מה שעובר עכשיו

פניהם של הבאים בשער בניין גלי צה"ל בשבוע האחרון מתקבלים, עוד לפני הש"ג, על ידי פועלי בניין. רכונים על רצפת פרוזדור הכניסה הם מחליפים מרצפות בין ערמות של חול ואבק. את הביקור שערכנו במקום לאחר הודעת שר הביטחון על העברת הבניין ללוד מלווה אודי ירושלמי, ראש מטה ודובר התחנה שגם ישמש כפרויקטור של המעבר – והוא מזהה מיד את מבטי התמיהה. "שלא תחשבו שהשיפוצים האלה הם לצרכים קוסמטיים", הוא מבהיר. "מה שקרה כאן זה שהרצפה כל כך ישנה שהיא פשוט התחילה לשקוע. זה הפך להיות מפגע בטיחותי ולכן היינו חייבים לשפץ".

תושבים בלוד נגד מעבר גל"צ: "להביא מוקד של חילול שבת לתוך שיכון חב"ד?"

למעשה, בכל רגע נתון מתקיים שיפוץ כלשהו בבניין המתפורר ביהודה הימית ביפו, אשר משמש את גלי צה"ל כבר יותר משישים שנה. עורכים וכתבים מספרים שהקלטות שמופסקות באמצע בגלל רעשי קדיחות או דפיקות מהקומה מעל או מתחת הן עניין שבשגרה. ולמרות השיפוצים התמידיים והחזית החדשה שהוא לבש השנה, את ההזנחה קשה להסתיר - תחנת הרדיו המובילה בישראל משדרת לציבור מבניין מתפורר וטחוב, ללא תנאים הולמים לחיילים ולחיילות שמעבירים בו את שירותם הצבאי. הוא רווי מפגעי בטיחות, ואפילו יש בו חלקים שאסור להיכנס אליהם מחשש שיקרסו.

גיל עומר, ראש מחלקת החדשות המיתולוגי של התחנה אמר פעם שדסק החדשות כל כך ישן וכל כך מלוכלך, שהוא מניח שאם נחפש היטב - נמצא על הרצפה את ידיעת החדשות שנוסחה על ההתפטרות של גולדה. מהסיבות הללו את ההודעה של שר הבטחון משה יעלון ומפקד גלי צה"ל ירון דקל שדחף את הנושא על מעבר הדירה הצפוי לעיר לוד קיבלו אנשי גלי צה"ל בשמחה, אולם זו מהולה ברגשות נוספים. בשיחות עם בכירים בתחנה בעבר ובהווה עולות זו לצד זו אנחת רווחה, יצר ספקנות, אבל בעיקר – כבר עכשיו - הרבה נוסטלגיה.

"ברדיו בכלל יש קסם, ובבניין של גלי צה"ל בפרט", אומר מנכ"ל חדשות 10, לשעבר איש גל"צ גולן יוכפז, שביקר בו יום יום במשך כעשרים שנה. "זה בית טחוב, מלוכלך, סדוק, עם שאריות אספלט מסוכן, שהתכנון הפנימי שלו לא יכול להתאים בשום דרך לתחנת שידור ובטח לא לדסק חדשות פעיל, ובכל זאת, כמעט כמו כל דבר בצה"ל, מתוך הקושי בא היתרון. מתוך הצפיפות, הדוחק וחוסר הסדר דווקא צפה יצירתיות, וחדשנות וחריצות".

"אנשי החדשות של התחנה טוענים תמיד שלב-הבניין הוא דסק החדשות של גלי צה"ל בקומה הראשונה. אני חושב שזה לא מדויק", אומר יוכפז. "לב התחנה, בעיני, אלה המדרגות שחוצות את הבניין לאורכו. בגלל הייחוד של גלי צה"ל, שאין בה דירקטוריון או ועד מנהל או ישיבות בלתי נגמרות, העניינים נחתכים במהירות על המדרגות. אני זוכר שבתור חייל ביקשו ממני פעם להקליט אות פתיחה ליומן הערב, ואמרו לי לחפש במדרגות קריין להקלטה. אתה מגיע למדרגות ועולים ויורדים כל הקריינים הכי טובים בארץ - רק תבחר מי יקליט את האות. ארז טל? אלי ישראלי? מרב מיכאלי? אהוד גרף? בסוף בחרתי באלי".

"מאז שאני זוכר אותו בניין גל?צ ביפו היה במצב של התפוררות. לדעתי הוא נבנה מתפורר", אומר ארז טל, כיום איש זכיינית ערוץ 2 קשת ובעבר שדר וקריין בולט בגלי צה"ל ובגלגלצ. "אגב, גם אנחנו לא נראנו הכי טוב. זה רדיו. זה כל הקסם. ובכלל פעם - לא היה חשוב איך זה נראה, אלא מה זה אומר. הרוח הזאת של יצירתיות חצופה ובועטת שנתקלתי בה כשהגעתי לתחנה לא היתה יכולה להיווצר בבניין מטופח עם שיש בוהק".

"אומרים שכשאתה הולך בבניין הזה בלילה אתה יכול לשמוע את הקירות מדברים אליך", אומר שדרן ועורך החדשות הבכיר בתחנה רן יבנאי. "זה נשמע מופרך, אבל מה שקורה זה שיש צינורות שמתפוצצים וחולדות שעוברות במעברים. זה באמת בניין רעוע, צריך לזכור שמדובר בבניין בן מאה שנה. אבל גם אחרי המעבר – הצביון של גלי צה"ל, לדעתי, לא ישתנה".

יבנאי נוגע בנקודה חשובה. צביון התחנה המשתנה בשנים האחרונות נראה כאחד הדברים שעומדים בבסיס ההחלטה להעתיק את הבניין החוצה מתל-אביב יפו, לצד הצורך הברור בשיפור תנאי השירות. אחרי שנים ארוכות בהן נתפסה התחנה הצבאית כמעוז תל-אביבי שאינו נגיש באופן שווה לכלל האוכלוסייה וחטפה על כך לא מעט ביקורת, היום התדמית הזו כבר סדוקה סדקים עמוקים. במחזורי הגיוס והמיון האחרונים אליה ניתנה הוראה רשמית לשלב יותר חיילים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל.

"זה טוב שהסטיגמה הזו תמות", אומרת מגישת "עובדה" אילנה דיין, ששירתה בתחנה כחיילת וממשיכה לבקר בה מאז על בסיס קבוע כפרילאנסרית. "כל המהות התל-אביבית הזו - זה טוב שתושלך לים. אבל מה שחשוב זה המהות. ברגע שיש בתחנה אנשים ממקומות ועולמות אחרים - אז ממש לא אכפת לי אם זה קורה ביפו או בלוד או בטובא זנגריה".

"גם אני הרגשתי אאוט-סיידרית כששירתתי שם ושכל 'הצפונים' מכירים כולם את כולם", היא נזכרת כאשר היא נשאלת על התמהיל האנושי בבניין. "באמת היה שם משהו אחיד, וזה מצוין שזה נגמר. אבל האתוס הוא בנשמה שיש לגלי צה"ל. אין לי ספק קל שבקלים שהשינוי הפיזי לא יעשה הבדל. התפקיד שלנו, של כל מי שמשדר בתחנה, משרת בה ואוהב אותה – הוא לשמור על האתוס. זה ממש לא משנה איפה הברזלים נחים".

אבל לצד הערגה, לבניין עצמו יש לא מעט שונאים, בעיקר כאלה שמעבירים בו שעות וימים ארוכים. עורך בכיר, שביקש שלא להזדהות, מונה חלק מהליקויים שמלווים את שגרת העבודה: "זה בנייין מצ'וקמק ומלוכלך, עם סרחון וטחב. זה בסיס צבאי ישן ומוזנח. אין תנאים לחיילים, אין מקום לישון, אין מקלחות, אין חדרי מנוחה לאנשים שמצאים פה 24 שעות, חסרים משרדים, המדרגות מסוכנות, אין גישה לנכים, אין מספיק שולחנות וכסאות לשבת לעבוד. אפילו השירותים לא ראויים - אולי בלשכה, אבל לא בשום מקום אחר".

נורית קנטי, עורכת "מה בוער", אומרת כי בניגוד למה שנהוג לחשוב, כמו הבניין - גם השירות של החיילים במקום הוא לא זוהר בכלל. "למרות התדמית התל אביבית, אני התפעלתי לגלות עד כמה השירות של החיילים הוא קשה, תובעני, וממש לא זוהר כמו שנראה מבחוץ" היא אומרת בתשובה לשאלה על התנאים. "רוב החיילים הם או מתנדבים או בעלי פרופיל נמוך. זו סטיגמה עתיקה שיש לאנשים מסוימים אינטרס לשמר. החיילים שלי נטחנים שעות באוטובוסים כדי להגיע לתחנה, ואין להם בבניין הזה ת"ש ראוי מה שיש בכל בסיס צבאי אחר. תזכור שבסופו של דבר מדובר בבסיס צבאי".

מגיש "העולם הלילה", ולשעבר איש גל"צ יעקב אילון אומר לוואלה! ברנז'ה בנחרצות, ומסכם, "עד שאני לא אראה את זה קורה - אני לא מאמין שזה יקרה. אני שומע את זה כל כך הרבה שני - זכור לי עוד שנחמן שי (שהיה מפקד התחנה בשנות השמונים, ד.א) הסתובב עם תכניות אדריכליות בכיס".

"הבניין ממש לא מתאים לתחנת שידור", אומר אילון. "זה בניין מגורים שהוסב למשהו דמוי תחת שידור. הוא לא נוח, הוא לא מתאים, הוא משופץ ונבנה מחדש כבר עשרות שנים. ברגע שגמרו לצבוע מתחילים לצבוע מחדש". אילון מבין את רגשות הערגה של חבריו לבניין המתקלף. "כמובן שיש לנו הרבה נוסטלגיה למקום, כי גדלנו שם ועשינו שם דברים דרמטיים", הוא אומר. "אבל להגיד לך שכשאני נכנס לתחנה אני מוצף באור ותחושת אהבה לבניין? לא, זה לא המצב. טוב שמעבירים את התחנה משם".


david_a@walla.net.il