מתחמקת מניסים ואכזבות

הפצצה שהטיל בסוף השבוע שלמה בן צבי על עובדי מעריב הנאבק גם כך על נשימותיו האחרונות החזירו אותי אחורנית. כבר חצי שנה עברה מאז שעזבתי את מעריב אבל גם היום נדמה כי מעריב עוד לא עזב אותי. אמנם עננת הדאגות מהקיום היומיומי שליוותה אותי לאורך השנים ובמיוחד בשנה האחרונה כבר הוסרה מעל ראשי, אבל קשה להשתחרר מהכאב הגדול על גורלו של העיתון ובעיקר על גורל החברים שעוד נותרו לעבוד בו. העובדים שנתנו וממשיכים לתת לו את נשמתם כנגד כל היגיון אנושי.

על דבר אחד צריך לתת לבן צבי את הקרדיט. הוא הצליח לעבוד כמעט על כולם

שאלת זכות הקיום של מעריב מרחפת כבר שנים ארוכות על רקע ניהול כושל של המו"לים לדורותיהם שהובילו להפסדי ענק ולחשיפה הולכת ופוחתת של העיתון. רכבת ההרים, שבה נמצאים העובדים החלה את דרכה שנים רבות לפני שהצטרפתי לעיתון ביולי 2008. אבל גלי הפיטורים שהלכו ונהיו תכופים יותר בעידן המו"ל עופר נמרודי, היו רק פיתולים, עליות ובעיקר מורדות מתונות לעומת הטלטלות הלא אנושיות שהחלו ביום בהיר אחד בשנת 2011 ומאז רק המשיכו ותפסו תאוצה באכזריות.

זה היה בחודש מרץ, חודשים ספורים אחרי שהשותף החדש זכי רכיב רכש את השליטה בעיתון. אחרי אפיזודה קצרצרה הזהירו השותפים כי מצבו הכלכלי הקשה של העיתון הגיע לשיא השפל. המשמעות: בתוך שבועיים לא יוותר די כסף אפילו לקניית נייר לעיתון, דבר שמטבע הדברים ימנע את המשך הוצאתו לאור. ואז הגיע ה-1 באפריל. היינו בטוחים שמדובר במתיחה, אבל הכותרות צעקו כי נוחי דנקנר, מי שנחשב עד אז לילד הפלא של המשק הישראלי החליט לרכוש את השליטה על מעריב. מתחתית השפל של מסילת רכבת ההרים נסקנו לפסגת האושר. עובדים ברכו זה את זו בברכת "חג שמח". אחרים התבדחו ושאלו את חבריהם "איפה אתה עושה את הקניות לשבת?" כהצהרת תמיכה בבוס החדש שהחזיק בבעלותו את רשת שווק המזון הגדולה בישראל: "שופרסל".

ההרגשה הייתה שהימים הקשים נותרו מאחורינו. "עבורי זה אינו רק מהלך עסקי, אלא גם מהלך חברתי - דמוקרטי" הצהיר בשעתו דנקנר. על חופש העיתונות "הדמוקרטי" שהיה בתקופתו, העובדות מדברות בעד עצמן, וגם על המהלך "החברתי" שהושלם בספטמבר 2012 בוודאי עוד ילמדו בחוגים למנהל עסקים ובפקולטות למדעי החברה. שנה וחצי בלבד חלפה מאז אותו 1 באפריל ועד למה שלימים הגדרנו כ"ספטמבר השחור שלנו". הפסדיו של מעריב העמיקו לשיא של 300 מיליון שקלים בשנה אחת בלבד, חברי הדירקטוריון של הקונצרן החזק במשק שנקלע בעצמו למשבר הקשה בתולדותיו, לחצו להיפטר מהעיתון המפסיד וביום בהיר אחד של ספטמבר 2012 התבשרנו כי דנקנר מוכר את העיתון לשלמה בן צבי.

עוד התבשרנו כי דנקנר הגיש לבית המשפט בקשה להקפאת הליכים בהתאם לדרישת הרוכש החדש שהתנה את הקנייה במחיקת חובות העבר, לרבות מחיקת הוותק והזכויות של העובדים אשר חלקם הקטן ייקלט על ידו בתנאים חדשים. בעוד רבים מאתנו עדיין ממתינים לסיום ההליכים המשפטיים שבסופם נקבל את הפיצויים והפנסיה לא מהמו"לים שכשלו בניהולם אלא מהביטוח הלאומי ועל חשבון משלם המיסים, ביקש השבוע בן צבי מבית המשפט להכניס את העובדים שנותרו שוב להליך של הקפאת הליכים.

חזרה לבן צבי - שחתם על שורה ארוכה של הבטחות שבמהלך 15 החודשים שחלפו מאז כניסתו קרסו בזו אחר זו. החל מאחוז העובדים שהותר לו לפטר במהלך 18 החודשים הראשונים לכהונתו כמו"ל, המשך בהבטחה לרכוש את שירותיו של בית הדפוס של מעריב למשך חמש שנים לפחות (בית הדפוס נמכר לאחרונה ל"ישראל היום") ואת שירותיהם של מאות המפיצים שהועסקו עד אז במעריב (ההפצה הועברה לחברה שמפיצה את "ידיעות אחרונות"), וכלה בהבטחת השקיפות ושמירת "ערוץ פתוח" עם ועד העובדים במטרה שזה ישמור על זכויותינו.

במהלך השנה מעריב הלך ונעלם ממרבית הדוכנים בארץ. זה לא קרה בגלל חוסר עניין של הציבור, אלא כפעולה יזומה של המו"ל לצמצום דרסטי של הפצת העיתון. בעוד בן צבי הסביר את התמיהות על צמצום החשיפה בטענה שהעיתון מפסיד וכי הפעולה היזומה הצליחה להביא את העיתון בדצמבר 2013 לאיזון תקציבי. אז, הבטיח בן צבי, תורחב בחזרה התפוצה ו"בתוך 3-4 שנים תעבור את ידיעות אחרונות במספר המנויים".

אלא שבחלוף שלושה חודשים בלבד טען השבוע בן צבי כי הוא הפסיד עשרות רבות של מיליוני שקלים ובקשתו להקפאת הליכים היא למעשה "תוכנית הבראה" בלעדיה העיתון "לא יוכל להמשיך להתקיים אפילו עוד יום נוסף". בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים ביקש בן צבי להתנער בבת אחת מיתר ההבטחות ולממש את החששות שהושמעו לפני כניסתו ואשר בגינן נשמעו קולות רמים לא לתמוך במועמדותו להיות המול הבא: להשאיר את המותג "מעריב", לרוקן את המותג ממרבית עובדיו ולמלא את החלל באנשי "מקור ראשון" העונים להשקפת עולמו הדתית ימנית.

גם הנשק בו השתמש בן צבי הזכיר את הנשק אותו הוא כיוון לרקתנו ביום שבו הרגשתי כמו רבים מחברי באגף החדשות שאינני יכולה יותר לקבל את היחס המשפיל והדורסני והתחלתי מיד בחיפושים אחרי מקום עבודה יציב ושפוי יותר. ביולי 2013 איים בן צבי באמצעות אנשיו שאם לא נחתום על "תוכנית ההבראה" במסגרתה יקוצצו משכורותינו, הוא לא ייתן לנו את משכורות חודש יוני (בו כבר עבדנו בתמורה למשכורת המובטחת על פי חוק) ו"העיתון לא יוכל להתקיים אפילו יום אחד נוסף".

ספק אם מו"ל אחר היה מצליח לחלץ את מעריב מהבור העמוק אליו הוא החל ליפול כבר לפני עשורים ויכול להיות שהקרב על העיתון אבוד גם כך. אך בייחוד בימים אלו, אל לנו לשכוח שהבטחותיו וההתחייבויות שהפר ברגל גסה הן אלו שהעניקו לו את הזכות לנהל את העיתון. לא יתכן שבמדינה מתוקנת מו"ל של עיתון שמתיימר לחנך את החברה להיות טובה יותר, יתנהל מול עיניה הפקוחות של מערכת החוק במדינה, בצורה בריונית ויפעל בניגוד לחוק ובניגוד לכל אמת מידה אנושית ומוסרית כלפי עובדיו.

* הכותבת משמשת כתבת הצפון ואיכות הסביבה בוואלה! חדשות ושימשה בעבר במשך חמש שנים ככתבת מעריב בצפון