטוב גם כאשר מדובר בתחרות. עם זאת לא אמרתי נואש ומילאתי בחריצות רבה את שלל הטפסים והשאלונים והגשתי אותם כבעל זכויות לכל דבר לאחראי על כוח אדם ברשות השידור.
      בין הגשת המועמדות ובין המכרז חולפים על פי רוב חודשיים של המתנה מורטת עצבים. את שעברתי בימים אלה קשה לי לתאר, ואף כי חלפו מאז אי אלו שנים, עוצמת הרגשות לא פחתה.

      יום המכרז הגיע. המאבק האמיתי ניטש ביני ובין משעל. בכותרות העיתונים למחרת המכרז ("ידיעות אחרונות", 26.10.89) קיבלתי אישור לחששות שליוו אותי מרגע שמשעל הציג את מועמדותו. "סופסוף יש מנהל לחטיבת החדשות בטלוויזיה", נכתב בידיעות אחרונות, "מקל ויבין רצו במשעל וקיבלו את אלימלך רם. מדובר בתקדים: בפעם הראשונה נבחר מנהל בכיר ברשות השידור בניגוד לדעתם של הממונים עליו - מנכ"ל הרשות ומנהל הטלוויזיה. הבחירה היא לשלוש שנים, אבל חצי השנה הראשונה נקבעה כתקופת ניסיון. במקרה של כישלון ימונה משעל אוטומטית לתפקיד". מיותר לציין כי לא תכננתי להיכשל בתפקידי.

      היום הגדול הגיע. הנה אני בתפקיד שנכספתי אליו זמן רב. ישיבת הבוקר הראשונה התכנסה בירושלים, בחדר החדשות כמובן. בלי גינוני טקס או מסיבות למיניהן. מובן שלא היה צורך להכיר ביני לבין הכתבים, הייתי אחד מהם. ואף על פי כן היתה זו הפעם הראשונה שישבתי בראש השולחן. כמקובל, הצטרף לשולחן גם מנהל הטלוויזיה, חיים יבין, וניתנה לו הזכות לפתוח את הישיבה. "זה לא סוד שאני התנגדתי למינויו של אלימלך רם לתפקיד הזה," אמר יבין, "זה גם לא סוד שלחמתי בו עד הרגע האחרון ממש, אבל הוא זכה במכרז. על כן, מהיום והלאה הוא המנהל שלכם." מיותר לציין שלגילוי הסוד שלא היה סוד לא נלוו דברי ברכה, אף לא מאופקים. הסדר הטוב והנימוס לא היו מעולם נורמות מקובלות ברשות השידור.

      מובן מאליו שהייתי מאוכזב. איכשהו, למרות היכרותי עם המערכת, ציפיתי בסתר לבי לברכת דרך חמימה יותר. כעבור יומיים עלתה - בלי שום סיבה - ההצעה כי אפרוש מהתפקיד שאך התחלתי למלא, והשניים, כלומר מקל ויבין, הזמינו אותי לפגישה בלובי של מלון דן. לעתים דווקא כאשר אתה מוזמן לשיחה, המהלך הנכון הוא לפתוח בה ולא להמתין בחיבוק ידיים, וכה עשיתי. "ראו," אמרתי, "לא אתה ולא אתה רציתם בי, רצה הגורל וקיבלתי את התפקיד ואין בכוונתי לפרוש. נהפוך הוא, בכוונתי להשלים את הקדנציה שניתנה לי עד הסוף ועל הצד הטוב ביותר. אני יודע שאין בכוונתכם לעזור לי, שכן רמזתם על כך, אני לא מבקש מכם שתתמכו בי, שהרי לא תמכתם בי עד כה. כל מה שאני מבקש מכם הוא דבר אחד - אל תפריעו לי." על דברי אלה לא זכיתי לתגובה. תחת זאת הם שטחו בפני את הצעותיהם המלומדות, שברוב המקרים לא עלו בקנה אחד עם תוכניותי.

      באותו מעמד סיפרתי להם על תוכניתי לקיים קורס כתבים והתחלתי לגלגל את הנושא למורת רוחם המופגנת. אפילו הקמתו של ערוץ 2, שכבר ריחפה על פני השטח, לא שכנעה אותם כי יש טעם בהיערכות מבעוד מועד. אך מפה לשם המשכתי לגלגל את הדברים ופרסמנו הודעה בעיתון שעיקרה - הטלוויזיה הישראלית פותחת קורס לכתבים. הדרישות היו תואר אקדמי עם עדיפות למדעי הרוח או החברה, ניסיון בתקשורת וידיעת השפה האנגלית על בורייה.

      בתקופה הראשונה למינוי טענתי כי "המערכת זקנה מדי". לא התייחסתי לגיל ביולוגי, שהרי אני עצמי הייתי "זקן" יחסית לאחרים. כוונתי היתה לכך שהמערכת עייפה, האנשים מותשים ויש צורך בהזרמת דם חדש. המערכת שיוועה לכתבים חדשים ורעננים, כתבים רעבים שיספקו את הסחורה שכבר מזמן נעדרה מן היומנים. היו, כמובן, מי ששמו לי רגליים. מכרז או לא, היו מחנות והיו פילוגים והיו תככים. מנהל הטלוויזיה התחלף ואת מקומו תפס יוסף בראל, שעל אישיותו והתנהלותו הבעייתית כמנהל תקצר היריעה מלהרחיב, ומוטב שכך.

      ואכן, אחת התוכניות הראשונות שהוצאתי מן הכוח אל הפועל, וכנגד כל הסיכויים, היתה פתיחת קורס לכתבי חדשות. פנו אלינו כשבעים מועמדים ומתוכם קיבלנו חמישה עשר. רבים נפסלו על ידי בראל ומקל בטענה כי "זה שמאלני מדי" ו"זה היה עוזרו של ההוא ועל כן אינך יכול לקבל אותו" וכיוצא באלה פסילות שביניהן לבין איכויותיו וכישוריו של המועמד לא היה כל קשר. בסיום הקורס קיבלנו שבעה כתבים חדשים לעבודה, ולימים רובם ככולם ניהלו קריירות מוצלחות ונסקו בשמי התקשורת. בהם רבקה נוימן, שלומי אלדר, ניצן חן, נפתלי בן סימון וגלעד עדין. אך לא היה די בכך על מנת שאוכל להתרווח על כס המנהל. האדמה מתחתי בערה במשך כל שנות כהונתי בתפקיד. שמועות התרוצצו, לחישות נלחשו, ולעתים קרובות הקלחת רתחה, בעיקר על רקע של אגו מקצועי מנופח ותחושת קיפוח מתמדת.

      כך למשל יום אחד התקשר אלי שמעון שבס, שהיה אז עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות, וסיפר לי שאחד הכתבים חותר תחתי. זימנתי את הכתב לשיחה, סיפרתי לו ששבס חבר שלי (כיום אין זה כבוד גדול במיוחד) וכי הוא מעביר לי מילה במילה את תוכן שיחותיהם. היה עלי לפקח על הנעשה בשבע עיניים. הנחשים שרצו בכל פינה ומוטב היה להימנע מלהרים אבן. בסיכומו של דבר, אותו כתב התמנה, ברבות השנים, לתפקיד מנהל חטיבת החדשות ולמד על בשרו את הפוליטיקה הפנימית המקשה כל כך את העבודה המקצועית השוטפת.

      אך מאז ומעולם הקושי העיקרי היה בניסיון לאזן בין חופש העיתונות וזכותו של הציבור לדעת לבין סתימת הפיות שהיתה נהוגה ברשות השידור. כל אימת שהתכנים שהועלו לשידור לא תאמו את השקפותיה של הממשלה המכהנת, היא לא היססה לטרפד אותם בעזרת הפיונים שלה בדמות מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה לדורותיהם. כמו כל טירון בתפקיד, גם לי היתה אג'נדה, והאמנתי כי למרות הכול ואף על פי כן אוכל להגשימה ולו בחלקה. לא השליתי את עצמי, הבנתי היטב שאני עובד בגוף ממלכתי, אך בה בעת לא יכולתי לוותר על השקפתי באשר לתפקידה של העיתונות. באופן זה, כאשר נערכה מסיבת עיתונאים עם יאסר ערפאת שלחתי, למרות האיסור, צוות צילום כדי שיתעד אותה, אך בה בעת נמנענו מלראיין אותו. יש דרכים לעקוף את רוע הגזירה, ואני נקטתי אותן. לזכותו של אהוד יערי אומר כי הוא הבין היטב את המגבלות, אך השכיל לדלג מעליהן ולשדר בדרכים מתוחכמות חומרים ראשונים במעלה חרף האיסורים המפורשים.

      מיותר לציין כי שיחות הטלפון שמנהל חטיבת החדשות זוכה לקבל מדי יום ביומו ממנכ"ל רשות השידור, שרובן ככולן כוללות הצעות לראיין את פלוני כי כבר מזמן לא נחשף בטלוויזיה, או להימנע מלראיין את אלמוני כי בזמן האחרון הוקצה לו זמן מסך מופרז, היו מנת חלקי היומית. מובן מאליו שהייתי נענה בחיוב, אך בו בזמן הייתי מפנה אצבע משולשת שלא היה אפשר לראותה כמובן בשיחה טלפונית, ונוהג בהתאם לתכתיבים המקצועיים שהנחו אותי ככל שניתן.

      כשבראל מונה לתפקיד, אחת ממגישות החדשות היתה כרמית גיא. כאשת רדיו ותיקה, הטלוויזיה היתה בשבילה עבודה צדדית, אך היא ביצעה אותה על הצד הטוב ביותר והיתה אחת המגישות המוכשרות שנראו על המסך. בלילה שבו נבחר בראל למנהל הטלוויזיה גיא דיווחה כי בראל הנו רוקח במקצועו, ובזווית הפה הסתמן לו חיוך שלא ניתן היה להתעלם ממנו. למחרת בבוקר בראל התקשר אלי ואמר בזו הלשון: "החל מהערב היא מפסיקה לשדר חדשות." לתגובתי הנזעמת הוא השיב: "יש לנו די והותר מגישים מהטלוויזיה, איננו זקוקים למגישים מהרדיו." ובכך תמה הקריירה של כרמית גיא בטלוויזיה הישראלית.

      לימים סיפרה לי כרמית שהיא בחרה להתעמת בנושא עם בראל ואף שאלה אותו מדוע נהג כלפיה כפי שנהג. תשובתו היתה "אלימלך לא רצה אותך. הוא זה שהביא לפיטורייך." היא ואני ידענו שלא כך היה, ידי לא היתה במעל, אך כך בהחלט התנהלו העניינים ברשות השידור.

      בשנה השלישית לכהונתי הודיע לי בראל כי אושרה לי קדנציה נוספת וכי המכתב בדרך. אלא שאז הודלפה הידיעה ליצחק שמיר, ראש הממשלה דאז, והוא השתולל מרוב זעם וביקש לטרפד את המינוי. מיותר לציין כי אף שהמינוי אושר, מקל לא עמד לצדי והתקשר אלי כדי להודיע לי כי הוא חוזר בו. להגנתי אמרתי כי "יש לי חוזה חתום ולא אהסס לפנות לבית הדין לעבודה." וכך עשיתי. השופטת בתיק היתה אלישבע ברק (רעייתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק), ובעזרתם האדיבה של יועצים משפטיים, שסיפקה לי אגודת העיתונאים, זכיתי במשפט וקיבלתי את התפקיד שניתן לי מראש.

      מובן מאליו שהתנאים נעשו קשים פי כמה וכמה. מי מעוניין במנהל חטיבת חדשות שזכה בתפקידו בעקבות משפט והעמיד את רשות השידור על רגליה האחוריות. אך לאושרי, כעבור שנה וחצי זכה יאיר שטרן, שישב בוושינגטון, במכרז לתפקיד מנהל הטלוויזיה במקום בראל ונדרש לשוב לישראל לאלתר, ומוטי קירשנבאום, שהיה כבר אז מנכ"ל, אמר לי: "עשה לי טובה, הוא חייב לחזור לישראל. אף אחד לא מכיר את וושינגטון טוב כמוך. סע לכמה חודשים עד שיתבהרו העניינים. אתה חייב להציל אותי, אין לנו כתב שם."

      אודה ולא אבוש, שמחתי להציל אותו, הגם שצביקה, בני הבכור, נוירוכירורג כאמור, ערך מחקר רב היקף ב NIH (המכון הלאומי לחקר הבריאות) בוושינגטון ושהה שם עם משפחתו. כך שרעייתי ואני ארזנו את המזוודות ושוב יצאנו לדרך. זאת היתה תקופה נפלאה מכל היבט שהוא, היו הסכמי אוסלו, היה השלום עם ירדן, לא יכולנו לצפות ליותר מזה. זכור לי ביקורו של מוטי עם ועדת העורכים בטקס חתימת הסכם אוסלו. ישבנו באולפן ורעייתי ציפורה אמרה לפתע למוטי: "שמע, אתה שלחת אותנו לשלושה חודשים, מה יהיה עכשיו?" ואילו מוטי, בלי לחשוב פעמיים, אמר לה: "את לא מתלוננת, אני מקווה, הרי לא שלחתי אתכם לאושוויץ."

      "בקול רם", ספרו של אלימלך רם ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות