שערוריית "הכפר": הדרישה לא לשבץ עבריין לשעבר בתוכנית - התחסדות

מי שעוקב אחר תכניות ריאליטי ייזכר בקלות שהוא כבר ראה את הפרק הזה, שבו נחשף פרט שערורייתי ומעורר אמוציות מעברו של מתמודד. לפני חודשיים היה זה איתי וולך, מתמודד "האח הגדול" שהצטלם עם אסירים פלסטינים כפותים והשתמש במעמדו הצה"לי כדי לבזות אותם. הפעם מדובר בדוד דיגמי, מתמודד ב"הכפר" של ערוץ 10 שהורשע בקיום יחסים אסורים בהסכמה עם קטינה בצעירותו. מעשיהם הדוחים של השניים לא ממש ברי השוואה - אבל השאלה שהם מעוררים זהה, האם יש לאנשים כאלה מקום על המסך או לא. התשובה, היא כן. לא כי הם פרעו את חובם לחברה ולא כי לא ניתן לחתוך אותם בעריכה, אלא כי אם מביטים ימינה ושמאלה מגלים שתכניות הטלוויזיה מלאות עד אפס מקום בדמויות של עבריינים. הדרישה לטשטש אותם מז'אנר אחד היא מדרון חלקלק במקרה הטוב, והתחסדות במקרה הרע.

ומנגד, אבנר הופשטיין קורא: לא לשבץ עבריין לשעבר בתוכניות ריאליטי

מגני "הכפר" בפייסבוק ובאתרי העצומות מלאים חששות, בראשם החשש של מתן לגיטימציה לעבריינות מין. נשות תא העיתונאיות כתבו למנכ"ל ערוץ 10 רפי גינת ש"ליהוקו של עבריין מין לתכנית ריאליטי מבטיח כי האיש יהפוך עד מהרה לידוען, לדמות להזדהות בשל עצם העובדה שהיה בטלוויזיה". הטענה הזו לא מעוררת הרבה הזדהות. קשה, בלי עזרה של גוגל, להיזכר בזהויות רוב רובם של המתמודדים בתכניות ריאליטי - ועל אחת כמה וכמה בסיפוריהם האישיים הקשים או הקלים, המרגשים או המשעממים. רוב האנשים הללו מגיעים לריאליטי לרוב בשביל כסף או תהילה ומרביתם מפסידים בשתי הקטגוריות, וחוזרים תוך לוח שידורים אחד לתהום הנשייה ממנה הגיחו. דוד דיגמי לא הגיע ל"הכפר" בשביל להציג בתכנית את עברו האישי, הפרומואים לא יפמפמו אותו מזיל עליו דמעות, וניפוח השיח הציבורי סביבו הוא זה שמעלה את אותו לעבר לתודעה. במובן הזה עדיף להתעלם, והסכנה של מתן לגיטימציה תיעלם.

ובאופן כללי יותר, המחאה נגדו ונגד ערוץ 10 מעניקה לז'אנר הריאליטי מחדש תואר שכבר הפסיד מזמן - תכנית מציאות, כזו שמשקפת את החברה ומתערה בה. בעולם שידורים מתוקן היה קרוי הז'אנר "תכנית מבוססת מציאות" שהרי על בסיס ההתרחשויות על הסט הצילומים יושבים העורכים וטווים תסריט. כמו בסדרת דרמה או סרט קולנוע - מדובר בתסריט. יש בו דמויות טובות יותר וטובות פחות, מעוררות הזדהות או מעוררות גועל. העבר שלהן יכול להיות מבוסס מציאות או בדוי לחלוטין אבל הפריים-טיים הוא אותו פריים-טיים. סצנה בכיכובו של עבריין המין דוד דיגמי לא שונה במובן הזה מסצנה בכיכובו של עבריין הסמים וולטר וויט ו"הכפר" לא תתרום לעבריינות המין בישראל יותר מש"שובר שורות" תרמה לייצור סמי המעבדה בארצות הברית.

שערוריית עברו המיני של דיגמי לא יכולה הייתה להגיע לערוץ 10 בתזמון טוב יותר, ימים ספורים לפני עליית התכנית לשידור. היא חיה ברשתות החברתיות, המקום המושלם ליצור באז סביב סדרת ריאליטי - הז'אנר שבו נוסקת בשנים האחרונות "צפיית השנאה" ("Hatewatch") לרווחת המלהקים. אלה הבינו שהפתרון לאינפלציית תכניות הריאליטי והשחיקה של הז'אנר הוא ליהוק דמויות שהקהל אוהב לשנוא, לבקר ולהתעלות מעליהן. בערוץ 10 הכירו את עברו של דיגמי, אפשר להתפרע ולהמר שאולי אפילו תרמו את המידע לתקשורת. כעס בציבור יוצר באז, ובאז יוצר רייטינג. כותרת לכתבה בנושא ב-ynet שאלה "האם העבריין מ'הכפר' יפחיד את הספונסרים?". הכתבה לא נתנה תשובה, אבל סביר שהיא "לא". הספונסרים מחפשים רייטינג, וכל מכתב פתוח ועצומה שיוגשו לרפי גינת יתרום לטבלת הרייטינג עוד כמה נקודות.

חשוב, מיותר לומר, לגנות עבריינות מין. אבל חשוב גם לא לאבד פרופורציות: התרומה של הטלוויזיה לעבריינות מין ניכרת בפרסומות שמבזות נשים, מחפיצות אותן ומציגות אותן כבשר לשיווק. היא ניכרת כאשר סלבריטאים אמיתיים, כאלה שהם באמת מודל לחיקוי של ילדים ובני נוער, מעודדים פעילות עבריינית או מופקרת בתכניות בערוצי הילדים. היא ניכרת כאשר בתכנית הנצפית בישראל משודר מונולוג ארוך והומופובי, רווי דוגמאות לקללות על רקע נטייה מינית שכל ילד יכול לאמץ.

בערוץ 10 עושים מאמצים להצניע את סוגיית עבריינות המין של דיגמי, הנה, מהפרומואים למשל הוא הוסר. אבל כל עוד הטלוויזיה לא מצניעה את האופי שלה בעידוד עבריינות מין, וההיפך הוא הנכון, המחאה הנוכחית הממוקדת מ"הכפר" היא לא יותר מלחפש מטבע מתחת לפנס. המסך לא יתנקה מעבריינים, לכן מוטב להפנות את המחאה למקומות הנכונים.