שבעה למותו של אריק איינשטיין: עיתונאי גדול שלי

מאז מותו של אריק איינשטיין לפני שבוע, צצו להם בזה אחר זה, כמו העצמות היבשות בשיר "יחזקאל", אין-ספור ראיונות שהעניק ושיחות נסתרות עם עיתונאים שקיים בימיו האחרונים. לכל אחד היה אינסרט או הקלטה נסתר של "הראיון הממש ממש אחרון" שנתן הזמר האהוב, שהלך לעולמו בפתאומיות, והשאיר אחריו את ריטואל האבל הגדול ביותר מאז רצח רבין.

"יש עיתונאים דרעק ויש עיתונאים טובים". כתבי תרבות מספרים על המרואיין איינשטיין

פתאום התברר שאיינשטיין, שכולם אהבו לתאר כמסוגר בביתו, "עם התה והלימון", היה בלתי-מסוגר בעליל בקשריו עם המתווכים מהמעצמה השביעית. מהראיונות והשיחות המוקלטות עימו עולה אדם סקרן לאקטואליה, בעל דעות מוצקות, ויכולת טובה להעביר מסרים לציבורים רחבים בלי פילטר של יחסי ציבור. איינשטיין מתגלה כאשף תקשורת, לא פחות: אמן שגם בשנותיו האחרונות לא מנסה להתיפייף, או לחבק את ה"קונצנזוס" הערוץ שתיימי המזויף, ובכל זאת מצליח לחדור ללבבות. כמעט מתבקש לנחש כמה הצעות פוליטיות היה מקבל עכשיו, במסגרת החיפוש המתיש אחרי "פוליטיקה חדשה", לו היה חי. וכמובן, את כולן היה דוחה בבוז ובשחוק צרוד. "למה לא פוליטיקה?", היה שואל המראיין, בחיפוש אחרי הסבר מתוחכם ומסורס, ואיינשטיין היה פשוט עונה: "כי זה לא מתאים לי".

שפע ההקלטות הללו לא מנע מחלק מהעיתונאים את התענוג לשלוף את הקלישאה הקבועה שליוותה את איינשטיין בשני העשורים האחרונים: "ראיון נדיר". עיתונאי שראיין אותו שלוש פעמים (!) עדיין התרברב שהצליח להבקיע את החומה (שמעולם לא היתה בצורה), ותיאר את הטקטיקות המופלאות שנאלץ להשתמש בהם כדי להגיע ל"הישג" (שכמוהו, כאמור, היו רבים).

הטענה המגוחכת לפיה איינשטיין "מיעט" להתראיין, שתפסה אחיזה אצל רבים כל כך בתקשורת בניגוד מוחלט לעובדות ולמציאות, קשורה בעיקר לצורך ביצירת מיתוסים מיותרים. העיתונאים מתים על מיתוס ה"לא מתראיינים" – מועדון מצומצם שחבריו הבכירים ביותר הם חנוך לוין המנוח (שמאז שערוריית "מלכת האמבטיה" סירב באדיקות לדבר עם התקשורת) ומו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, שפעם אחת שאל צלם של ערוץ 10 "למי אדוני מצלם?" לפני שהמשיך בדרכו, ומאז בלית ברירה, משודרת הפנינה העיתונאית הזאת שוב ושוב בכל הזדמנות.

איינשטיין רחוק מלהיות דומה לחברי המועדון הזה שמדיר את העיתונות: בכל פעם שהיה לו מה להגיד הוא התראיין – בנדיבות ובגדול. שערים ל"שבעה ימים", ראיונות עומק לטלוויזיה, ושיחות ארוכות עם מגישי הרדיו. הוא לא פחד מהתקשורת ומהמניפולציות שלה, ופשוט זרם עם האמת שלו.

בעצם, הוא לא התראיין אלא שוחח. בראיון (המצוין) ששידר ניב רסקין בתוכניתו "נכון להבוקר", נשמע איינשטיין פשוט מנהל דיאלוג עם חבר. האותנטיות הנדירה הזאת, שבה אמן פשוט שופך את אשר על ליבו, או עונה בכנות לשאלות מבלי לנסות להתאים את התשובות למסר היחצני האוטומטי, היא שהפכה את הראיונות עם איינשטיין למוצר מבוקש ו"נדיר" כל כך, לכאורה. איינשטיין לא ביקש לזעזע בהכרזות על יציאה מהארון או פרישה מהבמה. הוא פשוט דיבר. הראיון אמנם לא היה "נדיר", אבל האוטנתיות הפכה נדירה יותר ויותר במקומותינו עם השנים.

אבל איינשטיין ניהל דיאלוג עם התקשורת גם מחוץ לבמות האקטואליה. שיריו היו כותרות עיתונאיות מעולות, מהסוג שתופס סדר יום, וגורם לחשבון נפש לאומי. חלק גדול מהשירים שכתב בעצמו היו בעצם מאמרי דיעה מנומקים ומנוסחים היטב, טובים מרוב הפובליציסטיקה שמתפרסמת בעיתונות. "שברת לי את הלב" – ביטא את תחושת המשבר החברתי והפוליטי של אמצע שנות השמונים, משבר שנדמה שישראל חווה גם היום:
"רציתי מדינה מתקדמת, נאורה; אור לגויים, מציון תצא תורה; חופש הביטוי וחופש מחשבה; אני כל כך רציתי, אבל זו אגדה".

כשיצא "עיתונאי קטן", נדמה היה שאיינשטיין מכריז מלחמה כוללת על העיתונות. עד היום, נותר השיר הזה בתור המניספט החריף והזכור ביותר שנכתב על עיתונאים בישראל אי פעם.

הם כותבים בעיתונים
מה שהם רוצים
מסרסים מלכלכים
בלי שום רחמים
נכנסים אל המיטות
מציצים מהחורים
ואין מה לעשות
אין פה רחמים

האם איבדו המילים האלה רלוונטיות? רחוק מכך. בכל פעם שבמרוץ אל הסקופ שוכחים עיתונאים את המצפן המוסרי שלהם – יימצא מי שישלוף את הביטוי "עיתונאי קטן שלי", וישאל "איך אתה ישן בלילה?". ראוי לזכור שאת ה"מאמר" המושר הזה כתב איינשטיין הרבה לפני עידן האינטרנט, והגלים הפתוחים בטלויזיה וברדיו, עידן שפרץ את גבולות צינעת הפרט והריסון התקשורתי. הוא לא יכול היה לנחש שיבוא יום וצלמים יארבו לרונה רמון בין השיחים, עוד לפני שקיבלה הודעה רשמית על נפילתו של בנה, ולא יכול היה לשער שדווקא בצמוד להלוויה שלו עצמו, יכריזו עיתונאים על מותו של ספי ריבלין, מבלי לבצע בדיקה פשוטה של העובדות. לא היה יכול לנחש – ובכל זאת ניבא.

בכלל, הדיאלוג של האמן עם העיתונות ש"שופכת את הדם" כביכול, העסיק אותו עד הסוף ממש, כפי שהמחישה השיחה הארוכה והספונטנית שקיים עם גיא לרר יום לפני מותו, אחרי שנרמז שוב (ללא כל ביסוס, צריך להזכיר) שגם הוא וחבריו עסקו בהוללות ובמשכב עם קטינות בתקופת הזוהר של שנות השישים והשבעים.

איינשטיין נפגע תמיד מהניסיון לכווץ את האמנות שלו ושל חבריו לקליקה סתמית של סקס, סמים ורוק-אנד-רול, אבל בחוכמתו, בחר שלא לנתק מגע ולשחק פני נעלב. בכל פעם שהטענה הזאת נשמעה, מצא את דרכו למיין-סטרים של התקשורת, ושם, דווקא שם, היכן שהשמצות כאלה מתנחלות לנצח, מחה נגד העוול. בקולו הוא, בלי יחצנים, ללא מסכים מיותרים. הוא נאבק על שמו הטוב בכלים העיתונאיים המסורתיים של "הזירה הציבורית", מבלי להידרש לאיומי דיבה, חרמות, התלהמות או אלימות מילולית – תבע צדק וניצח. כמה מקרים כאלה אתם מכירים?

והיו עוד כמובן. "הוא חזר בתשובה" (שנכתב, מן הסתם, על חברו אורי זוהר) – הוא מאמר נוקב נגד החזרה בתשובה, שהחזיק מעמד בשיח הציבורי לאורך שנים. עוד לפני עידן מחנות המיסיונריות של ש"ס ואמנון יצחק, איינשטיין חש שהחזרה בתשובה מהווה איום על המרקם החברתי והחזון הציוני, ובחר לצאת כנגדה בדרך העיתונאית האפקטיבית ביותר – באמצעות סיפור אישי.

מאמר מערכת שנכתב בעיתון "הארץ" אחרי מותו של איינשטיין, ביקש לכווץ את השפעתו לאפקט התרבותי המיידי בלבד: "זמר הוא רק זמר", נכתב שם. "עם כל הכאב והצער על לכתו, שיריו של איינשטיין לא עיצבו את קווי המתאר של המדינה, אלא רק הנעימו את זמנה. ישראל המתאבלת עכשיו על מותו מנסה לשוות לו ולשיריו משמעויות עמוקות יותר, אך לשווא".

רבים מאיתנו מרגישים שהקביעה הזאת עושה עוול, לא רק לאיינשטיין, אלא גם לאלה שחשו כי שיריו ביטאו משהו גדול יותר מסתם "הנעמת הזמן". כשילדיהם התגייסו לצבא הם הקשיבו ל"עוף גוזל", כשפחדו מתאונת דרכים חשבו על "סע לאט", וכשהכירו מישהו שחזר בתשובה הפטירו "הלכת לי חבר". עבורם ה"רק זמר" אריק איינשטיין היה גם מצפן רוחני וגיבור תרבות. לתארים האלה אפשר להוסיף עכשיו גם עיתונאי. עיתונאי גדול שלי.