פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה אומרות עינייך

      שוב מתעסקים בשפת הגוף של יונית לוי, וברגשות שהיא מעזה להביע בזמן ראיון. מעניין שכשמגישה מביעה רגשות חמודים, לא מפריע לכם שהיא "לא אובייקטיבית". דעה

      עצרו הכול: יונית מרימה את הגבה שלה. אני חוזרת: הגבה של יונית עוזבת את מתחם העפעף ומטפסת לאיטה לכיוון המצח! בעוד רגע תגיע הגבה לאזור מסוכן ביותר, רגע... זה תיכף קורה... הנה... זהו, הנורא מכל קרה: הגבה הגיעה לאזור ה"הבעת דעה". הפרצוף של יונית לוי מביע עכשיו מה שנקרא "רגש". היא משדרת עכשיו מה שנראה כמו "מורת רוח" או "הסתייגות" או "סמולנו?ת מסריחה תתביישי לך תחזירו את קושמרו". עיצרו את המשוגעת הזאת!

      ניתוח: שפת הגוף של יונית לוי בראיון לא אובייקטיבי במיוחד

      זו לא הפעם הראשונה שמחטטים ללוי בשרירי הפנים. בתקופת "עופרת יצוקה" כבר נקשרו לה תלי תלים של עוכרות ישראל טהורה, בגלל גבה שנזקפה ב"ציניות" או "שאט-נפש" או "ר?שעו?ת מזעזעת תורידו את הכלבה הזאת משידור". מאז, כל שידור של לוי מגיע קומפלט עם מד דציבלים ופלס כדי לברר בדיוק אילו רגשות משוקצים מצליחים לבצבץ לה החוצה מהפאסון. לקלקל את קודש קודשי העיתונות: האובייקטיביות.

      שפת הגוף של יונית לוי - תמונה 12 (צילום מסך , חדשות 2)
      עיצרו את הגבות האלו הם יצאו משליטהההה (צילום מסך)

      והיא אכן לא מכזיבה. הנה, בשבוע שעבר בוואלה! ברנז'ה התפרסם ניתוח מעמיק של שפת הגוף של יונית לוי בזמן הראיון שלה עם שר הפנים גדעון סער. הכתב קווה שפרן הוכיח, פריים ביי פריים, כי בזמן שתחקרה לוי את השר על החלטתו לסגור את המרכולים בתל אביב בשבת - היא למעשה זלזלה בו והתנשאה עליו. הוא מזהה אותה "אומרת 'שלום' בחיוך מאולץ (השפתיים לא עולות למעלה אלא נמשכות לאחור)", "מנידה את ראשה בשלילה ומראה מה היא חושבת על ההחלטה", "רוכנת מעט קדימה בתנועת עימות וכתפיה מתרוממות", "מרימה גבה אחת בלבד לבטא זלזול וביטול" ושאר תיאורי זוועות מהסוג.

      למתנגדי הגבות של לוי אין בעיה עם השאלות שהיא שואלת, הראיון על הנייר הוא סבבה פחות או יותר. זה הגוף שלה שאינו אובייקטיבי, וזה מכעיס אותם. מכעיס אותם שלכתב חדשות, ששואל את השאלות הנכונות, יש את החוצפה לתת לגוף שלה להגיד דברים אחרים. אין להם בעיה, בדרך כלל, עם הלחלוחית-בעין של מיקי חיימוביץ' מלפני עשור ומשהו, וגם לא עם האמוציות הססגוניות של אושרת קוטלר. זה דווקא יפה, איך שהן מרשות לעצמן להיות אנושיות, לחשוף רגש, לא להיות רובוט. אבל רק כל עוד זה רגש חמוד. רגש בלתי חמוד - כעס, זלזול, חוסר אמון - אסור לו להיחשף לעולם, כי אז אנחנו עלולים, חס וחלילה, להתעצבן.

      יונית לוי לא מסכימה עם גדעון סער וזה בסדר. היא חושבת שהוא לא עושה את תפקידו כראוי ושאי אפשר לסמוך על החלטותיו, וגם זה בסדר. גם כן להסכים איתו זה בסדר, אגב - כל עוד את קוראת את השאלות הקשות שכתבו לך בפרומפטר, ולא דילגת או ערכת אותן כדי שיתאימו לך לאג'נדה. האם תשאלי את השאלות הקבועות האלה בזעם? בחמימות? בזלזול? בתקווה? בהרמת גבה? עם לחלוחית בעין? עם כיווץ עפעף? זה כבר תלוי באישיות שלך, בהיסטוריה שלך, בדמות שאת מביאה איתך למסך.

      וזה מה שמגישי החדשות האלה הם בעצם: דמויות. שוכרים אותם לעבודתם כדי לספר לנו סיפור. וככה יונית לוי בחרה לספר לנו את הסיפור. היא לא השמיטה ממנו דבר - אבל את המנגינה היא הייתה זכאית לבחור. לא התחברתם? לכו לקבל את הסיפורים שלכם מכלי תקשורת אחר שיהיה לגמרי אובייקטיבי בלי שום הטיית דעה של אישיות העיתונאי. בהצלחה עם זה.