העיתונות החוקרת יכולה לנשום לרווחה. פסק הדין של בית המשפט העליון בעניינו של סרן ר' נגד ד"ר אילנה דיין וטלעד, שניתן אתמול, פותח עידן חדש מבחינתה של העיתונות בכלל והעיתונות החוקרת בפרט.
כזכור, קבע בית המשפט המחוזי, לפני כשנתיים, שכתבה ששודרה בתכנית עובדה, והציגה את סרן ר', מי שהיה מפקד מוצב "גירית" שברצועת עזה בעת ההתרחשות עליה סופר בכתבה ,כמי שביצע וידוא הריגה בילדה פלסטינית, מהווה לשון הרע, ושעל כן זכאי סרן ר' לפיצויים בסך 300 אלף שקלים על פגיעה בשמו הטוב ובכבודו. סרן ר' זוכה לאחר שידור הכתבה על ידי בית דין צבאי מכל האישומים שיוחסו לו. מערכת "עובדה" לא עדכנה את קהל הצופים בהתפתחות זו.
בית המשפט העליון פטר את ד"ר אילנה דיין מאחריות , הטיל אחריות חלקית על טלעד בגין פרומו לתוכנית, תוך הפחתת סכום הפיצוי שהושת עליה ודחה את ערעורו של סרן ר' על סכום הפיצוי בו זיכה אותו בית המשפט המחוזי.
פסק הדין הארוך (מאוד) והמנומק היטב מהווה חומר קריאה מרתק לכל מי שיעמיק בו. הוא מעניין הן מבחינת תכני השקפת העולם האישית של כל אחד מהשופטים שישב בדין, והן מבחינת האופן שבו הוא מטפל בכללים משפטיים מוכרים, יוצק בהם תוכן חדש ואף משנה אותם לחלוטין.
כל שלושת השופטים שישבו בדין, המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, השופט עוזי פוגלמן והשופט יצחק עמית הסכימו כי הכתבה ששודרה במסגרת התכנית "עובדה" היוותה לשון הרע. היא פגעה בכבודו ובשמו הטוב של סרן ר'. עם זאת, כל אחד מהשלושה, שהסכימו גם על התוצאה הסופית של פסק הדין, ביסס את החלטתו על נימוקים שונים. המשנה לנשיאה ריבלין קיבל את טענת ההגנה לפיה האמור בכתבה היה אמת שהיה בה עניין ציבורי.
בעת שידור הכתבה, כך פסק, תוכנה היה אמת, לפחות ככל שהאחראים על אימות העובדות עליהן בוססה הכתבה, יכלו לוודא. זוהי "אמת לשעתה" , שמשמעותה היא שהכתבה שיקפה את המצב העובדתי שהיה נכון בעת שידור הכתבה, והיא מקנה הגנה למפרסם גם אם לאחר מכן התפתחויות עובדתיות מאוחרות יותר שינו את תוכן הפרסום ל"לא אמת". כבר בנקודת פתיחה זו מזמן לנו המשנה לנשיאה חידוש ראשון: לא רק "אמת לשעתה", עליה הסכימו כל שלושת השופטים, אלא גם "אמת עיתונאית". פירושה של זו הוא שהאמת אינה עוד, כפי שהורגלנו לחשוב, מצב דברים עובדתי שהוא או אמת או לא אמת, אלא מצב ביניים שמשקף לא רק הרחבת השוליים העובדתיים שבמסגרתם מותר שהעובדות המתפרסמות לא תהיינה אמת, אלא כולל גם אמת כפי שהיא ידועה למפרסם לאחר שנבדקה על ידו באופן סביר ואחראי וכל עוד שיפוצי עריכה לא הכניסו בה עיוות מודע ומהותי.
"הלכת חברת חשמל נגד הארץ" אאוט
המשנה לנשיאה ריבלין מייבא כאן את חידושי הפסיקה האנגלית והקנדית שמקנה הגנה לפרסומים שאינם אמת, בתנאי שהם משקפים עבודה עיתונאית אחראית, עוסקים בנושא חשוב ציבורית וראויים בעיני בתי המשפט לחופש ביטוי. זוהי הגנת ה- Responsible Journalism הידועה. אלא שבעוד שבאנגליה ובקנדה זוהי הגנה המוקנית לפרסומים שאינם אמת והיא מותנית בקיומו של תום לב מצידו של המפרסם ונחשבת לפחות חזקה בהשוואה לטענת "אמת דיברתי", אצל המשנה לנשיאה הפכה הטענה לחלק מטענת "אמת דיברתי".
השופט פוגלמן, לעומת זאת, מאמץ את הגנת ה"עיתונות האחראית" האנגלית ככתבה וכלשונה ובכך הוא תורם תרומה חדשה משמעותית לארסנל טענות ההגנה של העיתונות הישראלית. הענקתה של ההגנה מותנית בתנאי סף, כמובן, על מנת שלא תייצר פתח נרחב מדי לפגיעה בשמם הטוב של מושאי התחקירים של אותה עיתונות אחראית .
השופט יצחק עמית מצטרף לקביעתו של המשנה לנשיאה ומבסס את החלטתו על הגנת האמת בפרסום.
אולם אין ספק כי החידוש החשוב ביותר שבפסק הדין הוא הסטייה מההלכה הידועה בשם הלכת חברת חשמל נגד עיתון הארץ שנפסקה לפני למעלה מארבעים שנה, ובה סירב בית המשפט העליון להעניק הגנה לעיתון שפרסם לשון הרע על חברת חשמל. העיתון טען שם שתחקיר בעניין ציבורי שפורסם על ידו והוכח כמבוסס על עובדות שאינן אמת, מקנה לו בכל זאת הגנה, מהיותו פרסום שנעשה במסגרת מילוי חובה ציבורית המוטלת על העיתון כלפי קהל קוראיו - לדווח על עניינים בעלי חשיבות ציבורית. כל שלושת השופטים שישבו בדין הסכימו כי זמנה של הלכה זו עבר. שינוי העיתים, תפקידה החשוב של העיתונות והצורך להגן באופן משמעותי ככל שניתן על חופש הביטוי, מכתיבים להכיר בקיומה של חובה מוסרית וחברתית מצידה של התקשורת כלפי הציבור בעניינים בעלי עניין ציבורי. חובה זו מותנית, אמנם, בתנאים ובמגבלות אבל מרחיבה ללא ספק את מרווח הנשימה המקצועי של העיתונות החוקרת.
גם הצהרת ה"אני מאמין" של כל אחד מהשופטים בנוגע למעמדו של חופש הביטוי, האם הוא חזק יותר ממעמדה של הזכות לשם טוב או האם הוא שווה כוח לה- מעניינת. אין ספק שבעידן שבו מתרבות והולכות הצעות חוק המכוונות להשפיע על האיזונים הנהוגים בפסיקה הישראלית לכיוון העמקת ההגנה על השם הטוב, באמצעות הגדלת התקרות של פיצויים ללא הוכחת נזק וחובת פרסום תגובת הנפגע, הצהרת המחויבות לחופש הביטוי ולחופש העיתונות כפי שהיא מופיעה בפסק הדין היא בעלת חשיבות עליונה.
ד"ר תמר גדרון מרצה בבית הספר למשפטים במסלול האקדמי במכללה למנהל