עובדי מעריב – תזרקו את הוועד מכל המדרגות

אני מבקש לפנות מכאן לעובדי מעריב ולהפציר בהם: תעיפו כמה שיותר מהר את ועד העובדים שלכם, הפועל לדחיית הרפורמה הנדרשת בעיתון. ההצעה שהגיש לכם המו"ל שלמה בן-צבי (שבחר, אגב, לאחר רכישתו את העיתון לסגור את המוסף שעבדתי בו וכך, בעקיפין, לשלוח אותי הביתה) כואבת, ומכעיסה. היא תגדע את מטה לחמם של מאות עובדים. אך החלופה כואבת יותר. החלופה היא ש"מעריב" יחדל מלהתקיים.

הטיעון מבלבל, לכאורה: להעיף את ועד העובדים לטובת העובדים? כולנו התרגלנו לקרוא על הישגי ועדי העובדים של עובדי הנמלים, של עובדי חברת החשמל ושל עובדי הבנקים. הם עושים שרירים, ומשיגים הישגים כבירים לטובת הציבור אותו הם מייצגים. אתם, אנשי "מעריב" קראתם וחשבתם לעצמכם: אם הם, למה לא אנחנו? אילו רק היה לנו ועד עובדים ראוי לשמו, אולי היינו זוכים לרמות שכר, לתנאים וליציבות כמו במונופולים המאוגדים...

אז זהו, שלא.

יש הבדל מהותי בין "מעריב" לנמל אשדוד, לחברת החשמל, למורים, למקורות, לעובדי משרד החוץ ושות'. ההבדל המהותי הזה הופך את ועד העובדים מאוהב לאויב, ומאמצעי לחץ כביר לסם מוות בעורקי העיתון בו אתם מועסקים.

ההבדל המהותי הראשון הוא הדרך בה משיג המעסיק את הכסף למימון פעולותיו. במקרה של "מעריב," הכסף בא ממפרסמים, ממנויים ואנשים שרוכשים את העיתון בדוכנים מרצונם החופשי, בסביבה רווית תחרות ואלטרנטיבות. המגזר הציבורי, לעומת זאת, משיג את ההון הנדרש לקיומו לא בזכות איכות השירות אלא בזכות המדינה, הגובה מהציבור מיסים בכפייה. במקרה המונופולים הממשלתיים יש, להלכה, אפשרות בחירה לצרכנים, אך ברוב המקרים אין לחברה הממשלתית מתחרים, ואפשרות הבחירה בתחום שירותי הנמלים, חברת החשמל או מקורות היא תיאורטית לחלוטין. במקרה דומה ניתן להיתקל במקרה הבנקים בישראל. לכאורה, יש כאן תחרות.

בפועל, יש כאן קרטל הפועל בחסות בנק ישראל, המציב כללים המבטיחים שלעולם לא ייכנסו לשוק הבנקאות מתחרים חדשים. מעריב אינו נהנה מחלב ניגר מעטיני הקופה הציבורית או מקהל צרכנים שבוי. הוא מתחרה על תשומת לב, על מנויים ועל הכנסות מפרסום בשוק קשה ותחרותי, המשתנה במהירות.

חמור מזה, להוציא אפיזודה קצרצרה בשנת 2005, "מעריב" לא הצליח להרוויח כסף למעלה מ-15 שנה. המשמעות של המצב הזה היא כי "מעריב" כגוף עסקי קיים לא בזכות אלא בחסד. חסדם של בעלי?הבית המתחלפים תדיר של העיתון, המנסים לשנות את אופן הפעולה שלו, על יסוד תקווה ואמונה כי בסופו של דבר, בסופה של דרך, בסופו של תהליך, יוכל העיתון לתרום לכיסם ולכבודם.

עד היום כל הבעלים טעו. "מעריב" הצליח מאז שנות השמונים לקבור את מקסוול, לרושש את נמרודי, להותיר חור כספי כואב בכיסו של זכי רכיב, לשתות מאות מיליוני שקלים מדיסקונט השקעות של נוחי דנקנר ולקלף מבן צבי וקרובי משפחתו עשרות מיליוני שקלים.

הסיבה לכישלונות החוזרים ונשנים של "מעריב" הייתה כישלונם של קברניטיו ביצירת מוצר שיקלע לטעמם של קוראים ומפרסמים. סירובו של הוועד לאפשר לבן-צבי להמשיך ולשנות, לתהות, להצליח ואולי לבזבז כסף ולטעות מצמצת את מרווח האפשרויות שלו לאפס. אין סיבה להניח שחברי הוועד יודעים טוב יותר מבן צבי מה צריך לעשות כדי להציל את מעריב. גם אם כן, הם אינם מפגינים את הרצון או את היכולת למשכן את עתידם ולהמשיך לשלם לכם משכורות.

אתם צריכים להיפטר מהם. במהירות ובהחלטיות. בזעקה ארוכה, כואבת ונחרצת.

אז תעיפו אותם, כי אם לא תעיפו אותם הם לא יעצרו. הם לא יעצרו עד שיקברו קבורת חמור את מקומות העבודה שעוד יישארו לחלק מכם. עשו זאת למען עצמכם. עשו זאת למען חבריכם שיישארו אחריכם במערכת. עשו זאת לטובת צרכן התקשורת הישראלי.

* רותם סלע הנו כותב ומתרגם, לשעבר עיתונאי במעריב "עסקים" ז"ל, וכיום מרצה לכלכלה וחברה, ואחד מבעלי הבלוג "הקפיטליסט היומי"

הטור פורסם גם באתר "מידה"