נושאים חמים

שבוע למותו: השערוריות הגדולות של דנקנר

מותו של אמנון דנקנר הוליד לא מעט הספדים נוסטלגיים אשר היו בוודאי מעלים אצלו את אותו חיוך משתומם. למען האמת ההיסטורית, אבל גם למענו, ריכזנו דווקא את השערוריות שעורר

קולות הנהי והשבר שליוו לפני כשבוע את הידיעה המפתיעה על מותו של העיתונאי אמנון דנקנר, כמעט מעוררות את החשק לעוד סקנדל אחד אחרון מבית היוצר של מלך השערוריות. אולי, בתום השבעה, הוא יתייצב באולפן טלויזיה וירעים בטון המתריס שלו ובחיוך הממזרי (שהפך מוכר בכל בית בעקבות הדמות שגילם ב"פולישוק"): "מפגרים, בסך הכל עבדתי עליכם. רציתי לראות מה יעשה המוות שלי. ועכשיו תעופו לי מהעיניים".

ימיו ולילותיו של הילד במגרש המשחקים. שי גולדן סופד
צפו: ההופעה הטלוויזיונית האחרונה של אמנון דנקנר
הלווית דנקנר: "אמנון הופיע כמו אור שמיימי"

אילוסטרציה (מערכת וואלה! NEWS)
החברים והשונאים. רשימה חלקית (אילוסטרציה)

אכן, דנקנר היה הרבה דברים: עיתונאי, סופר, בוהמיין, שחקן. אבל יותר מכל דבר אחר הוא היה שחקן בהצגת יחיד שהוא כתב וגם ביים. כל חייו המקצועיים שזורים בשערוריות שנדמה שנרקחו במוחו, עלילות סבוכות שבהן הוא מעצבן אנשים, מתרגז בחזרה, מתווכח, מתנצל, כותב על זה, חוזר בו מההתנצלות וכן הלאה. מה מסתתר מאחורי החיוך המפורסם, המלא בחשיבות עצמית? בעיקר הנאה גלויה. ההנאה לעצבן את כולם.

חוץ מחברו המנוח טומי לפיד לא היה אף קרון משתולל על פסי הרכבת כמו אמנון דנקנר. עכשיו שני האנשים השמנים, הנהנתנים והמאוהבים בעצמם מתנצחים בשמיים עם כל מלאך שזז. כשתראו ברקים ותשמעו רעמים – תדעו היטב מאיפה זה בא.

הגזען - אין לו אחות

בדיוק שלושים שנה לפני שנפתלי בנט עשה קריירה משגשגת מהתחבקות דביקה עם כל "אחיו" במרכז ובשמאל, ואיילת שקד פנתה לזוללות-מתנחלים בתור "אחותי", היה זה דנקנר שתבע במאמר המכונן שלו תחת אותה הכותרת את הביטוי "אין לי אחות". זה היה בשיא ימי השינאה המלובה היטב בין ימין ושמאל מדיני, ובין מזרחיים זועמים לאשכנזים עדיני נפש. דנקנר, שזיהה כבר אז את פוטנציאל הסקנדל, מיהר למתג את הראשונים בכמה מההערות המעליבות ביותר: "בבונים", "גן חיות", "הפלנגות של בגין", "בריונים" ועוד.

דנקנר, פירסם את המאמר בטור שלו "ראיתי, שמעתי" בהארץ, והתכוון להמון שמשתולל בהפגנות ומאיים על חייהם של חברי כנסת מהשמאל. אבל לרגע לא היתה לו שום כוונה להכחיש שהחלוקה שלו בין נאורים לאספסוף היא עדתית לגמרי: "עכשיו אני רוצה לומר לכם שנמאס לי לרחם ולהבין. אני מכיר את כל הסיפורים האלה על הקיפוח והפער ורגשות התסכול והדי-די-טי והמעברות ו-וואדי סאליב ומוסררה, והעוני וההשפלה....ואני גם מכיר בעוולות שנעשו. אבל אם פירוש הדבר הוא שאני צריך לפשוט את צווארי להורגים, להושיט את לחיי למכים וליורקים – אז לא. עד כאן".

דנקנר קורא במניפסט שלו למעין מלחמת אזרחים נגד הפשיזם הפושה, אך מסרב לכינוי המקובל "מלחמת אחים": "אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עלי, אני מסרב לכנות את הצד השני 'אחים'. אלה לא אחיי, אלה לא אחיותי. עזבו אותי, אין לי אחות".

המאמר של דנקנר זכה לאין ספור תגובות נזעמות, וסיפק לו פלטפורמה להתנצלויות חוזרות ונשנות במהלך השנים (כולל מאמר נגד, "יש לי אחות", שבו קרא "לחבוש את הפצעים" החברתיים). למרות ההתנצלות (שלוותה גם בהתנצלות של עורך העיתון דאז גרשום שוקן), הצביעה מועצת העיתונות על האלמנטים הגזעניים הבוטים במאמר, וקבעה כי "החרטה וההתנצלות אין ביכולתם לבטל את חומרת הדברים".

הלווייתו של אמנון דנקנר (בן קלמר)
דנקנר קרא למרגלית "דגנרט", שהחזיר ב"פסיכופט". דן מרגלית בהלווית דנקנר, השבוע (צילום: בן קלמר)

הרכילאי – דן בן-אמוץ אוהב את אמא

הביוגרפיה של דנקנר על דן בן-אמוץ, הסופר ואיש הבוהמה שמת ב-1989 מסרטן, תיכנס כנראה לפנתאון כאחד התיעודים הביוגרפיים השערורייתיים ביותר שנכתבו כאן. שוב הוכיח דנקנר את כשרונו ביחסי ציבור ובמשיכת תשומת לב.

בביוגרפיה נטען כי בן-אמוץ קיים יחסי מין עם קטינות, וכשהיה בן 13 שכב עם אמו. בעקבות החשיפה נוצרה מחלוקת בין אלה ששיבחו את דנקנר על אומץ ליבו לנתץ פרה קדושה, לבין חבריו של בן-אמוץ שניתקו עימו את הקשר. נתיבה בן-יהודה אף עזבה את אולפן הטלויזיה בזעם כשהחל דיון בנושא, וסירבה לשבת לצידו של דנקנר.

כך או כך, הגילויים המסעירים הכתימו את שמו של בן-אמוץ לעד. למרות שבשנות השבעים והשמונים נחשב לפורץ דרך ספרותי לא פחות מחנוך לוין, אפרים קישון או ניסים אלוני – כיום ספריו אינם נלמדים ומורשתו אינו מונצחת. כולם זוכרים אותו בעיקר כעבריין מין.

סערת-משנה פרצה לפני כמה שנים כאשר אלמנתו של בן-אמוץ, בתיה אפולו, העניקה ראיון לערוץ 2 ובו סיפרה כיצד דרש בן-אמוץ הגוסס מדנקנר להימנע מפרסום הביוגרפיה, וגורש מביתו. דנקנר הכחיש את האירועים מכל וכל, אך אחר כך הסתבך בגירסאות מתעתעות כשהיפנה אל הכתוב בסיפרו. שם אכן מתוארת סצינה, מעט שונה בפרטיה, שבה מתקומם בזעם בן-אמוץ הגוסס והסובל כנגד כתיבת הביוגרפיה.

וכך השיב דנקנר לאפולו, ולחברים שהאשימו אותו בבגידה: "דן בן אמוץ, שהיה חבר שלי בשש השנים האחרונות לחייו, סיכם אתי כי אכתוב את הביוגרפיה שלו. הוא שמע מפי כי זו לא תהיה ביוגרפיה מטעם - וקיבל.... החלטה מהסוג שקיבלתי, ושאותה מכנים תוקפיי 'בגידה', היא החלטה מוסרית. הרי לא היה מדובר בחטאים קלים. המוסר שאני התחנכתי עליו לא הותיר לי מרווח של היסוס: היה עלי לכתוב את הדברים ולא ליטול חלק בקשר השתיקה וההשתקה. גם בעמדה שלי מול הקוראים לא הייתי יכול לנהוג אחרת. איך הייתי מתיימר להגיש להם ביוגרפיה שממנה הייתי עוקר פרשות שהן משמעותיות ביותר לגבי גיבור הביוגרפיה ומציג דמות חלקית? האם אפשר היה לכתוב ביוגרפיה של בן אמוץ בלי לכלול את העובדות בדבר היותו פדופיל אובססיווי ומסוכן?".

האגרסיבי – העורך פושט נעליו

בתחילת העשור הקודם דנקנר קיבל תגמול הולם על נאמנותו למו"ל. אחרי תקופה ארוכה שבה הגן בכתיבתו על עופר נמרודי (שהורשע בהאזנות סתר) ואביו יעקב, אחרי שליווה אותם בנאמנות לבתי המשפט, והתעמת בגלוי עם רשויות החוק המתעמרות כביכול במשפחה הנרדפת, העניקו לו הנמרודים את הכבוד הגדול ביותר ומינו אותו לעורך הראשי של מעריב.

דנקנר צבר אויבים ואוהבים במעמדו החדש והרם בעיתון, כמו שרק הוא יודע: בצבעוניות, בגרנדיוזיות, במחוות אדירות. נדמה שלא היה עוד עורך בעיתונות העברית שמשך אש ואמוציות כמו דנקנר. "כשהוא הגיע לעיתון הוא השתולל כמו ילד עני שלראשונה בחייו נכנס לסניף של טויז אר אס", סיפר בכתבת פרופיל ענקית במוסף הארץ איש מעריב לשעבר גל אוחובסקי. "יש בו תכונות של דיקטטורים מפורסמים...הוא חירב את העיתון".

היו סיפורים על צנזורות, מינויים תמוהים, פיטורים שערורייתיים והחלטות עיתונאיות חסרות פשר – אבל יותר מכל דבק הסיפור על הנעליים. לדנקנר, סיפרו עובדי העיתון, היה מנהג מגונה: הוא נהג לחלוץ את נעליו ולהשליך אותם – פעם לסל, פעם על הדלת, לפעמים ישירות לעבר אנשים. המנהג התמוה הזה, נחשף בכתבה ההיא בארץ, ב- 2007, קצת לפני שדנקנר פרש: "בחדר המזכירות של דנקנר היה פח גדול ודנקנר התיאטרלי...ניסה לקלוע את הנעל לתוך הפח. 'ההשפלה היא בזה שאני, ועוד אנשים, היינו צריכים לעמוד שם ולהתפעל, למחוא כף על הביצוע', אומרת כתבת שנאלצה לצפות בנעל מתעופפת עד הקיר, 'במקום להגיד לו: מה, אתה משוגע? מה זה?' אחרי קובי אריאלי המשועשע רדפה נעל המוקסין של העורך במגרש החניה של העתון".

דנקנר עצמו התייחס לסוגיית הנעליים בבוז גלוי ובשעשוע: "בעניין משחקי הסטנגה בנעליים", כתב בתגובתו ל"הארץ", "אני מודה שאני אוהב לעתים, בעיקר בלילות הארוכים בעבודה, להשתטות ואף להשתובב, מתוך ניסיונות שבירת דיסטנס עם עובדים במערכת. במסגרת הזאת נעשה השעשוע הזה (אותו למדתי בשירות המילואים), ביחד עם כמה עובדים שבשעתו השתתפו בו בקולות תרועה והיום מתלוננים כי חשו כנשים מוכות. אומללים שכמותם, באמת. לא נותר לי אלא לקנח דמעה על סבלם הנורא".

רווית נמרודי (אשתו), עופר נמרודי (יח"צ , סיון פרג')
תגמול הולם. עופר ורווית נמרודי (סיון פרג')

הנקמן – דן חלוץ מנהל מלחמה. על הכסף

אחד הסקופים הגדולים של "מעריב" בעידן העורך הראשי דנקנר נגע לרמטכ"ל מלחמת לבנון השניה דן חלוץ. לחלוץ, על פי הפרסום של הכתב יהודה שרוני, היו דברים חשובים מאד להתעסק בהם ביום הגורלי שבו נחטפו חיילי צהל ונפתחה המערכה השנויה במחלוקת עם חיזבאללה: לדאוג לתיק המניות שלו. חלוץ, דווח במעריב, מיהר להתקשר למנהל ההשקעות שלו ונתן הוראת מכירה לתיק כולו - 120,000 שקלים בסך הכל. בז'רגון הבורסאי זה יכול להיחשב כ"מידע פנימי" (הרמטכל יודע שהוא עצמו הולך להכריז על מלחמה, ומשתמש במידע זה כדי להשפיע על השוק), אבל עיקר הזעם הופנה לאספקט הציבורי: האם זה מה שיש לרמטכל על הראש בשעה כל כך גורלית לבטחון מדינת ישראל וחייליה?

עד כאן הכל בסדר. אלא שאז התברר שבין הגעת הידיעה למערכת לבין הפרסום עצמו (שבוצע רק עם שוך הקרבות) נשלח מכתב מהעורך הראשי דנקנר לרמטכל חלוץ ובו מתרעם דנקנר על האפליה של "מעריב" על ידי דובר צהל מול "ידיעות אחרונות". לזעם נוסף גם איום מרומז על בעיה קשה שנמצא בה הרמטכל ותפורסם בקרוב בעיתון. האם פרסום סיפור המניות היה בחלקו סגירת חשבונות עם חלוץ? דנקנר הכחיש: "שלחנו מכתב לדוברת צה"ל כמחאה על ראיון בלעדי ותמונות בלעדיות שהעבירה ל'ידיעות אחרונות'" הסביר למגזין "העין השביעית". "מעולם לא נעשה ככה בזמן מלחמה; לא מקובל לתת בלעדיות לעיתון אחד על חומרים – ומחינו בהתאם. מה הקשר לאייטם על חלוץ? ...זה לא היה מכתב איום. נאמר בו, על־פי זכרוני שאינו מטעה אותי, שהרמטכ"ל נמצא במצב לא טוב, בבעיה, שעליה נכתוב כשיגיע הזמן, בפירוט ובחומרה הראויים".

הזכאי – יש לו אחות. וגם אח.

דנקנר השלים את מסעו חזרה אל חיק הקונצנזוס (המזרחי) כאשר התייצב לימינו של אריה דרעי אחרי שזה הורשע בלקיחת שוחד. עמדה זו פתחה את פרק המאבק הממושך של העיתונאי בנציגי שלטון החוק: הפרקליטות, המשטרה והשופטים. גם הפעם, דנקנר לא עשה זאת בעדינות. הוא התיימר לנתח את כתב האישום של הפרקליטות ופיסקי הדין של השופטים (ומצא בהם פרכות, בכביכול, על ימין ועל שמאל), התייצב עם דרעי לבמות של תוכניות האירוח ואירועים של ש"ס (כולל חיבוקים לבביים עם האח האובד), והציג את שר הפנים לשעבר, אשר נטל כספי ציבור, כדרייפוס המודרני.

אשתקד, לאחר שדרעי החליט לשוב לחיים הפוליטיים, הריע לו דנקנר: "אני עדיין חושב שהרשעתו בשוחד לא הייתה נכונה. כשכתבתי לא הכרתי כמעט את דרעי. באופן טבעי נוצרה בעקבות כתיבתי בעניינו חברות בינינו. אני גאה בה ורואה בדרעי אדם חיובי ואיש שעוד יתרום לחיים הפוליטיים". את תחקיריו של מרדכי גילת שהביאו לחשיפת הפרשה הוא כינה "שטויות" ו"קשקוש בלבוש", וסיפרו של גילת על דרעי זכה מפיו לכינויים "בושה", "מעשה ליצנות", ו"ספינת פח רעועה".
דרעי עצמו ספד לו השבוע: "אמנון היה חבר אמיתי, אבל יותר ממה שהיה חבר, היה איש אמת, איש אשר לא חשש מעולם לומר את אשר על לבו. אמנון שייך לזן נכחד של אנשים אמיצים ומוכשרים שאילולא היו קיימים היה צריך להמציא אותם".

המתנצח – הביטוי "נאצי" עלה לו שקל, ה"עצלן" הרבה יותר

כתיבתו המשתלחת והופעותיו הפרובוקטיביות בטלויזיה של דנקנר לא פסחו גם על בתי המשפט. ב- במסגרת פאנל בפופוליטיקה התפרץ לעבר פעיל הימין הקיצוני איתמר בן-גביר וקרא לעברו "איתמר הקטן הנאצי הזה", ו"סתום את הפה נאצי מלוכלך". בן- גביר הגיש תביעת לשון הרע נגד דנקנר. השופטים בבית המשפט השלום קיבלו את התביעה אך העמידו סכום פיצוי סמלי בלבד של שקל. שני הצדדים ערערו על ההחלטה לעליון אך גם זה השאיר אותה על כנה.

דנקנר (ביחד עם שותפו לכתיבה רון מייברג) נתבע תביעת לשון הרע גם על ידי העיתונאי מתי גולן, בעקבות כתבה שפירסמו השניים על כהונתו של גולן כעורך גלובס. גולן טען שדנקנר ומייברג הכינו כתבת "חיסול חשבונות" נגדו בעקבות ביקורת שכתב עליהם בעבר. בכתבה של שני העיתונאים תואר גולן כעורך עצל, נהנתן, יקרן ועוד. השופט מצא כי רוב הטענות נגד גולן לא הוכחו כראוי, ומתח ביקורת חריפה על הכותבים: "נראה לי כי אכן לא נקטו הנתבעים אמצעים סבירים להיווכח אם האמור בפרסום אמת, אם לא. אמצעים סבירים כוללים חקירה יסודית וחסרת דעה קדומה, חקירה בתום לב בדבר האשמות המוטחות כלפי הנפגע...", ופסק לטובתו של גולן פיצויים בסך 80,000 שקל פלוס הוצאות משפט.

מתפללים בישיבת שאגת אריה כלא מעשיהו (בוצ'צ'ו)
דנקנר לא עשה זאת בעדינות. מתפללים בישיבת "שאגת אריה" (צילום: בוצ'צ'ו)

החבר הטוב – (גם) הוא זכאי

כאמור, ב- 15 השנה האחרונות לדנקנר יש גם אחות, וגם כבוד ויקר שמרעיפים עליו עבריינים בכירים שהואשמו או הורשעו בפלילים. הבכיר ביותר שבהם הוא ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. כשהוכנה כתבת פרופיל גדולה בעיתון "מעריב" על אולמרט, דאג דנקנר לעקר אותה מכל מילת ביקורת. כתבים ועורכים נדהמו לגלות את כתב היד המקורי שלהם משתנה מן הקצה אל הקצה, ודנקנר עצמו הודה בכך: "אני מודה על חטאי הכפול שאני חבר של אולמרט וגם חושב שהוא בעל נשמה גדולה, איש יעיל, אינטליגנטי וראש ממשלה מצוין ולא מושחת", אמר ל"הארץ" ב- 2007. "חוץ מזה אני גם עורך העיתון וכל שבוע אני עורך, משנה, מדריך ומעיר ואיני רואה בתפקיד העורך תפקיד פסיווי של מוריד חומרים לדפוס. לעתים קרובות מדי יש בעיתונים תערובת ממאירה של בורות, זדון ואג'נדה, וככל שהבחנתי בדברים כאלה ניכשתי אותם. אולמרט אינו היחיד שכתבות בעניינו שונו או שוכתבו על ידי".

אולמרט זכה להגנה מוצקה מהחבר דנקנר גם אחרי ההרשעה אשתקד בפרשת מרכז ההשקעות, והזיכוי המהדהד בפרשות טלנסקי ו"ראשון טורס". הזיכוי הביא לפיחות במעמדו של פרקליט המדינה משה לדור, ורבים אף קראו לו להסיק מסקנות ולהתפטר. דנקנר חשב שזה מעט מדי – והציע ללדור להתאבד, לא פחות. בראיון לעיתונאי אביב לביא מיד לאחר ההתבטאות החריגה ניצל דנקנר את המומנטום של הסקנדל החדש עד תום: "אמרתי את מה שאמרתי (על לדור) כהתרסה נגד אדם שחושב שהוא יכול לרמוס אנשים בלי חשבון ובלי לתת דין וחשבון. אני כותב ומדבר בלהט כשדברים מרגיזים אותי. אני נלחם להגנת האזרח מכוחן המוגזם של הרשויות. הרי כשאנשים יוצאים להפגנה בתל אביב וחוטפים מכות רצח משוטרים על לא עוול בכפם...בוערת הבטן שלהם והנשמה נשרפת מתסכול. זה אותו דבר כשפרקליט רומס מישהו וגומר אותו, ולא חושב אפילו להתפטר, שלא לומר להתאבד, כי הוא כיבה את האור על משפחה".

אהוד אולמרט הגיע לנחם את משפחתו של אמנון דנקנר (שלומי גבאי)
זכה להגנה מוצקה מהחבר ז"ל. אולמרט, השבוע בביתו (צילום: שלומי גבאי)

החבר הרע – פעם אחוכ, היום דגנרט

החברות המתמשכת עם אולמרט העיבה על חברות אחרת לשעבר של דנקנר – עם העיתונאי מרגלית. מרגלית שהיה חברו הקרוב ביותר של אולמרט הפך לאויבו המר והאשים את דנקנר כחלק מחגורה של עיתונאים שאולמרט למעשה ניצל כדי להלבין את חטאיו. אז דנקנר קרא למרגלית "דגנרט", מרגלית החזיר ב"פסיכופט" – והצופים הרויחו, יותר מפעם אחת, קרבות בוץ שלא היו מביישים את הגרועות שבסדרות הריאליטי האמריקאיות.

השניים נפגשו באולפן הטלוויזיה בפעם המיליון והאחרונה, בתוכנית "פגוש את העיתונות". במבט לאחור זאת היתה הופעה טלויזיונית נדירה באיכויותיה. היא גילמה את כל מה שטוב ורע באמנון דנקנר: האישי משתלב עם הציבורי, המציאות עם הדמיון, עולם המשפט עם עולם הרחוב. מרגלית היה הרבה יותר שכלתני ומנוסח בהופעה הזאת, אבל המנצח ללא עוררין היה דנקנר. שוב ושוב ביקש מרגלית לסיים את טיעוניו, אבל דנקנר באמירות קצרות ובהירות השתלט לגמרי על הדיון. באותו דיון, אחת מהופעותיו האחרונה של דנקנר, הוא שטח את האני מאמין שלו: "מותר לי להגיד דברים חמורים, ומותר לי גם להרגיז, ומותר לי לא למצוא חן. לפעמים אני אפילו אוהב את זה".