עורך אורח: רביב דרוקר עורך את וואלה! ברנז'ה

    "אנחנו זהים לקלדניות – אנשים שהמקצוע שלהם פשוט חדל להתקיים"

    שחר אילן, חיים זיסוביץ', רן ליאור ויואב צור הם רק חלק מקבוצה הולכת וגדלה של עיתונאים שעזבו את התחום מרצונם החופשי. בשיחה עם וואלה! ברנז'ה הם מסבירים מה הניע אותם

    דוד אברהם

    שחר אילן, שעזב את עולם העיתונות אחרי יותר משני עשורים, אומר שהוא מרגיש מרומה. "כשהייתי צעיר אמרו לי שאם אני אעבוד קשה ואביא הישגים זה יבטיח לי יציבות מקצועית".

    "ב'הארץ' הגעתי כמעט לכל עמדה שבעבר הייתה מבטיחה הישארות בעיתון עד לפרישה – הייתי עורך, כתב, פרשן, בעל טור, חבר הנהלה - כל מה שנחשב למשמר בכירו?ת. אבל הייתי צעיר מכדי שזה יחול עלי ולדור שלנו זה לא קרה. אנחנו זהים לקלדניות – אנשים שהמקצוע שלהם פשוט חדל להתקיים".

    אילן הוא רק אחד מקבוצה הולכת וגדלה של עיתונאים שעזבו את התחום, מצאו מקום אחר, ומסתכלים אחורה בשביעות רצון מהולה בגעגועים. בתוך שנת דור אחת הפך מקצוע העיתונות לתחנת מעבר. צעירים שנכנסים אליו יודעים בוודאות מוחלטת שלא יישארו בו עד גיל הפרישה, ומי שכבר היה בפנים מוצא עצמו לא פעם נדרש להסבה מקצועית. ארבעה עיתונאים לשעבר שעשו את זה מספרים לוואלה! ברנז'ה על ההחלטה לפרוש, המשמעויות, ועל המעמד החדש.

    עוד בוואלה! NEWS

    הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה
    "עיתונות היא דבר שמייצר אדרנלין בכמויות שלא יתוארו. נורא קל להתמכר, נורא קשה להיגמל". שחר אילן (צילום: יעל קראו)

    "להופיע במהדורה? זה חסר בעיקר להורים שאהבו להשוויץ"

    דובר המשרד להגנת הסביבה, רן ליאור, הוא דוגמא למי שפרש מהתחום לפני גיל שלושים. אחרי עבודה ככתב במקומון של "ידיעות אחרונות", שירות צבאי ככתב ב"במחנה", כתב של חדשות 10 ותפקידי עריכה בעיתון "ישראל היום" - החליט לערוק לעולם יעוץ התקשורת והדוברות. להצעות תפקידים נוספים בתחום העיתונות שקיבל עם פרישתו - הוא סרב. "לפעמים, אבל זה לא קורה הרבה", הוא עונה לשאלה האם הוא מתגעגע.

    אתה חושב שהפרישה שלך מייצגת את דור העיתונאים בני גילך, שעוד לא הגיעו לשלושים? הרי יכולת להמשיך ולהתפתח בתחום, ובכל זאת החלטת לפרוש ממנו.

    "מבחינת הלוך המחשבה שלי - אמרתי לעצמי בגיל 25 שאם לנסות מסלול חדש אז עכשיו. כי לעשות תפקידי דוברות עדיף להתחיל מוקדם מאשר להיכנס לתחום בגיל הרבה יותר מבוגר ולהתחרות באנשים שהתחילו עשרים שנה לפני. הרי אנחנו יכולים להגיד עד מחר שהמקצועות הללו דומים, אבל בסופו של דבר זו אתה לא עושה את אותה עבודה למרות כשאתה בא מכיוון של כתב זה יותר קל, אבל לגיל היה פה בהחלט שיקול. אתה צעיר, וזה הזמן להתנסות".

    ההחלטה של ליאור לפרוש החלה להתפתח במבצע עופרת יצוקה. בערוץ 10 שלחו אותו לבאר שבע לראיין משפחה של אחד החיילים ההרוגים, וכשהגיעו אליו הפרטים הוא גילה שמדובר בקרוב משפחה. "לא ידעתי איך להתמודד עם זה", הוא נזכר. "באותו רגע הבנתי שככתב אתה רואה אנשים כסיפורים. הגעתי למשפחה וראיתי את הכל כתמונת ראי – כלי תקשורת ידעו לפני המשפחה וכבר עמדו מחוץ לבית, ניסיתי לבקש מהם שיהיו רגישים לשעה קשה אבל ללא הועיל. ואז אתה קולט – גם אני כזה, גם אני לא רואה את האנשים, אלא את הסיפורים. ואז התחיל התהליך".

    אתה מתאר, בעצם, שיקולים של מיאוס מהמקצוע כבר בשלב מוקדם בקריירה.

    "הייתי בן עשרים וארבע, לא עניינו אותי נושאים כמו יציבות תעסוקתית. גם אז וגם היום אין לי משפחה לממן. אתה רוצה לעשות את הדברים שמעניינים אותך ושאתה נהנה מהם. באותו הרגע החל תהליך חשיבה של מה מעניין אותי עכשיו, ואז התנסיתי בייעוץ התקשורת (לחברת הכנסת לימור לבנת, ד.א) וממש נהניתי, החלטתי להישאר. כשהתחלתי להיות כתב אמרתי לעצמי שבחיים לא אהיה דובר. מה, לשרת אינטרסים? אבל לשמחתי אני עושה משהו שאני מאמין בו. מה שאני אוהב בעבודה הזו, ואהבתי גם בלהיות כתב, זה שהעבודה היא חלק תמידי משגרת החיים".

    יש פרסטיז' להופעה במהדורת חדשות בטלוויזיה. זה לא חסר?

    "זה חסר בעיקר להורים שלי שאהבו להשוויץ בפני החברים שלהם. נכון, זה תמיד כיף שמזהים אותך, אבל להגיד לך אם רק בשביל זה הייתי חוזר – אני לא חושב. יש לזה גם חסרונות".

    עד כמה המעבר מעיתונות לדוברות הוא מעבר טבעי, ולמה?

    "כי העבודה היא נורא דומה. כשהייתי כתב הייתי מוכר סיפור לעורך, היום אני מוכר סיפור לכתב ועושה את זה באותה הדרך שבה הייתי מוכר אותו לעורך. אתה חוקר בתוך הארגון שאתה מופקד עליו, מחפש את הסיפורים, במובן הזה זה דומה. כמובן שזו עבודה אחרת כי כדובר אתה חלק ממהלכים שעליך לקדם, ואתה עושה את זה באמצעות התקשורת".

    "העבודה היא נורא דומה". רן ליאור (צילום: רוני שיצר)

    "משתמשים בביטויים כמו 'יועץ תקשורת' כי הם נוחים יותר לעיכול"

    חיים זיסוביץ', לשעבר כתב ב"קול ישראל" ומנחה "תיק תקשורת" וכיום ראש מערך דוברות והסברה של אוניברסיטת בר-אילן, עשה מעבר דומה לזה של רן ליאור - רק שלושים שנה מאוחר יותר. הוא מסכים כי עבור עיתונאים הנחיתה בעולם הדוברות היא רכה.

    "מדובר במעבר טבעי שהרי אנחנו עוסקים בפרסום של מידע. קודם היינו אלה שקיבלו את המידע על מנת לפרסם אותו ועכשיו אנחנו הופכים להיות אלה שמספקים את זה לצורך הפרסום. יש טכניקות משותפות: חיבור הכותרת, מציאת סיפור, הדגשת היי-לייט, איתור המדור והעיתוי הנכון לפרסום, ההקשר הנכון. נקודות השוני הן שעיתונאי צריך עין הרבה יותר ביקורתית, בעוד שביחסי הציבור אתה מדגיש את הדברים החיובים. אבל בהרבה דברים התחומים לגמרי משיקים".

    ומה היה המניע העיקרי, השכר בתחום בעיתונות?

    "כשאתה עובר מלהיות עיתונאי ליחצ"ן אז במקום להיות מחוזר אתה נאלץ להיות מחזר, לפעמים נואש. נכון, זו ירידה במעמד שלך. אתה כבר לא מפורסם, וכבר לא אתה בוחר מה יתפרסם. אבל הפיצוי הכספי הוא בדרך כלל הולם הרבה יותר, במיוחד לאנשים שנדחקו החוצה בגלל המצוקה הכלכלית בתחום, שאני שואל את עצמי מתי היא תפגע גם בעולם יחסי הציבור".

    הרבה עיתונאים אומרים: "להיות יחצ"ן? אין מצב". נמנית עליהם?

    "חלומי מאז שהייתי ילד היה להיות עיתונאי, מעולם לא חלמתי להיות יחצ"ן. את החלום הזה הגשמתי, זה היה עבורי מעבר טבעי. כששקלתי לעזוב את רשות השידור - היה לי ברור שלשם אני הולך".

    רבים רואים במעבר הזה ירידה כלשהי במעמד. עיתונאים אוהבים להציג את תחום היח"צ כבזוי לפעמים. מה עמדתך?

    "איכשהו המילה יח"צנות נושאת איזו ארומה מפוקפקת איתה, דבר שאני כמובן לא מסכים לו. משתמשים בביטויים כמו 'יועץ תקשורת' או 'יועץ אסטרטגי' כי הם נוחים יותר לעיכול ואנשים מתביישים להציג עצמם כיח"צנים. לי אין שום בעיה עם זה. גם למקצוע הזה יש כללי אתיקה וגבולות מוסריים. גם כאן נדרשים כישורים. לתקוף את עולם היח"צ זה כמו לתקוף את עולם הביטוח. גם אנחנו סוכנים, ואנחנו משווקים מידע. כפי שיש בעולם הביטוח סוכנים הגונים ויש לא הגונים, יש יח"צנים הגונים ויש שאינם הגונים".

    איך השפיע המעבר על היחסים שלך עם מי שהיו קולגות, עם עיתונאים אחרים?

    "אולי שיפר את היחסים במעט. יש יותר נינוחות, פחות תחרות. ב'תיק תקשורת' למשל הייתי ביקורתי יותר, אז אם היה משהו שפגע ביחסים עם קולגות זה היה זה. גם היום כשאני כותב ביקורת כמו זו שכתבתי עליך בפייסבוק (זיסוביץ' גינה את הפרסום בוואלה! ברנז'ה על סוגיית הנחיית טקסים על ידי עובדי רשות השידור, ד.א.), אני בהחלט מתחבט קודם אם שווה לי להסתכסך איתך. אני לא עושה את זה בקלות. אני מרגיש חופשי להביע את דעותיי, אבל עושה זאת בצורה מרוסנת".

    "במקום להיות מחוזר אתה נאלץ להיות מחזר, לפעמים נואש". חיים זיסוביץ' (צלמים זמניים)

    "הותרתי מאחורי משהו מעולמי הרגשי"

    חזרה לשחר אילן. בתפקידו האחרון היה הכתב הפרלמנטרי של עיתון "הארץ" וזוהה בעיקר עם תחום סיקור החרדים - רבות בעקבות שורת התחקירים "חרדים 98" מעוררת ההדים שפרסם בעיתון. בשנים האחרונות הוא משמש כסמנכ"ל מחקר והסברה בעמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון. בעוד חיים זיסוביץ' מתאר תגמול כספי גדול יותר בתחום יחסי הציבור, בענף העמותות החברתיות המצב שונה. "ירדתי במידה רבה במשכורת כשעזבתי את העיתון, אבל אם הייתי רוצה להישאר ב'הארץ' הייתי צריך לרדת אף יותר", הוא אומר."היום קשה מאוד להתפרנס מעיתונות ובתקשורת הכתובה קיים חשש מתמיד מפיטורים. הירידה מתמדת בעוצמתו של העיתונאי לעומת המסוקר מורכבת מזה שיש פחות עיתונאים וותיקים ובעלי מעמד, מזה שהם נאבקים כלכלית".

    אז אין חרטות? געגועים?

    "רציונאלית אני שלם לחלוטין עם המהלך. למה אני מתגעגע? לחשוף דברים, לחץ העבודה, מערכת היחסים עם מקורות שחסרה לי. עיתונות היא דבר שמייצר אדרנלין בכמויות שלא יתוארו. נורא קל להתמכר, נורא קשה להיגמל. העובדה שאני מבין שעשיתי את המעשה הנכון ושאני מצליח בתפקידי החדש – כל זה נכון מבחינה רציונאלית. אבל בסופו של דבר אני חושב שכמו אצל לא מעט עיתונאים, התחושה היא שהותרתי מאחורי משהו מעולמי הרגשי".

    מה השיקול העיקרי שלא להמשיך בתחום?

    "השיקול העיקרי של כל אדם אחראי הוא איך הוא מפרנס את עצמו ומשפחתו עד גיל 67. במהלך השנים קיבלתי אינספור הצעות לעבור לתחומים היותר בכירים בתחום, אבל בעוד פרשנים פוליטיים, צבאיים ומדיניים עדיין מחזיקים מעמד, פרשנים של תחומים אזרחיים מתקשים. בסופו של דבר אני לא מכיר אנשים בתקשורת הכתובה שלא חיים בחשש. ככל שמשכורתך נמוכה יותר הסיכוי שתישאר בעבודה גדול יותר. וזה כשאנחנו מדברים על אחד המקצועות הנפלאים בעולם, שכולו עניין ואתגרים".

    "אם היית מציע לפני עשור שכר כפול במקצוע אחר – לא הייתי הולך. ותראה היום, לא מזמן התבקשתי על ידי אמא של סטודנט מתחיל לנהל עם בנה שיחה של למה לא ללכת ללמוד תקשורת".

    הסכמת?

    "ברמה של 'לא תהייה לך פרנסה' – כן. מה שקורה בתקשורת זה שגם ייצור התוכן וגם השכר עוברים מהצד של כלי התקשורת לצד של הדוברים ואנשי יחסי הציבור. מבחינה מסוימת כיוון שייצרתי המון מידע ב'הארץ', ואני ממשיך ומייצר הרבה ממנו היום בחדו"ש, לא יהיה מוגזם להגיד שהפריטו אותי. התקשורת הרי מקבלת היום מידע זה לפעמים זה שסיפקתי להארץ, רק בלי לשלם עליו".

    לאן המגמה הזו לוקחת את הענף?

    "למצב שבו הדיגיטל יכבוש את מקומו של הפרינט בכל מה שקשור ליומיום. אני מקווה שהוא יהיה רווחי מספיק כדי לממן עיתונות עומק, כי כרגע הדיגיטל עוסק כמעט רק בסיקור. ברור שעד שעיתונות באינטרנט תהיה מספיק רווחית יהיה וואקום בכל מה שקשור לעיתונות לוחמת ומעמיקה".

    ומה נשאב לתוך הוואקום הזה?

    "ברור שככל שעיתון שיכול לייצר יותר חומר בעצמו הוא נזקק לפחות חומרים מבחוץ, אבל אני חושב שזה יהיה נורא אפוקליפטי להגיד שהשפל הנוכחי הוא מה שתמיד יהיה. לפני עשרים שנה המו"לים עשו סכומי עתק מעיתונות מקומית והיום היא לא קיימת. יכול להיות שבעוד עשרים שנה יעשו סכומי עתק באינטרנט ויהיה להם כסף לשלם לעיתונאים בעלי מעמד וניסיון. אבל כרגע, בעיתונות הכתובה, גיל היציאה לפנסיה הוא בין 30 ל-40 וזה נורא עצוב, כי אני לא מכיר שום מקצוע כל כך כיפי ומאתגר".

    "לא רציתי להישאר בתחום הזה ולהמשיך ולהרהר במה היה פעם". יואב צור (צילום: ברני ארדוב)

    "כשעזבתי את 'מעריב', הטלפון שלי לא בדיוק קרס מעומס שיחות"

    מרבית העיתונאים יסכימו - האתגרים במקצוע הם יומיומיים והם מהמאפיינים הבולטים שבו. אבל הסבה מקצועית, גם למי שהורגלו באתגרים יומיומיים, היא אולי האתגר הגדול ביותר אליו צפוי להגיע עיתונאי, על אחת כמה וכמה כאשר היא נעשית בלית ברירה ובגיל מאוחר. במהלך הקריירה שלו בת שלושת העשורים עבד יואב צור בשלוש קבוצות התקשורת הגדולות: גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"הארץ" וגם ב"מעריב" אשר שימש כעורכו הראשי. עם פרוץ המשבר בעיתון החליט לסיים את יחסיו עם הענף ועבר לתחום היזמות והפיתוח העסקי כמקשר בין יזמים למשקיעים.

    הוא רואה עצמו כחלק ממגמה, אפילו מגמה עולמית. "יש הרבה יותר בריחה מהתחום הזה מאשר אי פעם", הוא מסכים. "זה חלק מהשינויים הגלובליים. אנשים היום לא מחזיקים במקצוע אחד כל החיים אלא מחליפים מקצועות במהירות ועיתונאים רוצים להיות במקצועות עם קצת יותר עתיד, תראה כמה אנשים עוזבים את העיתונים לטובת אתרי האינטרנט. זה סוג חדש של עיתונות שאני מודה על האמת – אין לי בו יתרון על אחרים. אני מתגעגע לימים היפים של תעשיית הפרינט שהיום היא, אם להגדיר בעדינות, לא במצב הטוב ביותר האפשרי. אבל צריך לדעת להשלים עם המצב ועל פי השקפת העולם שלי – שינויים הם תמיד דבר טוב".

    כמה זמן קוננה בך המחשבה על לעזוב את התחום?

    "אני עזבתי בדיוק לפני שנה, ובשנה-שנתיים האחרונות שלי בתקשורת עלו בי הרבה מחשבות מהסוג הזה. בני הדור שלי עדיין זוכרים בערגה איך לפני עשרים שנה אם היית מודיע על פרישה מכלי תקשורת אחד היית זוכה לאינסוף פניות מהאחרים. אם לומר לך בכנות, כשעזבתי את 'מעריב' לפני שנה הטלפון שלי לא בדיוק קרס מעומס של שיחות".

    זה לא מקשה על ההחלטה לעזוב מקצוע בגיל מבוגר?

    "כן ולא. זו החלטה קשה מצד אחד וקלה מצד שני כי אתה מבין שהימים היפים שלך ושל התחום זה משהו ששייך לעבר. אני עדיין מרגיש צעיר ומלא מרץ ללכת לאפיקים אחרים, לא רציתי להישאר בתחום הזה ולהמשיך ולהרהר במה היה פעם. היה טוב, היו שלושים שנים מרתקות, אבל זה נגמר".

    מה אתה מזהה אצל עיתונאים אחרים שכמוך, החליטו לעזוב?

    "אני שם לב שכמחצית מאנשים שעוזבים רוצים בכל מאודם להישאר בתחום, אולי לשנות קצת פאזה מעיתונות מודפסת לאלקטרונית, לאינטרנט או טלוויזיה, והמחצית הנותרת הן אלה שהולכים לתפקידי דוברות ויחסי ציבור. מאחר ואני עברתי לצערי הרבה גלים של קיצוצים בשכר בתפקידים השונים ב'מעריב' ותמיד אמרתי שאין מה לעשות – אני יכול לומר למי שלא התחיל, להתחיל לחשוב על אפיקים אחרים כי רק עניין של זמן מתי תורו של כל יגיע".

    מאוד לא מעודד לסיים כך את הכתבה. מה אנחנו יכולים לעשות?

    "אם אתה חושב שבגיל 65 תפרוש לפנסיה ככתב התקשורת של וואלה!, אני אז אני מבטיח לך שלא ושתחליף עוד עשר עבודות עד אז. צריך להישאר עם עיניים פקוחות, ולא לפחד משינויים".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully