אחד מי יודע: 12 האנשים ששולטים בתקשורת

13 מידות רחמים מיוחסות לאל, אבל לתקשורת לא מיוחסת מידת רחמים אפילו אחת. להיפך, השנה גברה הביקורת עליה אפילו יותר באמצעות הקרקע הפורייה של הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת האלטרנטיביים. שוב עלו דוגמאות לחוסר איזון פוליטי, להשתקה של מגזרים, סיקור סטריאוטיפי ויתר על המידה של חדשות צהובות.

חלק מהם איבדו קצת מכוחם, ואחרים דווקא התרחבו, אך 12 השבטים של התקשורת הישראלית היו ונותרו בדמותם ובצלמם של 12 האנשים שמחזיקים במושכות שלה:

נוני מוזס - מו"ל "ידיעות אחרונות" הנצחי אשר רוקם תוכניות לעבר הטלוויזיה המסחרית וזכה לכינוי "תמנוני" על ידי "ארץ חדשה"; אבי ניר - מנכ"ל קשת אשר ממשיך להוביל שיאי רייטינג ולטפח את זרוע מכירת הפורמטים של הזכיינית אל מעבר לים; מוזי ורטהיים - בעל השליטה בקשת (ולא רק); אודי אנג'ל - המחזיק במניות הזכיינית "רשת" ואחד מנותני הטון המרכזיים בה; שלדון אדלסון - הבעלים של "ישראל היום" וחברו הטוב של ראש הממשלה; אביב גלעדי - מבעליה של "רשת" ויו"ר ובעלי קבוצת התקשורת RGE; אלי עזור - מו"ל והבעלים של קבוצת הג'רוזלם פוסט שהקים השנה את עיתון "סופהשבוע"; רון לאודר - המחזיק במניות ערוץ 10; אליעזר פישמן - המחזיק בנתח מ"ידיעות אחרונות", בעיתון "גלובס" ובנתח מחברת הכבלים HOT; שלמה בן צבי - אשר רכש השנה את מעריב, זאת לצד "מקור ראשון" שבבעלותו; מו"ל "הארץ" עמוס שוקן; ופטריק דרהי המחזיק במניות בחברות HOT ומירס.

לא מעט כוכבי תעשייה צעדו בחודשים האחרונים לכיוונים חדשים, חלק מבחירה חופשית, ואחרים מתוך אילוצים. אלו ה-11 שהפתיעו יותר: יהודה שרוני שעזב אחרי 20 שנה את מעריב ועבר ל"סופהשבוע" יחד עם בן כספית; דני דויטש - שסיים 5 שנים בחדשות 2; שי גולדן שפרש ממעריב ועבר לזכיינית רשת; אבי זילברברג שפרש מ"הארץ"; איל אופנהים שעבר מערוץ 8 ל-24; נטע ליבנה שעזב אף הוא את קרליבך - דווקא למתחרה "ידיעות אחרונות"; יעקב אילון שירד מבית הוורד למסדרונות קשת ברמת החייל; טלי בן עובדיה שחזרה אחרי שלוש שנים לחדשות 10; רפי גינת שביצע פנייה חדשה מרשת לערוץ 10; וליבי צ'יפסר שעזבה את משרת הדיברור הכמעט מיתולוגית ב-yes.

עשרה שלבים מרכזיים בדרך להצלת ערוץ 10: הדירקטוריון מודיע על פיטורי עובדים וחוזר בו, שורת הפגנות, הצעת חוק פרטית מוגשת ונדחית, הדירקטוריון מודיע על פיטורי עובדים וחוזר בו, הרשות השנייה מחלטת חובות, עוד שורת הפגנות, ועדת הכלכלה מתכנסת בנושא, שר האוצר מקים את ועדת לוקר, החוק להארכת הזיכיון עובר בממשלה, רפי גינת ממונה למנכ"ל הערוץ. זה היה מעייף לכל הצדדים, וזה יהיה מעייף גם בפעם הבאה - רק פי עשרה.

אחרי תקופת הריון ארוכה חנכו השנה שני האתרים וואלה! ו-ynet אולפני וידאו חדשים ומתקדמים ועברו להעניק לקוראים את החדשות תוך ניצול מלא, סוף סוף, של היתרון שיש להם על פני הטלוויזיה, הרדיו והעיתון: נדל"ן וירטואלי אינסופי, זמינות ועדכניות. שידורי הווידאו של אתרי האינטרנט נמצאים רק בתחילת הדרך, אבל עם רצף אירועים חדשותיים כמו מערכת הבחירות הם הוכיחו שהעתיד נמצא בצריכת חדשות הוידאו-לפי-דרישה.

לא מעט פרוייקטים חדשים ושאפתניים הגיחו השנה לאוויר העולם: שבעת הבולטים שבהם אלו עיתון סופהשבוע, פורמט החדשות החדש של גל"צ, הערוץ הים התיכוני (ערוץ 25), ערוץ הכלבים, ערוץ 8 החדש, מגזין פלייבוי וחומת התשלום של הארץ. אפשר להתווכח על רמת הנחיצות או הכישרון העומדים מאחוריהם, אולם בשוק העיתונות והחדשות המשתנה במהירות והסובל מתחלואים כה רבים - מה שבטוח הוא שיש להם בעיקר אומץ.

מילה אחת שמורה דווקא למי שקיפח את חייו השנה, או ליתר דיוק - החודש, והוא המקומון התל אביבי "עכבר העיר" של רשת שוקן, שנסגר. יהי זכרו ברוך.

השנה החולפת מאוחרי המסך התאפיינה בדיסוננס מצטער: שבעת ימי השבוע סיפקו לשלוש הזכיניות נתוני רייטינג לא פחות ממדהימים, עם שיאי צפייה שנשברו משבוע לשבוע - אולם מנגד לא סיפקו להן הכנסות ראויות מפרסום בגלל המשבר המתמשך בענף. המשבר הזה דווקא עושה סימנים של התאוששות, והזכייניות ישיקו בקרוב את לוחות השידורים של העונות הבאות בתקווה למאזנים כספיים אביביים יותר.

ספרנו השנה שישה תפקידים בהם מחזיק העוזר הבכיר של מנכ"ל רשות השידור, זליג רבינוביץ' – עליהם גם נאלצו ברשות להגן בבית משפט. מקים ערוץ 33, ממונה על קשר עם עובדים, אחראי על יישום הרפורמה, הקמת מחלקת הניו מדיה, מ"מ מנהל הטלוויזיה וחבר משלחת ללונדון. בכמה תפקידים יכול להחזיק אדם, ובסך הכל בשביל מה.

הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב, ישראל היום והחבר החדש סופהשבוע – הרבה נייר עדיין מודפס בישראל בכל בוקר, כאשר לכולם ברור שבמוקדם או במאוחר מכבשי הדפוס יפסיקו לעבוד באינטנסיביות שבה הם עובדים היום. העיתונים בישראל קידמו השנה באופן משמעותי את הנוכחות הדיגיטלית שלהם, והתקרבו צעדים נוספים ליום שבו "עיתון" יהיה סוג של הגדה.

ארבע העיתונאיות שעשו כותרות שאהבנו השנה היו נרי ליבנה שהתנדנדה על הכסא אבל הצליחה לבסוף להינצל ולהישאר עמנו, דנה ספקטור שחזרה לדבר על עצמה ברדיו כי שם כמות המילים קצת פחות מוגבלת מבטוויטר, רינה מצליח שעשתה את הצפוי והפכה עצמה מטרה ל"ארץ חדשה" ואריאנה מלמד שרגילה לעקוץ את הטלוויזיה, ומצאה עצמה פתאום נעקצת על ידה.

מי שחשב ששידורי הווידאו באינטרנט יורידו מכוחם של אבי ניר, אבי צבי והשחקן החדש רפי גינת לעצב את שעות הפנאי וההעדפות הבידוריות של עם ישראל – התבדה. נתוני הצפייה בטלוויזיה הרקיעו השנה שחקים והראו כי מנכ"לי זכייניות הטלוויזיה שומרים על כוחם כשלושת האבות הרוחניים של העם היושב בציון, מול המסך, בעוד השלושה ממשיכים וממלאים את כיסיהם באגוזים.

המצב שנוצר השנה בו לשני הרגולטורים, הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין אין מינוי קבע בראשם – רק החליש יותר את היכולת שלהם לפקח על גופי השידור בעידן בו רגולציה מסורתית הולכת ונעשית רפה יותר וחלשה. השנה הקרובה תעמוד בסימן המיזוג של שני הגופים הללו, שהוא קצת כמו ביקור של אליהו הנביא: אומרים שזה קורה, אבל יודעים שזה לא באמת.

יחסים מתוחים בין נתניהו והתקשורת היו מאז ומתמיד. רוב התקשורת אוהבת לשנוא אותו, עיתון אחד מחויב לאהוב, הוא מצדו העדיף לתת השנה ראיונות לעיתונים בחו"ל מאשר לעיתונים כחול-לבן ועם הכתבים המדיניים צמצם את הקשר הבלתי אמצעי למינימום. אין איש אחד בישראל שהמדיה נשאה אליו עיניים השנה כמו ביבי, בשמיים ובארץ, ולא יהיה גם בשנה הקרובה.