התקשורת במבצע "צוק איתן"

מהקרבה לקורבן

אופי הסיקור התקשורתי של הנפגעים השתנה והוא כבר לא מתייחס ל”חיילינו”. קווה שפרן מנתח את שידורי החדשות בזמן המלחמה. כתבה שנייה בסדרה

קווה שפרן

הסיפור העיתונאי מאתגר את החוסן הלאומי
עקרונית לא היה צריך להיות הבדל בין ירי על אשקלון/ ראשון לציון, נתיבות/רחובות. גם לא צריך להיות הבדל משמעותי בין 100 ל-130 טילים ביום. ומה כבר ההבדל בין ירי שקדמה לו "הבטחה" של חמאס לירי ללא התרעה? אולם כשהמלחמה היא תקשורתית-תודעתית ההתמקדות החדשותית היא בסמלים, מספרים, תמונות ודרמה בשידור חי. ירי על תל אביב הוא סמל. עלייה במספר השיגורים היא כותרת שמעידה על החרפה. ואם החמאס מבטיח ירי בעוד שעה אז אפשר לעשות פרומו, לספור את הדקות ולהלל את אמינותו. כך כביכול עובדת עיתונות.

לכתבה הראשונה בסדרה: שלום, כאן שידורי החמאס

למעשה, העקרונות העיתונאים של השגרה מאתגרים את תחושת החסינות והלכידות של העורף בחירום. משיקולי 'חדשות' כל מה שחריג וקורה 'לראשונה' זוכה להבלטה: 'לראשונה ירי על דימונה', 'לראשונה פגיעה ישירה' 'לראשונה ירי מעבר לחדרה', 'לראשונה פצוע קשה', 'לראשונה טיל מסוג..'. שוב ושוב התקשורת מבליטה את החדש ובכך ומייצרת את תחושת ההסלמה לפיה נחצים שוב ושוב קווים אדומים והאיום הולך וגובר. 'לראשונה חמאס מבטיח טילים בעוד שעה'.

גם אם יש יום לחימה שקט יחסית הדיווחים יתמקדו בהקצנה. המהדורה לעולם לא תיפתח בכותרת על שקט יחסי או על שגרת לחימה. זה לא חדשות. באותו אופן כשיש הסכמה רחבה בצה"ל ובציבור על דרך הפעולה זה משעמם. ויכוח פנימי או ביקורת פוליטית זוכים להבלטה וגם אם ההסכמה הלאומית רחבה העיתונאים דווקא יעצימו את העדרה. כך "עושים חדשות".

עוד בוואלה!

איך אסי שיכנע את עדי בוזגלו להביא עוד ילדה לעולם?

לכתבה המלאה
שעון הלחימה אינו יכול להיות תואם את השעון התקשורתי. נתניהו (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

הפייסבוק דוחק

הפרדוקס המובנה הוא שבאופן שגרתי התקשורת מדווחת על כל מה שלא שגרתי. וכך למעשה בעוד המטרה של ישראל והנחיית פיקוד העורף לאזרחים היא לשמור ככל שניתן על שגרת חיים למרות הלחימה, המטרה של החדשות היא להבליט כל העת את אי השגרה. המטרות של התקשורת והמטרות של פיקוד העורף פשוט סותרות. בתווך נמצא האזרח שנדרש לאורך רוח אך רואה תקשורת קצרת רוח.
המידיות התקשורתית גם איננה מאפשרת לצה"ל אורך נשימה מבצעי. הטיל שנורה לפני שעה לתל אביב הוא כבר חדשות ישנות והציפייה לתגובה ישראלית עליו היא מיידית. הרי דווח על כך כבר עשרות פעמים בשעה האחרונה. משום שהכול מיידי אז רוח השידורים הופכת להיות 'הירי נמשך צה"ל לא מצליח לעצור את זה'.

אולם להניע כוחות, למצוא מטרות, לאסוף מודיעין ולהילחם בטרור זה לוקח זמן, זמן שאין לתקשורת. תהליך איטי וסבלני של לחימה בטרור מנוגד לשעון התקשורתי של כאן ועכשיו ולכן שעון הלחימה אינו יכול להיות תואם את השעון התקשורתי. וכך גם אם הצבא פועל רבות, מכיוון ששוב ושוב יש דיווחים חדשים על טילים על ישראל וקווים אדומים שנחצים ואווירת בהלה תזזיתית, התחושה היא שהצבא לא מצליח להביא הישגים באותו קצב שבו התקשורת עובדת.

הדבר מחריף לאור הנעשה ברשתות החברתיות והסלולר. הטכנולוגיה החדשה הזו משפיעה על הלחימה והסיקור לטוב ולמוטב. החל מיכולת לתעד כל אירוע בכל זמן על ידי כל אדם ולייצר ולהפיץ חומרי הסברה אך גם בהיבטים של שמועות שנפוצות במהירות עצומה דבר שגורם גם לתקשורת הממוסדת לעבוד בקצב יותר ויותר מהיר ומיידי (הרשת גם משמשת במה להסתה נוראית והתססה). המשמעות היא גם יותר ויותר טעויות ושמועות בשידור וגם הרבה יותר עבירות צנזורה שנעשות על ידי עיתונאים בתום לב בשל השידור החי והתזזיתי ובשל העובדה שבתוך שניות נפוץ המידע גם כשאינו אמין בקבוצות ווטאפ שונות. ברשת עצמה כמובן שכבר אין צנזורה ממסדית או יכולת להגביל פרסום.

הרבה יותר עבירות צנזורה שנעשות בתום לב. רוני דניאל ואמנון אברמוביץ' (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

עם קשה עורף?

צורת הלחימה והתזמון של חמאס, התמונות, המיידיות, התזזיתיות, השידורים החיים, הטעויות ועברות הצנזורה בשידור, ההבדלים בין השעון המבצעי לתקשורתי- הכול מוביל למסקנה מצערת וקשה: התקשורת מטבעה פשוט מאתגרת ומחלישה את יכולתנו לעמוד בהצלחה לאורך זמן במערכה שכזו.

מדוע? פשוט מאד. החוסן הלאומי ויכולת העמידה והספיגה של העורף הישראלי קשור באופן הדוק לאופי ולצורת הסיקור. העורף הוא חזית לא רק בגלל הטילים אלא כי כל אזרח שותף במלחמה מהמסך בסלון ביתו. הזירה היא תקשורתית לא רק במובן ההסברתי כלפי חוץ, אלא בכל הנוגע ליכולת העמידה של העורף ובהתאמה ליכולת צה"ל והממשלה להמשיך לפעול עם לגיטמציה ציבורית.

זו הסיבה שראש הממשלה נתניהו בהופעותיו חוזר שוב ושוב חוסר על המסר הכי מרכזי מבחינתו: חשיבות החוסן, הלכידות והסבלנות. זה גם המקור לשם 'צוק איתן' שלמעשה מתייחס ליכולת העמידה של ישראל (השם שונה עקרונית משמות קודמים כמו חומת מגן, עופרת יצוקה, דין וחשבון וכדומה שניסו לבטא את היכולת של ישראל לפגוע ולפעול מול הטרור). אולם כרגע התקשורת אינה מסייעת להיותנו "צוק איתן" וזאת עוד מבלי שיש כמעט בכלל נפגעים בעורף הישראלי ועוד לפני שהתרחשה פעולה קרקעית שכרוכה מטבע הדברים בחיילים שייפגעו. למעשה מניסיוני בעבודה בתחום התקשורת עם מערכות הביטחון אני יכול להעיד שהסוגיה המדאיגה ביותר בכל הנוגע לתקשורת המודרנית בזמן מלחמה היא שאלת הנפגעים.

היא תקשורתית לא רק במובן ההסברתי כלפי חוץ. מתוך קמפיין ההסברה של צה"ל (צילום: דובר צה"ל)

המלחמה על הנראטיב

איך ידווחו בתקשורת על נפגעים? על פי הניסיון ו"חוקי הפורמט" המכתיב מיידיות ודרמה כל פגיעה בחייל או אזרח פצוע "יזכו" למספר פריצות לשידור וללא מעט שמועות וסימני שאלה שיעלו לגבי האירוע עד שייוודעו הפרטים המלאים. כל תקרית אש תעלה את שאלת הנפגעים (לוקח זמן עד שהמידע מגובש אבל בטלוויזיה ובאינטרנט אין יכולת להמתין) והדיווח יחזור על עצמו ויעצים כל אירוע בנפרד בעודו מתרחש. טפטוף הדיווחים והפרטים החלקיים הידועים לאורך כל השידורים החיים מעצים את תחושת הפגיעה ומקשה על מתן משמעות והבנה של התמונה הכוללת מכיוון שהצופה מוצף בהמון פרטי מידע שונים שמשתנים כל העת.

גם אופי הסיקור התקשורתי של הנפגעים השתנה לאורך מלחמות ישראל ולא בצורה המסייעת ליכולת העמידה שלנו. את השינוי הזה ניתן להגדיר במילים: "מהקרבה לקורבן". כיום כאשר חיילים נפגעים התקשורת כבר לא מדברת עליהם כעל "מגש הכסף" שעליו הוקמה וקיימת המדינה אלא כעל קורבנות במלחמה שמטרותיה לא ברורות. כבר אין "תקשורת מגויסת" ולכן הסיקור כבר לא מתייחס ל"חיילינו" שהקריבו עצמם למען מטרה חשובה אלא ל"ילדינו" שהפכו לקורבנות במלחמה שאולי ניתן היה למנוע. (בכלל בתקשורת כבר לא מדברים בגוף ראשון יחיד על שגרירינו, כוחותינו ומטוסינו אלא על שגרירי ישראל, חיילי צה"ל, מטוסי חיל האוויר וכו'.) סיקור הנפגעים הפך מלאומי לאישי (לכל חייל הרוג יש שם, תמונה, משפחה וסיפור) והוא מתמקד באנושי ומבליט את הצער, הכאב והדמעות של השכול וגם ביקורת של המשפחות וסימני שאלה לגבי האירוע. כל זאת בא לא פעם במקום הנרטיב המפגין את האומץ, הנכונות וההקרבה. החשש של דעת הקהל מנפגעים נובע מצורת הסיקור הזו ומכתיב גם את החלטות הקבינט על המשך הלחימה.

מה עושים?

עד השלב הזה וודאי כבר עולות אצל הקוראים ובוודאי בקרב עמיתי העיתונאים שאלות כעוסות: נו, אז מה אתה מציע? ומה אתה רוצה שהתקשורת לא תשדר? להחשיך את המסך? האם לא מבין שחשוב שכל הזמן יינתן מידע עדכני ומיידי לציבור המודאג? אתה מצפה שלא ניתן פנים ושמות לנפגעים וניתן במה לכאב השכול ולביקורת? האם אתה לא רואה את נתוני הרייטינג והציבור שרוצה וצורך את החדשות הללו? נראה לך שבזמן מלחמה אסור לשאול שאלות קשות, להעלות ויכוחים ולפקפק? השאלות במקומן. התגובה המתלהמת והקבועה שהתקשורת היא פשוט שמאלנית ועוינת, מעט שטחית מידי. מה כן עושים? התשובה שלי בכתבה הבאה בסדרה. עד אז אתם מוזמנים להציע כאן את התשובות וההצעות שלכם.

* העיתונאי קווה שפרן הוא מנכ"ל חברת אימוני התקשורת 'לדעת להופיע', שימש כמפקד בית הספר הצבאי לתקשורת וככתב המדיני של גלי צה"ל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully