פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כוכב אחד לבד, אני לא הייתי מעז

      שערוריות הטאלנטים האחרונות יוצרות בערוצי הטלוויזיה שינוי תפישה חשוב יותר מהרתעה או מהעיסוק בסכומים שהם מרוויחים: החתירה לסביבת עבודה ידידותית ונקייה מהשפלות. דעה

      מאפרת שעובדת כמה שנים טובות בתעשייה כעצמאית וכבר נתקלה כמעט בכל הדמויות הטלוויזיוניות האפשריות סיפרה לפני מספר שנים על אישיות טלוויזיונית ידועה שנהגה, איך נאמר בעדינות, להתחיל איתה ועם נשים אחרות. לפערי הגילאים, לסטטוס הזוגיות או לרצונות שלהן לא הייתה בעיניו של האיש משמעות, גם לא לדפוסי האתיקה הברורים שאמורים להיות נהוגים במקום העבודה שלו. מעשיו, אגב, מעולם לא הגיעו לידי ביצוע והוא נתפס על פי רוב כמציק-לא-מזיק שלא עובר את הגבולות (לפחות ככל שהיה ידוע), אבל נהג למתוח אותם מבלי שאיש יגיד לו להפסיק.

      החודשים האחרונים מוצפים בתקריות של טאלנטים: מההטרדות המיניות, לכאורה, של עמנואל רוזן, דרך שלטון האימים, גם כן לכאורה, של שרון גל ועד, להבדיל אלף הבדלות, המקרה הקל והשונה בתכלית שבו אושרת קוטלר מאבדת את העשתונות בעמדת השידור. דבר אחד כבר ברור: אותו אדם שהוזכר בפתיח בוודאי נזהר יותר היום בוודאי גם כשהמצלמות מכובות.

      שרון גל (ברני ארדוב)
      בלי קשר להיבט הפלילי, היום התעשייה מסתכלת אחרת על מקרים כמו שלו. שרון גל (צילום: ברני ארדוב)

      תסמונת ה"אי אפשר בלעדיי"

      יש שימצאו בהגדרה "טאלנט" לא מעט אנטגוניזם. היא הרי באה להפריד בין אדם מן השורה – תחקירן, כתב או עורך – לכישרון-על שמטרתו לייצר רייטינג ורווחים. תודעתית, מדובר בכישרון שאי אפשר לוותר עליו, כשהיחס בין המשכורת להערכה כלפיו ישר: ככל ששכרו גבוה יותר, כך גם התלות בו. בעולם התקשורת, טאלנטים יכלו לצבור מעמד של אל בגוף התקשורת שבו עבדו. חלקם לא מנצל זאת, אחרים בהחלט נהנו מהכוח שצברו. מה שהנחה אותם הוא כלל פשוט: אי אפשר בלעדיי. ובכן, חוקי המשחק האלה מתחילים כנראה להשתנות.

      תקשורת ההמונים המודרנית אינה פוסחת על אף גורם בסביבתה. בעולם של היום, המסקר הופך אוטומטית למסוקר. הוא חלק מאותה "משפחה" שמשקיפה עלינו מתוך ארבעת הקירות ב"פרנהייט 451" של ריי ברדבורי . אנחנו כבר יודעים את זה מזמן, אבל נדמה שלהם אף אחד לא ממש סיפר על התופעה. הם שמעו עליה רק לאחרונה, בדרך הקשה.

      התפוצצות פרשות רוזן וגל מתחה לראשונה קו ברור שהיה צריך להיות תחום כבר מזמן: אף אחד אינו מורם מעם, ללא שום קשר להיבט הפלילי של המעשים. על פי הדיווחים, הסבירות שנגד השניים יוגשו כתבי אישום נמוכה, ייתכן שבמעשיהם אין כל פשע מלבד קלון מוסרי. אלא שאפילו גל עצמו לא הכחיש בראיונות את היותו אדם קשה ובעצם הודה לפחות בחלק מיחסי האנוש הבעייתיים המיוחסים לו. יחסי אנוש כאלה היו קיימים גם אצל כוכבים אחרים והעכירו מערכות שלמות, כשהאווירה הקשה הפכה לנטל כבד יותר ככל שכמותם גדלה. כעת, לראשונה אולי בתולדות המדיה המודרנית, נראה שיחסי הכוחות כבר לא נוטים לטובתם.

      עמנואל רוזן (נמרוד סונדרס)
      אי אפשר יותר בלי הטאלנט? מסתבר שאפשר (צילום: ברני ארדוב)

      על רקע ההצלחה הזו בולט הכישלון הניהולי

      ברוח הימים הללו ניתן בקלות להתבלבל בין התלונות על גישתם הטאלנטים לטרוניות הציבוריות על שכרם הגבוה. חשוב להבחין בין שתי הטענות הללו. אין להתרעם על משכורת גבוהה כל עוד היא מחזירה את עצמה ומאפשרת את תחזוקה של התכנית ובמישרין גם את משכורותיהם של עובדיה.

      דווקא "לילה כלכלי" היא דוגמה מצוינת לכך – גל ניתב אותה למקומות של הצלחה אדירה וראוי לקרדיט לו זכה. אלא שעל רקע ההצלחה הזו בולט הכישלון הניהולי שגרם לו להתגונן מפני ערוצי התקשורת, במיוחד מול הערוץ ששימש חממה לשגשוגו.

      זה לא הכסף, זו הגישה, ועכשיו יותר מתמיד מתחילים בתקשורת הישראלית לעשות בדק בית ולדוש בעניין הזה של יחסי אנוש, של השפלות, של חיסון העובד הזוטר מפגיעה של דרגים בכירים בו ושל יצירת סביבת עבודה נוחה ונעימה יותר. להוציא את ההיבט הפלילי, זו הבשורה האמיתית מהפרשיות האחרונות. והיא חשובה הרבה יותר מעיסוק בנפח המשכורות.